לאורית ומתן גלידאי

להולדת בנם משה

יהי רצון שתזכו לגדלו

לתורה, לחופה ולמעשים טובים

השבעתי אתכם בנות ירושלים - מבנה ורצף במגילת שיר השירים / יונתן צווכר

כל הנוהג לקרוא את מגילת שיר השירים קודם תפלת המנחה בערב שבת, מתמסר בכל נפשו לסִפּוּר האהבה שבין הדוד לרעיה ועוקב אחר התפתחותו, מכיר היטב את תחושת התסכול משבירתו של הרצף העלילתי. פעם אחר פעם אנחנו מוצאים את הדוד והרעיה ביחד ומיד לאחר מכן - הדוד מחפש את הרעיה והרעיה מבקשת את הדוד, כמו לא היו זה לצד זו לפני מספר פסוקים.

לצורך הבהרה, נציג כאן דוגמא אחת. בסיומו של הפרק הראשון ותחילת הפרק השני, אנחנו עדים למפגש בין הדוד לרעיה, שמתואר הן בדו שיח המתקיים ביניהם והן בדבריה של הרעיה לבנות ירושלים בהן היא מספרת על הדוד והמפגש עימו [1]:

"הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַחִיטֵנוּ {רַהִיטֵנוּ} בְּרוֹתִים. אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"   (א', טו - ב', ז) [2].

בפסוקים שלאחר מכן, הדוד כבר איננו עם הרעיה [3]:

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים"   (ב', ח-ט).

והרעיה נסתרת מעיני הדוד:

"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"   (ב', יד).

בין הפסוקים המדברים על מיקומו של הדוד לעומת מיקומה של הרעיה, אנחנו שוב מוצאים אותם ביחד:

"עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ"   (ב', י).

כדי להתמודד עם בעיות אלו, קיימת פרשנות הסוברת שאין לחפש עלילה במגילת שיר השירים אלא יש לראות בכך "קובץ שירים שלמים שנתחברו על ידי מחבר אחד בענין אחד ושסודרו בספר לפי שיטה וכוונה מסוימת" [4]. אנחנו נלך בכוון אחר ונטען שמגילת שיר השירים היא אכן עלילה בעלת רצף התפתחותי המתקדמת ליעד מסוים. ניתן לראות זאת על ידי התיחסות ליחידות הנבנות זו על גב זו, תוך שמוש בפסוקי מפתח ומתן תשומת לב לשלבים השונים של התרחשויות במגילה [5]. לאחר מכן, נדון על המסר העולה מן המגילה ביחס לקשר שבין האדם לא-לוקיו, ועל ההשלכות הנובעות מכך לעבודת ה' [6]. 

א. הצגת הדמויות וחלומותיהם

"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים.

לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים. תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ, עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין. אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי.

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַחִיטֵנוּ בְּרוֹתִים. אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּח ְ פָּץ"   (א', ב - ב', ז).

בפסוקים הללו, העלילה עדיין אינה מתחילה. הרעיה והדוד מציגים את עצמם ואת חלומותיהם.

בפרשייה הראשונה והשניה מציגה הרעיה ראשית את הדוד הנכסף (פרשייה ראשונה: א', ב-ד) ולאחר מכן את עצמה (פרשייה שניה: שם, ה-ח), תוך שהיא חושפת שתי מגמות בקשר הרצוי עם הדוד. מחד - 'ישקני מנשיקות פיהו', החוויה הרומנטית, ובכסופים אלו הרעיה אינה יחידה, 'עלמות אהבוך'. מאידך - 'הביאני המלך חדריו', רצון לקשר קבוע ומעמיק עם הדוד, ובכך מתיחדת הרעיה, כפי שמבאר רש"י 'מישרים אהבוך - אהבה עזה אהבת מישור בלי עקיבה ורכסים'.

הפרשייה השלישית (שם, ט-יד) מתארת את אהבת הדוד לרעיה, הן בצורה שבה היא נתפסת בעיניו - 'לססתי ברכבי פרעה דמתיך רעיתי' והן במתנות שהוא מעונין לתת לה 'תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף'.

בפרשייה הרביעית (שם, טו - ב', ז) מתארים הדוד והרעיה את המפגש ביניהם. תאור זה אינו מציאותי בעת הזאת, שכן הדוד והרעיה עדיין לא מצאו זה את זו, ולכן הם לא יכולים לנהל ביניהם דו שיח ולתאר פגישה שלא היתה. עם זאת, תאור כזה יכול להיווצר כאיזשהו מיקס ספרותי של דברי הדוד והרעיה יחד. באיזשהו מקום, ברור שגם בשלב הזה הם חושבים על התקופה שצפויה להם ביחד, והתאור הזה לא נפקד מלבבם. בהמשך, הרעיה ממשיכה לתאר את המפגש שלא היה, ואומרת " סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (ב', ה). בעצומו של התאור הנרגש של הפגישה, תאור הממשיך גם בפסוק שלאחר מכן, מסבירה הרעיה לבנות ירושלים שרגשותיה העזים, הם אלו שגורמים לה לתאר מפגש שלא התקיים.

