למו"ר הרא"ל

שזכיתי ליהנות מאור תורתו ויראתו

  ולכל בית ישיבת הר עציון

  שקיבלוני בלבביות ובסבר פנים יפות

דין ראיית פני הבית בתרומות ומעשרות / נעם ורשנר

מקור הדין

במאמר זה ננסה לעמוד על אופיו ומהותו של דין ראיית פני הבית כתנאי לחיוב תבואה בתרומות ומעשרות, תוך עמידה על משמעותו ביחס למחייבים הנוספים.

ראשית נעמוד על מקור הדין. גרסינן בגמרא ב"מ:

"אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר: 'בערתי הקדש מן הבית', ורבי יוחנן אמר אף חצר קובעת שנאמר: 'ואכלו בשעריך ושבעו' "     (פז:).

דהיינו, רבי ינאי קובע שחיוב טבל במעשרות חל רק מזמן ראיית פני הבית, ורבי יוחנן מודה לו אך מרחיב חיוב זה גם לראיית החצר. ונפסקה הלכה כר' ינאי (רמב"ם[1] פ"ד, ה"ב).

שלבי הגידול של הפרי

על מנת להבין את אופיו של דין ראיית פני הבית עלינו להקדים ולסקור בקצרה את השלבים השונים אותם עובר הפרי מתחילת גדילתו עד להתחייבותו במעשר. באופן כללי ניתן לחלק את השלבים אותם עובר הפרי לשלושה שלבים עיקריים:

1.  הבאת שליש : שלב זה הוא השלב שבו הפרי מגיע לרמת בשלות מינימלית. כפי שאומרת המשנה (פ"א מ"ב-מ"ג):

"מאימתי הפירות חייבות במעשרות? התאנים משיבחילו, הענבים והאבשים משהבאישו, התותים משיאדימו... התבואה והזיתים משיכניסו שליש" [2].

2.  מירוח: שלב זה הוא השלב שבו האדם משלים את מלאכות השדה בפרי, ובלשון אחרת - 'גמר מלאכה', כפי שאומרת המשנה:

"איזהו גורנן למעשרות? הקישואים ודלועים משיפקסו, ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה... הפרד והצימוקין והחרובין משיעמיד ערימה... התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה" (פ"א מ"ה-מ"ח) [3].

3.  ראיית פני הבית: בשלב זה האדם מכניס את התוצרת החקלאית לביתו.

משמעות השלבים מבחינה הלכתית

סקרנו לעיל את השלבים השונים העוברים על הפרי מבחינה מציאותית. במקביל עוברים על הפרי גם שלבים שונים מבחינה הלכתית:

לאחר השלב הראשון (הבאת שליש) - מותר לאדם לאכול אכילת עראי, וכן להאכיל לבהמה, חיה ועוף אף אכילת קבע. בשלב זה אין חובה להפריש אך אם הפריש הפרשתו חלה (בניגוד לקודם הבאת שלישי דהוי כמפריש על העצים והאבנים).

לאחר השלב השני (גמר מלאכה) - מותר לאדם לאכול אכילת ארעי, אך אסור להאכיל לבהמה חיה ועוף אכילת קבע אלא רק אכילת עראי. משלב זה ואילך חלה חובה הפרשה.

בשני השלבים הראשונים למרות שאסורה אכילת קבע, אם אכל אינו חייב מיתה.

לאחר השלב השלישי (ראיית פני הבית) - אסור לאכול אף אכילת עראי, והאוכל פירות אילו קודם הפרשה חייב מיתה בידי שמים.

ההבדל בין השלבים השונים

ננסה לעמוד על ההבדלים בין השלבים השונים, וזאת בשני מישורים:

במישור אחד - בהבנת ההתקדמות המציאותית שנעשית בכל שלב לעומת קודמו.

במישור שני - בהשלכות ההלכתיות הנגזרות מהתקדמות זו.

הנה, היחס בין השלב הראשון, הבאת שליש, לשני השלבים שלאחריו מובן וברור. הבדל זה ברור הן במישור המציאותי - השלב הראשון מתמקד בנקודת מעבר בבשלות הפרי לכשעצמו, נקודת ציון אגרונומית בתהליך ההבשלה, בעוד שהשלבים הבאים מתמקדים בפעולת האדם היוצרת את זיקתו אל הפרי והפיכתו לתוצר, והן במישור ההלכתי - השלב הראשון רק מאפשר הפרשת תרומות ומעשרות בעוד שהשלבים הבאים מחייבים בהפרשתם (רמב"ם פ"ג, ה"א-ה"ב; ושם, הי"ט-ה"כ).

