לרפואתם השלמה של

אליעזר יונתן בן תמר נחמה

ושל מירב בת נאווה

מצבי ביניים בנישואין / ספי מרקוס

א. פתיחה

הראשונים נחלקו מהו מעשה החופה: לדעת הרמב"ם (הלכות אישות פ"י, ה"א-ב), עיקרה של החופה הוא הייחוד בין איש לאשתו. הר"ן (כתובות א. מדפי האלפס) חולק עליו, ולדעתו עיקרה של החופה היא הבאת האישה ע"י הבעל אל ביתו. דעתו של הר"ן נראית מובנת - הכנסת האישה לבית הבעל יכולה להיתפס כמעשה קנייני בדומה למעשה הקידושין. לעומת זאת, קשה להבין את דעתו של הרמב"ם, שכן לא ברור כיצד ניתן להתייחס לייחוד הבעל והאישה כמעשה קנייני.

ייתכן שיש להבין זאת לאור דברי הגר"ח מבריסק בחידושיו (הלכות יבום פ"ד, הט"ז), כי ישנם שני סוגי חלויות: יש הנוצרות ע"י מעשה האדם ודעתו ויש הנוצרות מאליהם, ע"י המציאות האובייקטיבית. הגרי"ד זצ"ל מסר בשמו כי כך הוא ההבדל בין שלב הקידושין לשלב הנישואין: הראשון הוא הליך קנייני-פורמלי המתבצע ע"י האדם ודעתו, בעוד שהשני הוא הליך קיומי-מציאותי, המשפיע ממילא על המציאות ההלכתית[1].

לאור גישתו של הגר"ח יש לבדוק, האם ייתכנו מצבי ביניים בנישואין, בהם אמנם הליך הנישואין החל, אך לא כל ההלכות המאפיינות שלב זה והמבדילות בינו לבין שלב הקידושין, חלות. מסברא נראה לומר, שאם בהליך קנייני-פורמלי עסקינן, קשה יותר להעלות על הדעת אפשרות כזו. הרי אם הנישואין חלים ע"י מעשה מסוים, ברגע שמעשה זה נעשה - מסתבר שהחלות חלה, בשלמותה.

אמנם, אם נבין את הליך הנישואין כפי הבנתו של הגר"ח, נדמה כי יהיה יותר קל לראות את הליך הנישואין כבנוי משכבות מציאותיות, ושייתכנו מקרים בהם מציאות הנישואין תהיה חלקית. במקרים אלו ייתכן כי לא כל ההלכות הקשורות בחיי הנישואין יחולו. להלן נדון בכמה סוגיות אשר לכאורה עולה מהן אפשרות של מצבי ביניים בשלב הנישואין.

ב. תקנת י"ב חודש

חכמים תקנו, כי מי שאירס אישה, ולא נשאה תוך י"ב חודש, חייב במזונותיה:

"נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה... הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה... זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהן אמרו אין האישה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה"   (כתובות נז.).

הלכה דומה, בהקשר זה, מצאנו במסכת נדרים. המשנה שם מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים באשר ליכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו:

"בוגרת ששהתה י"ב חודש... ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר, וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו"   (עג:).

בגמרא שם, מקשר רבה בין המשנה בכתובות נז. ובין משנה זו, וקובע כי "ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד". ולכאורה קישור זה צ"ע, שהרי עצם המעמד של י"ב חודש הוא רק מכוח תקנת חכמים, ואיך ייתכן שהבעל יוכל להפר את נדרי אשתו לפני שנגמרו הנישואין?

נראה שנוכל להסביר את דבריו על פי העיקרון שהעלנו: יכולתו של הבעל להפר את נדרי אשתו לאחר י"ב חודש נובעת מכוח תקנת חכמים, אשר קבעה מציאות אישותית חדשה בין הבעל והאישה. עצם הקרבה הזו בין הבעל ואשתו - שהתבטאה בעובדה שהוא חייב לה מזונות - גרמה להליך הנישואין להתחיל, ולחלק מדיני הנישואין לחול. דבר זה, כאמור, נדמה שייתכן רק על פי תפיסתו של הגר"ח את שלב הנישואין.

