טומאת תנור / הרב דני וולף

א.

התורה בפרשת שמיני עוסקת בטומאת כלים מסוגים שונים, ומייחדת פסוק לתנור וכיריים:

"וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא, תנור וכירים יתץ טמאים הם, וטמאים יהיו לכם"     (ויקרא י"א, לה).

העיסוק בתנור באופן ספציפי תמוה, מאחר ששני פסוקים קודם לכן מופיעה ההלכה שכל כלי חרס מקבלים טומאה. הואיל והתנור לרוב עשוי מחרס, החזרה על דין תנור לאחר דין כלי חרס הכללי נראית מיותרת.

עלינו להבין מהו התנור שבו עוסקת התורה. בכך נחלקו רש"י והרמב"ן: רש"י על התורה (שם) מסביר: "כלים המטלטלין הם, והן של חרש ויש להן תוך...". על פי דבריו, תנור הוא פרט בקטגוריה של כלי חרס. לעומתו, הרמב"ן מצייר תמונה שונה:

"בא הכתוב ללמד שיהיה דין התנור והכיריים, שהם עשויין מן הטיט ומסיקין האור בתוכן ואופין הפת בהם בחיבורן לקרקע, כדין כלי חרש שהן הקדרות והקיטוניות האפויין בכבשן, והן מטלטלין, שאף הן יקבלו טומאה ואין להם טהרה"   (שם).

הרמב"ן מסביר, שהצורך לחזור על דין תנור בנפרד מדין שאר כלי חרס נובע משני המאפיינים היחודיים של תנור ביחס לשאר כלי חרס [1]:

א. כלי חרס הם מיטלטלים והתנור מחובר [2].

ב. כלי החרס אפויין בכבשן, ואילו התנור משמש לאפייה בתוכו.

בעקבות הבדלים אלו נזדקקה התורה להשמיענו שדין התנור כדין שאר כלים המקבלים טומאה.

ב.

פירושו של הרמב"ן, שתנור הוא כלי המחובר לקרקע, מעורר את השאלה, מדוע בניגוד לשאר כלים המחוברים לקרקע, שאינם מקבלים טומאה (עיין ב"ב סו:), תנור מקבל טומאה, חרף היותו מחובר לקרקע. נראה שישנן שתי תשובות אפשריות:

א. ייתכן שרק כלי המחובר לקרקע מתחילת ברייתו נחשב למחובר, כמבואר בגמרא (חולין טז.) לגבי שחיטה בסכין הנעוץ בכותל. לכן, תנור שאינו מחובר מתחילת ברייתו לא יחשב כמחובר לקרקע לעניין קבלת טומאה [3]. לפי הבנה זו מסתבר שדיני טומאת תנור יהיו מקבילים לדיני טומאתם של כלים אחרים, שהרי לא מדובר בטומאה יוצאת דופן, אלא כלי המקבל טומאה על פי הכללים הרגילים.

ב. תנור אמנם איננו נחשב כתלוש ולבסוף חברו, מאחר והשימוש בו אפשרי רק כשהוא מחובר לקרקע. עם זאת, ישנה גזירת הכתוב מיוחדת, שלפיה תנור מקבל טומאה, למרות שהוא נחשב מבחינה הלכתית ומציאותית גם יחד למחובר לקרקע. לפי הבנה זו, עלינו לומר שהתורה חידשה טומאה חדשה לגבי תנור, כך שסביר להניח שדיניה של טומאה זו לא יהיו זהים בכל לדיני הטומאה של שאר הכלים [4].

ג.

שתי הבנות אלו נתונות לכאורה במחלוקת ראשונים; הריטב"א מציין שני הבדלים בין תנור לשאר כלים [5]:

"שאני תנור, כי שורת הדין אינו כלי, שהרי אין לו שוליים וכשהוא תלוש אינו כלי, ואלא שהוא עושה מעשה שלו לאפות בו, הרי הוא מחובר לקרקע על ידי מעשה טפילה שלו כדפירש"י ז"ל"   (שבת קכה. ד"ה מתקיף).