אמנם, היחס בין השלב השני (מירוח) לשלישי (ראיית פני הבית) לא מובן כלל בשני המישורים הנ"ל. במישור המציאותי - יש להבין מה מוסיף השלב השלישי על השלב השני, שהרי לכאורה כבר במירוח הפרי הופך לתוצר חקלאי מוגמר מבחינת האדם, ומה מוסיפה ראיית פני הבית. ושנית, במישור ההלכתי - ראינו לעיל כי חלק מהחלויות ההלכתיות חלות לאחר השלב השני וחלק לאחר השלב השלישי, ויש להבין מדוע עיקר החלות של טבל לעניין חיוב מיתה מגיעה רק לאחר השלב השלישי.

והנה, מצינו בגמרא, ובעקבות כך בראשונים, שתי גישות להבנת היחס בין השלב השני לשלישי. בהמשך לדברי ר' ינאי דלעיל מוסיפה הגמרא:

"מתיב מר זוטרא בריה דרב נחמן: גורנו למעשר לחייב עליו משום טבל משתגמר מלאכתן. ואיזהו גמר מלאכתן? מלאכת הכנסתן. מאי לאו הכנסתן אפילו בשדה? לא, הכנסתן לבית זהו גמר מלאכתן. ואיבעית אימא: כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו, אבל חטין ושעורין גורן בהדיא כתיב ביה"   (פח:).

ע"פ התירוץ השני בגמרא דינו של רבי ינאי מוגבל רק למקרים בהם לא קיימת פעולת המירוח הקלאסית. לפי הבנה זו השלב השני ושלישי אינם בעצם שני שלבים הבאים זה אחר זה, אלא שני ערוצים שונים המגיעים לאותה תכלית - הכשרת האוכל לתצרוכת האדם. בפירות ששייך בהם פעולת מירוח תכלית זו מגיעה עוד בגורן, ובפירות שלא שייכת בהם פעולת מירוח תכלית זו מגיעה כאשר הפירות מוכנסים לבית[4].

ואכן, לאור הקשיים שהצגנו לעיל עמדה זו מובנת מאוד, שהרי לפיה הן במישור ההלכתי והן במישור המציאותי שני שלבים אלו פועלים על אותה משבצת. אמנם, ע"פ התירוץ הראשון בגמרא דינו של רבי ינאי הנו דין גורף ומתייחס גם לתבואה, אע"פ שנעשה בה מירוח בשעת הגורן, ושוב עלינו להבין - מדוע לא נקבעה התבואה למעשר כבר בשלב המירוח?

במחלוקת הקיימת בין שני התירוצים בגמרא נחלקו גם רבותינו הראשונים. לדעת הרמב"ם (פ"ד, ה"א) דין ראיית פני הבית שייך בכל מיני הפירות, ולדעת הראב"ד (שם ובפ"ג, ה"א), רק בפירות שאין להם גורן. דעתו של הרמב"ם הצריכה ביאור מבוארת בחידושי הגרי"ז:

"והביאור בזה נראה דס"ל לרמב"ם דבאמת שני דינים נפרדים יש בזה, דהא דאחר מירוח אסור להאכיל לבהמה חיה ועוף עד שיעשר אין זה שייך כלל לאיסורא דטבל, רק משום חיובא דמעשר נגעו בה שכבר נתחייב להפריש מהם, וכשם שאסור לו להפקיר כך אסור לו להאכיל מהם לבהמה... דדין חיוב מעשר בגמר מלאכה תלי, ואינו עניין לזה דין קביעות שהוא לעניין חלות שם טבל שבהפירות... משא"כ לעניין לאכול מהן עראי... הוא רק משום איסורא דטבל שאסור באכילה"   (הלכות מעשר).

הגרי"ז מבאר שהמירוח מהווה נקודת אל-חזור מבחינת האפשרות להיפטר מחיוב ההפרשה, ולכן מנקודה זו אסור לכלות את התבואה בכל אופן שהוא (הפקר, האכלת בהמה וכדו'), בעוד שראיית פני הבית מהווה את השלב בו חל איסור טבל, ולכן משלב זה נאסרת אף אכילת עראי לאדם.

