מטרתה של מצוות הייבום / ישי אדמנית

א.

מקורה של מצוות הייבום הוא בפרשת כי תצא :

"כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל"   (דברים כ"ה, ה-ו).

מפשוטו של מקרא נראה, שמטרת המצווה היא הבאת ילד לעולם, שיקום על שם המת. וכך משמע גם מפרשת יהודה ותמר:

"ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך" (בראשית ל"ח, ו-ח).

עוד עולה מן הפרשה, שלא נתן לקיים את המצווה באמצעות העראה בלבד: "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו (רש"י: דש מבפנים וזורה מבחוץ). וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אתו" (שם, ט-י) [1].

בתורה שבעל-פה נראה, לכאורה, שישנו פיחות בחשיבות המטרה של הקמת שם לאח המת, לפחות כפי שהוצגה לעיל. פיחות זה בא לידי ביטוי במספר הלכות:

א.  מצוות היבום מסתיימת בביאה, ולאחר מכן יכול היבם לגרש את יבמתו בגט. וזה לשון הגמרא (ח:) [2]: "דאמר רבי יוסי בר חנינא: 'ולקחה' - מלמד שמגרשה בגט (רש"י: לאחר שנשאה נעשית כאשתו, ואם רצה לגרשה מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה). עולה מכך שהיבם יכול להתגרש מיד לאחר ביאה אחת, ולא מוטל עליו לוודא שאכן ביאה זו הניבה פרי בטן שאמור להקים את שמו של האח המת.

ב.  אין צורך בגמר ביאה לקיום המצווה - די בהעראה: "הבא על יבמתו... בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר קנה" (רמב"ם פ"ב, ה"ג).

ג.  גם אם הנפטר היה סריס אדם, דהיינו שנסתרס לאחר שנולד, ולא היה כל סיכוי שיחזור להוליד ילדים, או שהיבם הוא סריס אדם, שלא יוכל להוליד, עדיין קיימת הזיקה, ועקרונית קיימת מצוות הייבום. במשנה (עט:) מבואר, שכאשר הנפטר היה סריס המצווה קיימת גם למעשה. כאשר האח החי הוא סריס, הוא חולץ ואינו מיבם, אך אין זאת אלא מפני איסור "לא יבוא פצוע דכא". והוא הדין בנוגע ליבמה. כאשר היא עקרה (וכגון שנתעקרה במהלך חייה, ולא מלידה כמו אילונית) או זקנה, היא עדיין כלולה בפרשת הייבום (רמב"ם פ"ו, ה"ז). לכאורה, לפי הקו שהתווינו לעיל, לא היה צריך להיות הבדל בין עקרה לבין אילונית, שהרי בשני המקרים הייבום לא יביא ללידת בן שיקום על שם הנפטר, במקום הבן שהוא עצמו לא הספיק ללדת.

מאידך גיסא, לכאורה ישנם ביטויים לכיוון העולה מפשוטו של מקרא, כגון ההלכה שסריס חמה (סריס מלידה) ואילונית אינם כלולים בפרשת הייבום (רמב"ם פ"ו, ה"ח). התמונה ההלכתית שלנגד עינינו נראית כפסיחה על שני הסעיפים. מצד אחד אין דרישה חד משמעית מן היבם לחיות עם יבמתו עד שייוולד בן שיקום של שם המת. ויתרה מזו - לעתים המצווה מוטלת על אנשים שאינם מסוגלים לקיים מטרה זו. אך מנגד, לעתים אי-יכולת להוליד מפקיעה מפרשת הייבום.

במהלך דברי התוספות בפרק שני (כ., ד"ה יבא) ניתן להבחין בבעיה זו בבירור. הריב"א יוצא מתוך נקודת הנחה שהקמת שם לנפטר פירושה העמדת צאצאים לנפטר, או לפחות מעשה ביאה שיש באפשרותו להביא להעמדת צאצאים. הוא מקבל את הקביעה העובדתית שאין אישה מתעברת מביאה ראשונה (לד.), ולכן הוא מתקשה בהבנת הנחת הגמרא בדף כ., שמצוות ייבום מסתיימת כבר לאחר הביאה הראשונה. הריב"א טוען שאם אין סיכוי שביאה זו תוביל להולדת בן, לא ייתכן שהיבם יצא ידי חובת יבום בביאה זו.