לפי הריטב"א, תנור שונה משאר כלים בשני עניינים: א. אין לו שוליים; ב. לא נתן להשתמש בתנור כאשר הוא אינו מחובר לקרקע. מדברים אלו ניתן להסיק כי לדעת הריטב"א, ניתן ללמוד שטומאת תנור היא גזירת הכתוב מיוחדת. לעומת דבריו אלו, בסוגיה אחרת (שבת טז.) משתמע מדברי הריטב"א, שתנור נחשב לכלי חרס. הריטב"א מביא שם את פירושו של הר"ש למשנה: "כלי עץ, כלי עוד וכלי זכוכית פשוטיהן טהורים". הר"ש מתייחס לשאלה, מדוע לא מנתה המשנה גם את כלי חרס, ככלים שפשוטיהן טהורים. ותשובתו היא:

"משום דהתם לא בעי כלי קיבול אלא תוך, דהא תנור שאין לו שוליים וקרקע עולם נחשתו והוא מיטמא מתוכו".

הר"ש מסביר, שבניגוד לכלי שטף שצריכים בית קיבול, בתנור יש צורך רק בתוך, דהיינו חללו של הכלי, אפילו שאינו בר קיבול. מכך מסיק הר"ש, שגם בשאר כלי חרס, אין דרישה לבית קיבול, אלא לחלל בלבד. מכך מוכח, שלהבנתו, טומאת תנור היא חלק מטומאת כלי חרס הכללית ולא טומאה העומדת בפני עצמה, ולכן ניתן להסיק שכל מה שהתחדש לגבי תנור, התחדש גם לגבי שאר כלי חרס.

ייתכן שלחקירה זו קיימת נפקא מינה, ביחס לטומאת תנור שאינו עשוי מחרס: לפי הבנת הריטב"א, שתנור מקבל טומאה מגזירת הכתוב למרות שהוא מחובר לקרקע, יש לצמצם את הדין לכלי חרס בלבד. לעומת זאת, לדעת הר"ש שתנור הוא כשאר כלים, נראה שתנור מקבל טומאה, וזאת מבלי תלות בחומר הגלם ממנו הוא עשוי.

ד.

עניין זה תלוי בפרשנות המשנה: "תנור של אבן ושל מתכת טהור, וטמא משום כלי מתכות" (כלים פ"ה, מי"א). הרמב"ם בפירוש המשנה על משנה זו, וכן במשנה תורה (הלכות כלים פט"ו, ה"ו), מסביר את המשנה שאם חיבר לקרקע תנור שאינו מחרס, הרי הוא טהור, מאחר שכל המחובר לקרקע טהור, חוץ מתנור וכיריים העשויים מחרס. הר"ש, לעומת זאת, צמצם את החידוש במשנה לכך שרק תנור מחרס מקבל טומאה מאווירו, ולא תנור מחומרים אחרים. נראה שהר"ש כאן הולך לשיטתו, שאין חידוש בהחשבת התנור המחובר לקרקע ככלי, ולכן תנור המחובר לקרקע יקבל טומאה גם כשהוא עשוי מחומרים אחרים.

המקור לדין הנזכר במשנה הנ"ל, מופיע בתורת כוהנים:

" 'יותץ טמאים' - את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה. פרט לתנור של אבן ושל מתכת ולכירה של אבן ושל מתכת. מיכן אמרו תנור של אבן ושל מתכת טהור, וטמא משום כלי מתכות. ניקב, נפגם, נסדק, עשה לו טפילה או מוסף של טיט טמא"   (פרשה י, ה"ז).

לפי פירוש הר"ש למשנה הנ"ל, הדין הנידון כאן הוא קבלת טומאה מאווירו, ולפי זה משמיעה הברייתא, שרק תנור של חרס מקבל טומאה מאווירו, מאחר שקבלת טומאה מאוויר היא דין המיוחד לכלי חרס. אמנם, מלשון הברייתא משמע שהדין המדובר שייך עקרונית גם לתנורים מאבן או מתכת, אלא שגזרה התורה שהטומאה שייכת רק לתנור שישנו בנתיצה, ולכן ממילא רק תנור חרס שייך בטומאת תנור. לכאורה נראה שעולה מכאן ראיה להבנת הרמב"ם, שמדובר בהלכה זו על כל דין טומאת תנור במחובר לקרקע, שלמדתנו הברייתא שקיים רק בתנור העשוי מחרס.