ניתן לסכם ולומר כך:  

1.  בהבאת שליש חל שם פרי וניתן להפריש ממנו.

2.  במירוח/גמר מלאכה חל חיוב לעשר ואי אפשר לא להפריש ממנו.

3.  בראיית פני הבית חל איסור טבל ואסור לאכול ממנו אפילו עראי.

האופי המציאותי של ראיית פני הבית

בדברי הגרי"ז הנ"ל מצאנו מזור רק להבנת ההבדל בין השלב השני לשלב השלישי במישור ההלכתי, אך אין בדבריו הסבר להבדל במישור המציאותי, ולכך נייחד את המשך דברינו. ננסה להבין מה מתרחש בפירות בשלב ראיית פני הבית. לכך ניתן להציע שני הסברים:

א. ראיית פני הבית כשינוי פונקציונלי בפרי

מירוח הכרי יוצר 'תוצר חקלאי', במילים אחרות 'יבול', בעוד שבראיית פני הבית הופך הפרי ל'מאכל', דבר המיועד לתצרוכת ביתית. ואע"פ שבפרי גופא אין שום שינוי הנראה לעין, השינוי במיקומו משפיע ומעצב את אופיו והגדרתו[5]. זו היא לכאורה ההבנה הפשוטה. אולם מעיון בסוגיה אחת עולה קושי חריף על הסבר זה.

בגמרא (ברכות לא., פסחים ט. ועוד) מבואר שאם הכניס אדם את פירותיו לביתו קודם מירוח, אין הם חייבים במעשרות. דהיינו, כיון שהאדם הקדים את השלב השלישי (ראיית פני הבית) לשלב השני (גמר מלאכה), אין לשלב השלישי משמעות ולא חל על הפירות איסור טבל מדאוריתא. אולם יש לעיין מה יהיה הדין אם לאחר שהכניסם במוץ יחזור וימרחם בביתו, כך שלבסוף יתבצעו שלושת השלבים אך לא בסידרם הרגיל.

ומצינו בעניין זה שלוש שיטות בראשונים:

1.  שיטת הרמב"ם (פ"ג, ה"ד) - אם ימרח בתוך ביתו יתחייב מכאן ולהבא, שהרי בסופו של דבר נעשו כל השלבים המחייבים.

2.  שיטת רבינו אפרים (מובאת בתשובת הרשב"א סימן שס"א) - כדי להתחייב צריך להוציא פירותיו החוצה, למרחם ולחזור ולהכניסם לביתו.

3.  שיטת רבינו שמואל (מובאת ברמב"ן ב"מ פח:) - אפילו אם יוציא פירותיו החוצה וימרחם ויחזור ויכניסם פנימה - לא יתחייבו במעשר, שכיוון שכבר נפטרו לא יכולים לשוב ולהתחייב.

והנה, אם יסוד דין ראיית פני הבית הינו שיפור במעמד הפונקציונלי של הפרי קשה מאוד להבין את השיטה השנייה ועוד יותר את השיטה השלישית, שהרי אם ההלכה קבעה רף מסוים שממנו והלאה חל איסור טבל, דהיינו פרי שהוכשר לאכילה מבחינה חקלאית ובנוסף נמצא כעת בבית ומיועד לצריכה ביתית כמאכל - ופרי זה עומד כעת ברף הנדרש, מאי נפקא מינה איזה שלב נעשה קודם?

ב. ראיית פני הבית כשינוי בהרגשת האדם

ועל כן נראה, בס"ד, להציע הסבר חדש, שעל פיו מהות ראיית פני הבית אינה פונקציונלית, אלא עיקרה הוא בהרגשת האדם בהביאו את יבולו לביתו. לאחר שהאדם מכניס את תוצרתו המוגמרת לביתו ולחצרו - רק אז הוא מרגיש שהתהליך הארוך של גידול הפרי בא אל סופו, וכעת הוא יכול לרוות נחת ממעשה ידיו. בדיוק בשלב זה מחילה התורה איסור טבל על הפירות, וקובעת בזה שאל לו לאדם ליהנות מפירותיו קודם שיפריש מהם לכהן, ללוי ולעני.