בהמשך התוספות מתייחס ר"י לקושיית הריב"א, ומסביר שהדרישה של מצוות יבום איננה הביאה "שתהא ראויה להקמת שם", אלא "שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם"; ומוכיח בעזרת הראיות שהובאו לעיל ובעזרת ראיות נוספות [3] שההלכה אינה דורשת מעשה ביאה הראוי להקמת שם.

נראה מדברי ר"י, שהוא אינו חולק על הבנתו העקרונית של הריב"א במושג הקמת שם. המושג אכן קשור בהולדת ילדים, אלא שהדרישה מתמקדת באנשים; בחיבור שבין שני אנשים הראויים ללדת, ולא במעשה הראוי להביא ללידה. הגדרה זו ממחישה את הקושי שבפסיחה על שני הסעיפים שהוזכרה לעיל. מהו ההיגיון בפיצול זה, הדורש מעשה ביאה יחיד של זוג שיכול להוליד, ללא כל דרישה לכך שאכן מעשה יחידי זה יאפשר הולדת בן [4]. הקושי אף גדל במקרים שידוע שרק לאחר כמה שנים יהיו בני הזוג ראויים להוליד (וזאת כאשר אחד מהם קטן בזמן הייבום).

יכול אדם לטעון, שהלכות הייבום נועדו לקבוע גבולות ברורים ויציבים למצווה. אך על כך יש לשאול: אם לקבוע גבול ברור, האין זה מן הראוי לבחור נקודות זמן מתאימות יותר לרעיון של הקמת שם, כגון לידת הבן, או שלושים יום לאחר לידתו, כשיצא מחזקת נפל?!

כללו של דבר, מכלל קושי לא יצאנו.

ב.

אנסה לפרש את מצוות הייבום לאור ההלכות שאליהן התייחסנו, על פי דרכו של הרמב"ם.

נשווה בין מעמדם של שני סוגי אנשים לעניין ייבום: סריס אדם וסריס חמה. במשנה בדף עט: מכליל רבי עקיבא את סריס האדם בפרשת ייבום, "מפני שהיתה לו שעת הכושר", ומוציא ממנה את סריס החמה שמתחילת ברייתו לא יכול היה להוליד, "מפני שלא היתה לו שעת הכושר". הרמב"ם מנסח את הדברים באופן הבא:

"ואלו הן שהן פטורות מן החליצה ומן היבום: אשת סריס חמה ואנדרוגינוס... שנאמר 'ולא ימחה שמו מישראל', פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי - הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו"   (פ"ו, ה"ח).

משתמע מדברי הרמב"ם, שסריס האדם כלול בפרשת ייבום, מפני ששמו לא נחשב מחוי.

הרמב"ם כולל את האנדרוגינוס ואת הסריס בחבילה אחת. אמנם, שניהם לא יכולים להוליד, והרמב"ם בתחילת אותו הפרק (ה"ב) השתמש בעובדה זו כדי להסביר מדוע שניהם לא מיבמים ולא חולצים. אך כאן הרמב"ם לא מסתפק בעובדה זו, והוא מסיק ממנה שהם מין בפני עצמו. מדוע עצם העובדה שאינם יכולים להוליד לא מכלילה אותם ישירות תחת ההגדרה של מי ש'שמו מחוי'?

נראה שבעזרת תוספת זו מנסה הרמב"ם להתמודד עם קושי מסוים, והוא הגדרת האדם ששמו מחוי. האם מדובר בכל אדם שלא יכול להביא צאצאים לעולם? מהכללתו של סריס האדם בפרשת ייבום והזדקקות אשתו לייבום מוכח שלא זו היא ההגדרה.

צורת ההתמודדות עם בעיה זו היא יבוא ה'מטען' ההלכתי הכבד של האנדרוגינוס אל הנושא שלנו. האנדרוגינוס הוא מין בפני עצמו [5], וניתן לומר שגם הסריס הוא במובן מסוים מין בפני עצמו. כיוון שכך, דווקא הם כלולים בהגדרה של 'שמו מחוי'.