לאחר התאור, חוזרת הרעיה אל המציאות, ומזהירה את בנות ירושלים לא לנסות ליישם בכח את חלומותיה בעולם המעשה, אלא לאפשר התפתחות טבעית של המציאות, "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שם, ז).

ב. פגישה ראשונה

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָו {הַסְּתָיו} עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי לָכְי {לָךְ} רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.

אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים, וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לו,ֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר"   (ב', ח-יז).

העלילה מתחילה. הדוד עושה את דרכו לרעיה בעיצומה של תקופת האביב, אשר נדמה שאין מתאימה ממנה, לפגישתם הראשונה של הדוד והרעיה. התחדשות, הטבע והסתלקות הגשם, קוראים להם - כמו לכל אדם - לצאת החוצה, מן הבית ומן הימים האפרוריים, ולהתחדש. הדוד מבכר את העת הזאת, בכדי להפגש לראשונה עם הרעיה.

הרעיה דוחה את ההזדמנות הזאת, בדיוק מאותן סיבות שהדוד רוצה בה. המרחק מן המציאות האפורה, יכול להעלות את הסיכויים לפגישה מוצלחת, אבל איננו יכול ללמד על חיי היום יום, ומונע יצירת קשר מעמיק. ריח הסמדר אמנם מושך את האדם לצאת מן הבדידות, אבל אין מאחוריו אלא ענבי בוסר, שהשועלים הקטנים בקלות יוכלו להם. עם זאת, מדגישה הרעיה את מחויבותה לדוד - "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (ב', טז).

לבסוף, מסיימת הרעיה - "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר" (שם, יז). כעת,לאחר ההתקרבות והשיחה ביניהם, הדוד תופס מקום בליבה של הרעיה והרעיה תופסת מקום בליבו של הדוד, והפעם - באופן מוחשי. הרעיה מבקשת מהדוד להתרחק, אך לא להעלם, לאפשר לה לצפות בו - "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים", ולהמתין עד לפגישה ביניהם במועד מאוחר יותר - "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים".

ג. דרישת הדוד את הרעיה בשווקים וברחובות

"עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם. כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"   (ג', א-ה).

הלילה יורד. המולת היום פסקה, הציפורים נמות את שנתן. עם סיומו של היום, מוצאת הרעיה את עצמה לבד.

במעמקי נפשה מתחולל כעת מהפך נכסף, ושם מתרחשת העלילה, כפי שמעידים הבטויים "אָקוּמָה...", "וַאֲסוֹבְבָה...", "אֲבַקְשָׁה..." - בטויים שלא מציינים ארוע ממשי שמתרחש בפועל, אלא מציאות שהנערה חפצה בה.

הרעיה מבקשת את הדוד, אך לא במקומות שבהם הם בקשו זה את זו עד כה. את מקומם של ההרים והגבעות, המרוחקים מן העיר, תופסים כעת השווקים והרחובות - מרכז העיר.

חברתם של הרועים ועדרי הצאן - המהלכים בחופשיות במרחבי הטבע הבלתי מוגבלים - נעלמת, ובמקומם מופיעים השומרים, החושדים במי שמהלך בעיר בלילות, בשעה שבני אדם אינם מהלכים ברחובותיה. חלומה של הרעיה משתנה, היא לא חולמת על שהייתה עם הדוד בבית היין, אלא מבקשת להביא אותו לביתה - "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (ג', ד).

העלילה כולה עוברת למקום שנראה חסר סיכוי. הרעיה מבקשת את הדוד במציאות העירונית היום יומית, למרות - ובגלל - כל הקשיים שהיא מנחילה לאדם. הכרתה של הרעיה, שהקשר בינה לבין הדוד צריך להתבסס דווקא בחיי השגרה, בא כעת לכדי דחף קיומי, המבשר לה שזו העת מבחינתה לצאת וליצור קשר כזה. עם זאת, הרעיה נוקטת בזהירות, ומאפשרת למהלכים להתקדם בקצב הטבעי והנכון, "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שם, ה).

ד. ראיתי נסיכה עולה מן המדבר

"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל? הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת.

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם. צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (ג', ו-ח).

בעוד שהלשון והסגנון של פסקה זו מתאימים לשאר הספר, קשה להבין את התוכן של פסקה זו, וכיצד הוא משתלב במארג העלילה שבין הדוד לרעיה. ננסה לעמוד על ההקשר והמשמעות שיש לפסקה זו, ועל התפקיד החשוב שיש לה ברצף העלילתי.

בראשית הפסקה, עולה הרעיה מן המדבר אל מקום ישוב, מן הפריפריה של מודעות הדוד, אל מרכז המציאות של חייו. לאחר מכן, מתוארות ההכנות של הדוד לחתונתו עם הרעיה. לא מדובר כאן על הכנות שמתבצעות בפועל; זהו תאור של כוונותיו של הדוד והחלטתו להכנס למהלך שיוביל לנישואין עם הרעיה [7].