דהיינו, עיקר השינוי בשלב של ראיית פני הבית הנו באדם, העובר ממצב של עמל למצב של מנוחה ונחלה. ובלשון אחרת אפשר לומר, שבעוד שהמירוח מהווה את גמר מלאכת הפרי הרי שראיית פני הבית הינה גמר מלאכת האדם.

ע"פ דברינו ניתן להסביר את שיטת הביניים שנתקשינו בה, שיטת רבינו אפרים, לפיה ראיית פני הבית חייבת להיעשות לאחר המירוח. כעת ההסבר לכך פשוט - מכיוון שבזמן ההכנסה לבית הפירות לא היו מוכשרים לאכילה, ממילא לא הייתה בהכנסתם לבית מעשה המבטא סיום תהליך (שהרי האדם עדיין צריך לעמול ולמרחם), ולכן חיוב בתרומות ומעשרות ייקבע רק לאחר שיחזור ויכניסם שוב לאחר המירוח, שהרי רק אז תהווה ראיית פני הבית סיום תהליך.

ניתן אולי אף להבין עפי"ז את שיטתו של רבינו שמואל, אשר לכאורה במבט ראשון נראית תמוהה: מדוע שהכנסה במוץ תהווה פסול בלתי הפיך? אולי לפי הסברא הנ"ל אפשר לומר: התורה מחייבת הפרשת תרומות ומעשרות ברגע הראשון שהחקלאי נכנס לביתו עם יבולו המוכן, שאז אושרו ושמחתו גדולים במיוחד. כאשר אדם נכנס לביתו בעוד היבול איננו מוכן, שמחתו אינה שלימה, וגם אם יוציא את היבול לאחר שהוא מוכן לאכילה ויכניסנו בחזרה, אינה דומה כניסה ראשונה לבית עם יבול מוכן לכניסה שנייה, אשר השמחה בה אינה מלאה כבפעם הראשונה[6].

אם ננסה למצות את העקרונות המבדילים בין שני ההסברים שהצגנו, ניתן לומר שהם סובבים על שלושה קטבים עיקריים:

על פי ההסבר הראשון עיקר השינוי בראיית פני הבית הנו בפירות (בחפצא), בעוד שעל פי ההסבר השני עיקר השינוי הוא באדם (בגברא).

על פי ההסבר הראשון דין ראיית פני הבית מתמקד בתוצאה, שכעת הפירות בבית, בעוד שעל פי ההסבר השני דין ראיית פני הבית מתמקד בפעולה, במעשה ההכנסה של החקלאי.

על פי ההסבר הראשון משמעות הדין הנה בעיקר פונקציונלית, בעוד שעל פי ההסבר השני הנה בעיקרה רגשית נפשית.

יישומים של ההבנות השונות בראיית פני הבית

ננסה כעת לבחון מספר הלכות שנאמרו בגדרי בית וחצר הקובעים למעשרות, לאור שני ההסברים שהצגנו לעיל.

א. הכנסה לבית שאינו שלו

גרסינן במשנה:

"היו יושבין בשער או בחנות ואמר טלו לכם תאנים, אוכלין ופטורים, ובעל השער ובעל החצר חייבין... ר' יהודה פוטר עד שיחזיר פניו או עד שישנה מקום ישיבתו"  
  (פ"ב מ"ב).

דהיינו, לדעת תנא קמא, אע"פ שבעל החצר ושאר היושבים שם אוכלים את אותם פירות ונמצאים באותו מקום בדיוק, בכל זאת דינם שונה בתכלית השוני - בעל החצר חייב במעשרות, וממילא אם יאכל בלי להפריש יתחייב מיתה בידי שמים (ככל אוכל טבל), בעוד ששאר היושבים אינם מחויבים כלל להפריש. הירושלמי על אתר נזקק להסביר את דברי המשנה וזו לשונו:

"הדא אמרה, שביתו טובל לו אבל לא לאחרים"   (פ"ב ה"א).