כלומר, האדם ששמו מחוי הוא זה שאינו גבר במובן הביולוגי המלא. ניתן לצייר סקלה המתוחה באופן רציף כמעט בין הגדרת האישה להגדרת הגבר. בשני הקצוות מצויים המקרים הקלאסים: איש שיכול להוליד ואישה שיכולה ללדת. במרכז הסקלה נמצאים שני טיפוסים אשר מעמדם נתון בספק: הטומטום והאנדרוגינוס. בין המרכז לקצוות קיימים בכל צד כמה טיפוסים נוספים: בצד הגברי - הזקן (שתש כוחו מלהוליד), סריס אדם (שהיה יכול להוליד בעבר) וסריס החמה; ומולם בצד הנשי: הזקנה, העקרה והאילונית (בהתאמה).

בעל ה'שם' שבו עוסקת פרשת הייבום, שאת שמו צריך לשמר, הוא הגבר [6]. ומי מוגדר כגבר? מי שגדל כגבר, מבחינה ביולוגית, והיה כשיר להוליד עד שלב מסוים.

ג.

לאחר שהסקנו מן המקורות שמטרת הייבום אינה מתייחסת אל הבן העתיד להיוולד דווקא, עלינו לחזור ולהבין כיצד מתפרשים הפסוקים המגדירים את מצוות הייבום כהקמת שם לנפטר.

הרמב"ם, בעקבות הסוגיה ביבמות (כד.), כותב:

"מי שמת והניח אחים רבים, מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר: 'והיה הבכור אשר תלד' - מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין. כלומר, גדול האחין יקום על שם אחיו המת. וזה שנאמר 'אשר תלד' משמעו אשר ילדה האם, ואין משמעו אשר תלד היבמה"   (פ"ב, ה"ו).

כלומר, מטרת הייבום היא אכן הקמת שם למת, באופן שיהיה אדם בין החיים שיהווה המשך לנפטר. מיהו אותו ממשיך? הפסוק מתפרש בשני מובנים [7], ולכן ישנם שני מועמדים לתפקיד: בטווח המיידי - אחי הנפטר המיבם את אשתו, ובטווח הארוך - הבן הבכור העתיד להיוולד להם [8].

תפקידו של מעשה הביאה כמעשה הייבום מובן כאשר מתייחסים לטווח הארוך, להבאת הבן לעולם. אך מה משמעותו של מעשה הביאה כאשר מדובר על הקמת שם המתמקדת באח, כגון בסריס אדם המיבם?

ניתן להציע, שעל מנת להחליף את מקומו של האח הנפטר, לא די ב'כניסה לנעליו' במובן הכלכלי (ירושת נכסיו) [9]. יש צורך בפעולה שמיוחדת רק לנפטר, והייתה אסורה על כל אדם אחר, וזוהי כמובן קיום יחסי אישות עם אשתו. מעשה הביאה הוא ביטוי מובהק לכך שהיבם ממשיך את קיומו של הנפטר במסגרת האישית הפרטית ביותר שלו. בהקשר זה יש להזכיר את עצת אחיתופל לאבשלום [10]. מעשה זה של אבשלום הנו סמל מובהק של השתלטות אבשלום על מעמדו של המלך דוד, עד כדי השתלטות על היחסים האינטימיים שלו.

ד.

לאחר שעמדנו על ההבדל שבין סריס אדם לסריס חמה, יש לדון בהבדל שבין אילונית לבין עקרה וזקנה. הנמוקי יוסף (ג: באלפס ד"ה עקרה) כותב שבניגוד לאילונית, שהיא עקרה של ממש, עקרה וזקנה נופלות לייבום, מפני שהן ראויות להקמת שם, שהרי מצינו כמה עקרות וזקנות שנפקדו. אך לפי שיטת הרמב"ם (פ"ו, ה"ח), הטעם לכך שאילונית לא מתיבמת הוא שהיא אינה כלולה בפרשת הייבום:

"והיה הבכור אשר תלד - פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה".

ולעומת זאת:

"וזקנה ועקרה הרי הן כשאר כל היבמות: רצה - חולץ, רצה - מייבם [11]; שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר"   (פ"ו, ה"ז).