הבנה זו של הברייתא מאפשרת הבנה מחודשת של סופה, שבה מבואר שאם תיקן תנור של מתכת או אבן באמצעות טיט, מקבל הוא טומאת תנור. לכאורה, דין זה תלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים בברייתא (שבת טו:) לגבי כלי העשוי מחומר שאינו מקבל טומאה, שתוקן בחומר שמקבל טומאה, שלדעת רבי מאיר, מקבל הכלי טומאה, "שהכל הולך אחר המעמיד", ולדעת חכמים אין הכלי מקבל טומאה. ולכאורה, לאור גמרא זו נצטרך להידחק ולקבוע, שהברייתא בתורת כוהנים, הסבורה שתנור מתכת שתקנו בטיט מקבל טומאת תנור היא אליבא דרבי מאיר בלבד. אמנם, לאור ההסבר בתורת כוהנים, שאין צורך בתנור חרס, אלא בתנור בר נתיצה, נתן לבאר שאם תוקן התנור באמצעות טיט, נתן לקיים בו נתיצה, וממילא מקבל הוא טומאת תנור, אפילו אם אין הולכים אחר המעמיד.

ה.

נפקא מינא נוספת לחקירתנו בגדר טומאת תנור, תהיה לגבי כלי חרס שאינו תנור, המחובר לקרקע. לפי הבנת הריטב"א, נראה שכלי זה לא יקבל טומאה, מאחר שהוא איננו בכלל גזירת הכתוב המיוחדת של תנור. לעומת זאת, לפי הבנת הר"ש, שאין חידוש בכך שתנור המחובר לקרקע נחשב כלי, נראה שגם כלי מסוג אחר המחובר לקרקע, יקבל טומאה.

ואכן, נראה שגם בעניין זה נחלקו הרמב"ם והר"ש, באופן דומה למחלוקתם ביחס   לתנור שאיננו מחרס. שנינו במשנה (כלים פ"ז, מ"ב): "דכון שיש בו בית קיבול קדרות - טהור משום כירה, וטמא משום כלי קיבול". הרמב"ם, בפירוש המשנה ובמשנה תורה (הלכות כלים פט"ו, הי"ט), מסביר את החלוקה במשנה בין כירה וכלי קיבול, בכך שקבלת טומאה משום כירה היא אפילו במחובר לקרקע, ואילו קבלת טומאה משום כלי קיבול, היא רק בתלוש. לפי זה, המשנה מלמדת שדכון שיש בו בית קיבול קדרות אינו מקבל טומאה במחובר לקרקע. הרמב"ם הולך כאן לשיטתו, שהחידוש הנאמר בתנור שיש בכוחו לקבל טומאה למרות שהוא מחובר, הוא ייחודי בתנור, ולא ניתן להרחיבו ביחס לכלי חרס אחרים.

הר"ש, לעומת זאת, נדחק מאד בפירוש המשנה, ולהבנתו, היא עוסקת בחלק מסויים של הכירה, שלגביו יש לדון האם הוא נחשב לעניין טומאה כחלק מהכירה. פירוש זה קשה מצד המבנה הלשוני "טהור משום... וטמא משום...", שבמקומות אחרים בא להורות על טומאות מסוגים שונים (עיין למשל המשנה בכלים פ"ה, מי"א ובפירוש הר"ש שם), וכפי שפירש הרמב"ם. בנוסף לכך, יש להתקשות בפירושו מצד תיאור הדכון כחלק המחובר לכירה, שלא כמשתמע מהמשנה. הר"ש כנראה נדחק ושינה מפירושו של הרמב"ם, שכן שיטתו ביחס לטומאת תנור, היא שאין בה חידוש מיוחד, ועל כן אין לצמצם קבלת טומאה בכלי המחובר לקרקע לתנור בלבד, ויש להרחיבה גם לשאר הכלים.

ו.

נראה שהבנתה של התוספתא הבאה, תלויה גם היא בחקירה שהעלינו ביחס להבנת החידוש בטומאת תנור:

"תנור שהסיקו להיות צולה בו, טמא, להיות טומן בו אונין של פשתן, טהור - שאינו עושה מלאכה בגופו"   (כלים, בבא קמא פ"ד ה"ג).

מהתוספתא לא ברור מהו טעם ההבדל בין תנור שהוסק כדי לצלות בו, לבין תנור שהוסק כדי לטמון בו אונין של פשתן. ואמנם, הר"ש בפירושו למשנה (כלים פ"ה, מ"ד) משנה את הגרסא בתוספתא, ולפי גרסתו - בשני המקרים התנור טהור, מפני שאינו עושה מלאכה בגופו. לשיטתו, רק תנור שנעשה לצורך אפיית פת שמדביקין בכתליו, מקבל טומאה. החסדי דוד (על התוספתא שם) לעומת זאת, מסביר את התוספתא על פי הגרסא שלפנינו, שאם צולה בו, התנור טמא, מאחר שמשתמש בדפנותיו של התנור ממש, אך אם מטמין בו פשתן, התנור טהור, מאחר שהפשתן מוטמן בתוך כלי, ויש חציצה בינו לבין דפנות התנור.