דהיינו, הירושלמי כאן קובע גדר יסודי בראיית פני הבית - שהבית צריך להיות ביתו של המתחייב, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות מעשר (פ"ה, ה"ח). והנה, ע"פ ההסבר השני שהצגנו דבר זה מובן ביותר, שרק כאשר האדם נכנס לביתו שלו אזי הוא מרגיש שהתהליך החקלאי בא לסיומו, מה שאין כן בביתו של אדם אחר, שם הוא תמיד נחשב אורח זמני ועראי ואין לו את הרגשת הסיום. לעומת זאת, ע"פ ההסבר הראשון שהצגנו הדברים לכאורה אינם מובנים, שהרי הפרי לכשעצמו מוכן לצריכה בכל בית שהוא, ומה לי הכא מה לי התם?! (וצריך לומר בדוחק שיש כאן מעין שינוי מהדרך הרגילה, שדרך בני אדם להכניס פירותיהם לבית שלהם דוקא, ולכן רק באופן זה נוצר החיוב, למרות שרמת התוצר שווה בשני המצבים).

ב. הגדרת חצר לעניין ראיית פני הבית

גרסינן במשנה:

"ואיזה היא חצר שהיא חייבת במעשרות? רבי ישמעאל אומר: חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה. רבי עקיבא אומר: כל שאחד פותח ואחד נועל, פטורה. רבי נחמיה אומר: כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, חייבת. רבי יוסי אומר: כל שנכנס לה ואין אומר לו מה אתה מבקש בתוכה, פטור"   (פ"ג מ"ה).

יש לשים לב לכך ששתיים מתוך ארבע ההגדרות לחצר הינן סובייקטיביות באופיין: הגדרתו של ר' נחמיה "שאין אדם בוש מלאכול בתוכה" - דהיינו שהאדם ירגיש בנוח לאכול שם, דבר שוודאי משתנה מאדם לאדם[7], וכן הגדרתו של ר' יוסי "כל שנכנס לה ואין אומר לו מה אתה מבקש", דהיינו האם ירגיש בעל החצר בנוח להעיר ל'פולש' ולשאול אותו לפשר מעשיו או לא, דבר שגם כן משתנה מאדם לאדם ומחברה לחברה.

ייתכן שגם שתי ההגדרות האובייקטיביות, הן של ר' ישמעאל - חצר שהכלים נשמרים בתוכה, והן של ר' עקיבא - שאחד פותח ואחד נועל, מהוות בעצם סימן להרגשת בעלות סובייקטיבית של בעל החצר.

ובירושלמי שם גרסינן:

"רבי שמואל בשם רבי יונתן כולהון מן הבית למדו, בית טובל דבר תורה, (נ)אמר 'ביערתי הקודש מן הבית' " (פ"ג ה"ג).

דהיינו, המקור לכל שיטות התנאים השונות הוא המילה "בית". וייתכן להציע בביאור הירושלמי שכוונתו למושג בית במובן של HOME ולא במובן של HOUSE, שכפי שראינו, לפחות חלק מן ההגדרות מכוונות כלפי הרגשת הביתיות הסובייקטיבית ולא כלפי הגדרת בית כמקום דיור.

והנה, ע"פ ההסבר השני שהצגנו מובן מאוד מדוע נקטו התנאים בהגדרות הללו, שהרי הרגשת האדם שהגיע למנוחה ולנחלה תהיה רק כאשר יימצא בתוך 'ביתו הוא מבצרו', ולא במקומות בהם קיימים עדיין סממנים מובהקים של רשות-הרבים, שהוא מקום העמל והיגיעה. ברם, ע"פ ההסבר הראשון היה מקום לכאורה לתת הגדרה יותר פונקציונלית למושג בית וחצר שהרי סוף כל סוף הבית הנו רק המקום בו הפירות הופכים להיות עומדים לצריכה.

עוד יש לציין בהקשר זה את הסיפא של המשנה, המביאה מחלוקת בין ר' יהודה לת"ק בשאלה האם סוכה קובעת למעשרות:

"סוכת חג - בחג רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים".

ומבואר בגמרא (יומא י:) שלכו"ע סוכה בשאר ימות השנה אינה קובעת, ונחלקו רק ביחס לסוכה בימי החג, שלדעת ר' יהודה סוכה דירת קבע בעינן ולכן קובעת למעשר, ולדעת חכמים סוכה דירת עראי בעינן ולכן אינה קובעת למעשר.