ההכרה העקרונית והדחף הקיומי של הרעיה, עליהם דברנו בפסקה הקודמת, מוצאים כעת את מקומם גם בנפשו של הדוד. בכך נפתחת הדרך להעברת העלילה ממעמקי נפשה של הרעיה למרחבי המציאות. הפיסקה לא מסתיימת בפסוקים המרחיקים את הדוד או מונעים את התעוררות האהבה טרם זמנה, אלא בפסוק הקורא לבנות ציון לצפות במלך שלמה ביום חתונתו.

ה. מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?

"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם? דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ? דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ? דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם, לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים"   (ה', ב - ו', ג).

העלילה מתחדשת במלוא עוצמתה. שנתה הפיזית של הרעיה לא מטשטשת את רגשותיה העזים. לילה אחד, הדוד מגיע ומקיש על הדלת. הרעיה, שהמתינה לרגע הזה לילות רבים, נמנעת מלגשת ולפתוח את דלת ביתה. לצד ההתרגשות העצומה שאוחזת בה, מקננים בה גם תחושות של פחד מן הלא נודע, "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי - אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?" (ה', ג); רתיעה מן המציאות החדשה שצפויה לה.

"קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" (שם, ה) - המהפך מתחולל אצל הרעיה מאוחר מדי. הרעיה מוכנה לצעוד בבטחון אל הלא נודע, אך הדוד כבר חמק ועבר. ההזדמנות הזו הוחמצה, אבל הרעיה לא מוותרת, הולכת לחפש את הדוד ומכריזה "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שם, ח). ברור לה שהמציאות כבר בשלה להגשמת מאוויהם של הרעיה והדוד.

ו. פנים אל מול פנים

"לְכָה דוֹדִי, נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָך"   (ז', יב-יג).

בפסוקים הללו ניתן לראות שהרעיה והדוד, לאחר כל התלאות והחפושים, נמצאים ביחד. לא הדוד מחפש את הרעיה ולא הרעיה מחפשת את הדוד, אלא שניהם יחד יוצאים לכרמים.

"כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה, בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים, אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי. בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים"   (ח', יא-יד).

נסיים בארבעת הפסוקים של הספר, שהם - הן על פי המסורה והן על פי ענינם - פסקה בפני עצמה. בעוד שכל הפרשיות של שיר השירים הינן פרשיות סתומות (למעט שתי הפרשיות שבתחילת הספר), דבר המקשר ביניהן למארג רציף של עלילה, לפני הפרשייה האחרונה ישנה הפסקה של פרשייה פתוחה. עובדה זו מאפשרת לנו להעמיד אותה כחלק נפרד בפני עצמו.

בפיסקה זו, אנו מוצאים את הדוד והרעיה אי שם במהלך חייהם כנשואים, והפסוקים מופיעים כהנגדה לפסוקים המדברים על פגישתם הראשונה. הרעיה יושבת בגנים [8] ואינה מתחבאת בסתר המדרגה, וכאשר הדוד מבקש ממנה להשמיע את קולה, היא לא צריכה להזהיר מפני השועלים הקטנים שעלולים לפגוע בסמדר. תחת זאת, מתגעגעת הרעיה לתקופת הדרישה והחפוש, על חוויות הגילוי וההסתר הכרוכות בה, ותחושות האושר והעצבות המלוות אותה. בחוויות ובתחושות הללו, רואה הרעיה לא רק תופעות לוואי המתלוות לתהליך נחוץ, אלא חוויות בעלות ערך עצמי כחלק מתהליך של כסופים וערגה לבעל נעוריה. "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (ח', יד).

*   *   *

באפילת המציאות, האדם מתחיל לגשש את דרכו, לבקש את ה'. לפתע, באיזושהי שעה טובה במיוחד - שעה נטולת דאגות וטרדות - זוכה האדם להרגיש שהוא קרוב ואהוב אצל הקב"ה. לאחר רגע, התחושה נעלמת. מה שהיה טוב לרגע מפויס ולא שגרתי, התפוגג מיד לאחר מכן [9]. האדם שוב מוצא את עצמו בודד, אך כעת הוא מרגיש הרבה פחות רחוק, והעיקר - הוא זוכה לחוש געגועים, למה שהיה ונעלם, למה שעתיד לחזור.

תחושות של קרבה ורחוק, של הארת פנים והסתרתם, מלוות את האדם לאורך דרכו המיגעת. על אף הפיתוי, האדם מוזהר שלא לדחוק את הקץ, ולא לנסות להגיע לתחושות רוחניות מתוך מציאות נפשית רדודה ורעועה, המתנתקת מן המחויבות המוטלות עליה ומתנכרת למציאות המעשית. בה בעת, האדם נדרש לדבוק ביעד הנכסף ולהזהר מליפול לתהום היאוש.

הדרישה והחפוש אחר קרבת אלקים הינם תהליכים חשובים ומשמעותיים בפני עצמם, והם אף עתידים לעצב את תחושותיו של האדם כלפי הקב"ה, גם כאשר ימצא מנוחה לנפשו, כאשר יזכה לחוש קרבת אלקים.

"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת   בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"   (תהלים כ"ז, ד).