מהי משמעותה של שעת הכושר בהקשר זה? הרמב"ם לא משתמש כאן בהעדר שעת הכושר כדי להגדיר את האילונית כמין בפני עצמו, כפי שהוא עשה לגבי סריס חמה [12]. שעת הכושר קשורה, בצורה כלשהי, למעמדה האישי של האישה (בניגוד לדעת הנמוקי יוסף שהבאנו לעיל, הסובר שהכללת עקרה וזקנה בפרשה נובעת מיכולתן, בנסיבות מיוחדות, לחזור וללדת). ניתן להסביר זאת בצורה הבאה:

מטרת הייבום היא אכן הקמת שם לנפטר. אך האם התורה מצווה עלינו להקים שם לכל נפטר על ידי ייבום? לא מצינו שצריך 'להיכנס לנעליו' של רווק שנפטר, במובן של ירושתו. ניתן להציע, שחשיבות הקמת השם לנפטר עולה ככל שהנפטר עצמו היה קרוב למימוש הקמת השם לעצמו. ייתכן שביסוד החיוב עומדת התחושה של ההחמצה [13], ולכן אצל רווק, שכלל לא עשה את הצעד הראשון - אין חיוב להקים את שמו. המקרה הפשוט הוא של אדם הנשוי לאישה פורייה ונפטר, שאז החמצת ההזדמנות להקים שם זועקת לעין כל. חידושו של הרמב"ם הוא שגם הנושא עקרה או זקנה ונפטר זוקק את אשתו לייבום, וזאת אולי מכיוון שבתרחיש דומה, בהקדמת תאריך החתונה בכמה שנים, המצב היה שונה...

על פי יסוד זה ניתן להבין עניין נוסף. כאשר מדובר מלכתחילה בסריס אדם, שאינו יכול להקים לעצמו שם, מדוע אחד מתנאי הייבום הוא שאשתו איננה אילונית [14]? וכי ישנו הבדל מצד יכולתו להקים שם לעצמו? לאור דברינו לעיל הדבר מובן. ההחמצה היא משמעותית כאשר בתרחיש דומה המת יכול היה להקים לעצמו שם, אילו רק היה סדר הזמנים אחר. אם סריס האדם נשא אילונית, כל שינוי תיאורטי בסדר הזמנים לא היה משנה את התוצאה.

השתא דאתינן להכי, ניתן לתת הסבר אחד לצורך ב"שעת הכושר" הן עבור הכללת סריס אדם וזקן בפרשה, והן עבור הכללת עקרה וזקנה. בשתי הקבוצות מדובר בהחמצת הזדמנות להקים שם למת בעקבות סדר זמנים לא מוצלח.

עם זאת, נראה שעדיין יש צורך בנקודה שהדגיש הרמב"ם לגבי הסריס מלידה, שהוא מין בפני עצמו ולכן שמו מחוי. הצורך הוא באשר לאח החי האמור לייבם. כאן סברת 'החמצת ההזדמנות' לא מסבירה מדוע לסריס אדם יש זיקה והוא אמור לייבם, ולסריס חמה אין זיקה (שהרי בשני המקרים המת החמיץ את אותו סוג של הזדמנות להקים שם לעצמו). ועל כן יש לפרש שאמנם צריך להקים שם לאח המת, אך מי שיכול להקים שם ו'להיכנס לנעליו' הוא רק אדם שנחשב לגבר במובן הביולוגי הקלאסי, ואיננו "מין בפני עצמו". אמנם, דעת הרמב"ם עצמו בנושא אינה ברורה דיה [15].

ה.

" אמר רבי יהושע : שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ואין לי לפרש. א " ר עקיבא : אני אפרש - סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר ; סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר. ר ' אליעזר אומר : לא, כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה ; סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה "   ( עט :).

לעיל ראינו, שלפי שיטת ר' עקיבא הקמת שם הנפטר יכולה להתבצע מבלי להסתמך על פוטנציאל להולדת בן, אלא על בסיס עצם החלפת הנפטר על ידי אחיו [16].

לפי ר' אליעזר, נראה שמצוות הייבום קיימת רק כאשר ישנו פוטנציאל כלשהו להולדת בנים. אמנם, ההלכה לא מחייבת את היבם שהוא סריס חמה לכתת רגליו ולמצוא רופא שירפא אותו, כשם שאינה מחייבת כל ייבם לגמור ביאתו כדי לקיים את מצוות ייבום. ההלכה מחייבת רק את השידוך הראשוני - ההתייצבות על המסלול שמאפשר הולדת בן והקמת שם לנפטר. ייתכן שאגב כך, מתקיימת גם הקמת שם על ידי האח עצמו, וזאת בהנחה שאף ר' אליעזר דורש את המלים "הבכור אשר תלד" על האח המיבם.

---