נמצא, שלדעת רבי יהודה אותה סוכה עצמה לעיתים קובעת ולעיתים אינה קובעת. בדבריו של ר' יהודה ישנם שני חידושים. ראשית, הוא סובר שסוכה צריכה להיות קבע כבית, ולכן גם מחייב במזוזה וכדו'. ושנית, שהגדרת קבע משפיעה על דיני חיוב במעשר. כלומר, כיוון שר' יהודה דורש מהאדם להרגיש בסוכה כמו בביתו, ממילא זה מחייב בהכרח שהסוכה תקבע למעשרות. זאת מאחר שגדר בית לעניין מעשרות תלוי בהרגשת בית, כמו שהתבאר.

עוד היה נראה לומר שיש במשנה חידוש בכיוון ההפוך לדעת חכמים, שגם אם ישנו בית שבכל השנה משמש כבית-קבע וקובע למעשרות, הרי שבסוכות הואיל ו"סוכה דירת עראי בעינן", לא יקבע למעשרות[8]. וכך מדויק בלשון המשנה "סוכת חג בחג" משמע שבשאר ימות השנה תלוי האם זהו בית קבע או לא, וישנה אפשרות לחיוב גם לדעת החכמים. ע"פ ההסבר השני יובן, שלמרות שהבית לכשעצמו הינו יציב וקבוע, כיוון שלדעת החכמים על האדם להרגיש בסוכה עראיות וחוסר יציבות, ממילא דווקא בחג - הסוכה אינה קובעת למעשרות.

ג. מכניס לחצר שלא מדעת בעלים

כנגד ההסבר השני שהצענו עומד קושי בלתי מבוטל. שכן אם נמשיך בקו זה, נצטרך לחדש שאדם אינו יכול להחיל דין ראיית פני הבית עבור חברו, ואם הכניס אדם פירות לבית שלא מדעת הבעלים, לא ייקבעו הפירות למעשרות. אולם הרמב"ם עצמו פסק אחרת, וזה לשונו:

"הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו וכן הקובע פירותיו באחד מן הששה דברים שקובעים למעשר שלא מדעתו, הרי אלו טבלו למעשר"   (פ"ג, ה"ז).

מקור הרמב"ם בירושלמי, בו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם ממרח תבואתו של חברו שלא מדעתו מחייב כגמר מלאכה או לא, ופסק הרמב"ם כרבי יוחנן שכן מחייב, והוסיף שהוא הדין לכל המחייבים שיכול חברו לעשות שלא מדעתו. ואף שכתב הרמב"ם "הששה דברים" (שהם חצר, מקח, אש, מלח, תרומה ושבת - שנמנו בפ"ג, ה"ג) המחילים שם טבל מדרבנן, נראה לכאורה שכוונתו גם לראיית פני הבית הקובעת מדאורייתא, וכך סוברים החזו"א (מעשרות סימן ו') והגר"ח קנייבסקי (דרך אמונה שם ס"ק סז). נראה שלשיטתם נאלץ לנטוש את ההסבר השני ולחזור להסבר הראשון על אף הקשיים שבו.

אולם לענ"ד נראה שיש לחלק, שלגבי הששה דברים שקובעים מדרבנן, מועילה פעולה של חברו שלא מדעתו, כיוון שמדרבנן אנו מורידים את רף החיוב, וסוברים שדי בכך שבפירות נעשתה פעולת גימור מחייבת. מאידך, לעניין קביעת שם טבל מדאורייתא לא תועיל ראיית פני הבית ע"י חברו שלא מדעתו - כיוון שלעניין חיוב דאורייתא נצרך מעשה המבטא הגעה אל המנוחה והנחלה, כמו שהתבאר לעיל, וזה שייך רק ע"י הבעלים עצמם. ושוב ראיתי שכך כתב גם בערוך השולחן (סימן צ"ט אותיות ג-ה). ע"פ דעה זו של ערוך השולחן ניתן לשוב ולהעלות את ההסבר השני ללא קושי.

ד. הקובעים לתרומות ומעשרות מדרבנן

כבר הזכרנו לעיל שאע"פ שראיית פני הבית קובעת לתרומות ומעשרות מדאורייתא, מדרבנן ישנם ששה דברים נוספים שגם כן קובעים והם חצר, מקח, אש, מלח, תרומה ושבת (רמב"ם פ"ג ה"ג). וככל דיני דרבנן ניתן להבינם בשתי צורות עקרוניות:

א.  כעומדים לכשעצמם, ללא זיקה ישירה לדין דאורייתא.

ב.  כקשורים לדין דאורייתא, ומבטאים את אותו עניין, ברמה חלקית.