נראה שהר"ש לשיטתו, שתנור אינו שונה בטומאתו משאר כלים, ולכן תקף לגביו הכלל התקף לגבי שאר כלים, שכדי לקבל טומאה, עליו להיות בעל בית קיבול. לכן, התנור איננו מקבל טומאה כל זמן שצולים עליו, ולא בתוכו. לעומת זאת, החסדי דוד סבור כנראה, שטומאת תנור היא טומאה מיוחדת, ולכן יש להפעיל לגביה כללים השונים מאלו שנאמרו ביחס לשאר הכלים. לגבי תנור, הכלל התקף הוא שעליו לעשות מלאכה בגופו, ולא דווקא בתוכו.

ז.

באופן דומה, ניתן לתלות גם את מחלוקת האמוראים הבאה ביחס לטומאת אוהל, בחקירתנו:

"נסר שהוא נתון על פי תנור חדש, ועודף מכל צדדיו בפותח טפח, טומאה תחתיו - כלים שעל גביו טהורים. טומאה על גביו - כלים שתחתיו טהורים. ובישן, טמא. רבי יוחנן בן נורי   מטהר"   (משניות אהלות פי"ב, מ"א).

מחלוקת רבי יוחנן בן נורי וחכמים במשנה זו תלויה ביכולת להחשיב את התנור כאהל. במידה שתנור נחשב לאוהל, הכלים יהיו טהורים, כדעת ריב"נ; אם גורסים שתנור איננו נחשב לאוהל, יש לטמא את הכלים, כדעת חכמים. את טעמו של ריב"נ, מבאר הגר"א (באליהו רבא, שם) בכך שלדעתו חרף העובדה שתנור ישן מקבל טומאה, אין לו מעמד של כלי, ולכן יכול הוא להיחשב כאוהל. את דעת חכמים, נראה שניתן להבין בשני אופנים: ייתכן שהם חולקים על ריב"נ באופן יסודי, וסוברים שיש להחשיב את התנור ככלי. לחילופין, ייתכן שהם מאמצים את הקו הכללי של ריב"נ לפיו תנור איננו נחשב לכלי, אלא שלדעתם כל דבר שמקבל טומאה, אינו יכול להיחשב כאוהל, וזאת למרות שאין עליו שם כלי. הגר"א בפירושו שם, מתייחס לעניין זה במפורש, ומבאר שלדעת חכמים, תנור ישן נחשב לכלי, ולכן אינו חוצץ, כאפשרות הראשונה שהעלינו.

אלא, שיש להקשות על פירוש זה של הגר"א. ביחס לתנור חדש גם חכמים מודים שהתנור לא מקבל טומאה, ובטעם הדבר כתב הגר"א שתנור זה פתוח מלמעלה ומלמטה, ואין לו שם כלי. והרי דברים אלו קשה להולמם, שכן מאי שנא לעניין   זה לאחר הסקה מקודם הסקה, שהרי גם לאחר הסקה נשאר התנור פתוח מלמעלה ומלמטה, והוא לא אמור לקבל טומאה לדעת חכמים. בביאור הדבר, נראה שגם לדעת חכמים טומאת תנור היא חידוש שחידשה תורה, שלפיו אנו מחשיבים את התנור ככלי לעניין קבלת טומאה, למרות שהוא לא עומד בדרישות הרגילות של כלים. חידוש זה נאמר רק כאשר ניתן להחיל על התנור שם של תנור מבחינה הלכתית, והגדרה זו ניתנת לו רק משעת הסקה ואילך. לכן, בטרם ההסקה, אכן לא ניתן להתייחס לתנור ככלי. משעה שהחלנו עליו שם תנור, נאמר עליו החידוש שחידשה תורה, שיש להחשיב אותו ככלי לעניין קבלת טומאה.

בניגוד לגר"א, בעל המשנה אחרונה (שם פ"ה, מ"ו ד"ה 'אם היה') מבאר שתנור אינו מקבל טומאה קודם הסקה, משום שכל זמן שלא הוסק - לא נגמרה מלאכתו. לפי שיטתו ניתן לומר, שחכמים סוברים שתנור מקבל טומאה מצד הדין ולא משום חידוש התורה, אלא שקודם הסקה, לא נגמרה מלאכתו, ולכן הוא איננו מקבל טומאה, בדומה לשאר כלים קודם גמר מלאכתם.

---