והנה, ע"פ צורה א' ברור שאין לחפש כל קשר בין אותם ששה דברים לבין דין ראיית פני הבית וההסברים השונים שהעלנו להבנת מהותו. אולם ע"פ צורה ב' יש לבחון את ששת המחייבים מדרבנן ביחס לראיית פני הבית, ולראות האם, ובאיזו מידה, קיימת זיקה ביניהם.

חצר - ע"פ שני ההסברים בראיית פני הבית, הן הראשון הפונקציונלי והן השני המהותי, קל לראות בחצר דבר המשקף בית ברמה פחותה.

מקח - גם כאן אפשר לומר שההסבר הראשון יראה במקח את הפיכת התוצרת החקלאית למוצר ביתי ע"י מכירתו, ואילו ההסבר השני יראה במקח את סיומו של התהליך הארוך, והגעה למנוחה.

תרומה - ניתן לראות תרומה כסוג של מקח, שכיוון שאדם מפריש תרומה לכהן ומעביר חלק מהפירות מרשותו לרשות אחרת, הרי רואה את הפירות כמוצר מוגמר (ע"פ ההסבר הראשון ברובד הפונקציונלי, שכעת הוא מפריש תרומה כדי שיוכל לאכול מהפירות, וע"פ ההסבר השני ברובד המהותי, שאם האדם התחיל להפריש, הרי הוא מגלה שהגיע לנקודת השמחה המחייבת).

את שלושת המחייבים הנוספים נדמה שניתן לחלק לשתי קטיגוריות: האחת, פעולה בפירות לכשעצמם - בה נכללים אש (בישול) ומלח (ולפי הראב"ד בפ"ג ה"ג אף כובש בחומץ). השנייה, שינוי חיצוני - לא מתרחש שינוי במצבם של הפירות אלא ישנו שינוי בעולם בכך שנכנסה השבת.

ובפשטות נראה שאת הקטגוריה הראשונה קל יותר להבין ע"פ ההסבר הראשון שהעלנו לראיית פני הבית, שבדברים אלו באופן מובהק הפירות הופכים להיות מוצר ביתי - מבושלים או מלוחים לאכילה, דהיינו שעשה פעולה בדרך להכשרתם לאכילה. ע"פ ההסבר השני נצטרך לומר שאותם מחייבים מהווים אמצעים לכך שהאדם ירגיש שמלאכתו הסתיימה.

ברם, את הקטגוריה השנייה קשה להבין ע"פ ההסבר הראשון, שכן מדוע העובדה שנכנסה שבת תהפוך את הפירות מיבול למוצר לצריכה ביתית? מאידך, ע"פ ההסבר השני ניתן להבין דין זה, שמכיוון שבשבת על האדם לראות את כל מלאכתו עשויה, דהיינו לחשוב שכביכול הסתיימה כל מלאכתו ולהרגיש שהגיע למנוחה ולנחלה - ממילא יוצא שלמרות שהפירות לא ראו את פני הבית הרי שההרגשה של האדם בשבת דומה להרגשתו בזמן ראיית פני הבית. לכן, כשם שראיית פני הבית קובעת מדאורייתא, כך השבת קובעת מדרבנן.

סיכום

במאמר זה ניסינו להתחקות אחר מהותו של דין ראיית פני הבית, אשר לכאורה עומד כמחייב מיותר בנוסף לגמר המלאכה שנעשה ע"י המירוח. לכך העלנו שני הסברים: על פי ההסבר הראשון, המירוח מגדיר את הפרי כ'יבול' אולם ראיית פני הבית הופכת יבול זה ל'צריכה ביתית'. על פי ההסבר השני, המירוח מגדיר את סיום התהליך החקלאי בפרי, וראיית פני הבית את סיום התהליך החקלאי באדם, כאשר האדם כילה מלאכתו, וכעת הוא יכול לנוח בביתו ולהנות מעמל כפיו. על פי ההסבר השני הסברנו את שיטת הראשונים לפיה ראיית פני בית חייבת להגיע לאחר המירוח - כיוון שרק אז ראיית פני הבית מהווה גמר תהליך. כמו כן, הבאנו דינים שונים בעניין ראיית פני הבית וניסינו לבדוק כיצד דינים אלו עולים בקנה אחד עם הבנות היסוד בדין ראיית פני הבית.

---