אמנם יש לדון מדוע דווקא דין הפרת הנדרים השתנה ומה הקשר בינו ובין חיוב המזונות? ונראה לומר כי יכולתו של האב להפר את נדרי בתו קשור בעובדה שהוא פורס חסות כלכלית עליה ובכך שהיא נמצאת בביתו. אם כך, כאשר הבעל מתחייב במזונות חסות כלכלית זו עוברת אליו, וממילא הוא זה אשר כעת זכאי בהפרת נדריה[2].

נראה כי עיקרון זה יכול אף להסביר את הסוגיה בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ד) העוסקת בזמן בו אוכלת אשת כהן בתרומה. במשנה בכתובות, כמובא לעיל, ישנן שתי לשונות באשר ליכולתה של אישה זו לאכול בתרומה. בהמשך הסוגיה בבבלי שם (נז:) טוען עולא באופן חד משמעי כי מהתורה אף ארוסה אוכלת בתרומה, ורק מדרבנן גזרו שלא תאכל. לפי זה שתי הדעות שהובאו במשנה הם ברובד הדרבנן. בירושלמי מביאה הגמרא שלוש דעות באשר לזמן בו מותר לאישה לאכול בתרומה:

"בראשונה היו אומרים ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דהוון... דרשין וכהן כי יקנה קניין כספו... חזרו לומר לאחר שנים עשר חודש לכשיתחייב במזונותיה, בית דין אחרון אמרו לעולם אין האישה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה"   (פ"ה, ה"ד).

לכאורה ניתן להבין כי אין כאן דברים חריגים, וניתן היה להתרשם שכל הדיון הנו ברובד הדרבנן, כאשר גם לירושלמי ברור שמהתורה ארוסה אוכלת בתרומה. אמנם בהמשך הסוגיה מובאת דעה שאכן אף מדאורייתא רק אישה נשואה אוכלת בתרומה ולומדים זאת מהפסוק: "כל טהור בביתך יאכלנו" (במדבר י"ח, יד).

לפי זה, ייתכן שגם שלושת הדעות שהובאו בדיון המובא לפני כן גם הן עוסקות ברובד הדאורייתא, כאשר הדעה הראשונה סוברת כי מהתורה רק ארוסה אוכלת בתרומה והדעה השלישית סוברת כי רק נשואה אוכלת. הדעה האמצעית סוברת שאף שבעיקרון ארוסה לא אוכלת בתרומה מהתורה, לאחר שהבעל מתחייב במזונותיה, היא יכולה לאכול בתרומה מדאורייתא. אם אכן נבין כך, דעה זו קשה ביותר, שהרי תקנה זו שהבעל חייב במזונותיה היא מדרבנן בלבד, ואיך יכולה היא להשפיע על דיני תורה ולאפשר לה לאכול בתרומה?

גם במקרה זה, אם נלך בדרך שהעלנו, הדבר מובן. ברגע שחכמים תיקנו את תקנת י"ב חודש וחייבו את הבעל במזונות, החלה, ברמה המציאותית, התקשרות הלכתית בין בני הזוג. עצם חיובו של הבעל במזונות אשתו יוצר רמה מסוימת של נישואין המאפשרים לאישה לאכול בתרומה.

ג. מסירה לשלוחי הבעל

המשנה (כתובות מח.) עוסקת ביציאת האישה מרשות אביה:

"לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין. מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל... ".    

הגמרא שם (מח:) דנה בהיקף דין המסירה עליו מדברת המשנה ומביאה דעות שונות:

"אמר רב: מסירתה לכל חוץ מהתרומה, ורב אסי אמר אף לתרומה... ושמואל אמר אף לירושתה".

רש"י שם (ד"ה מסירתה, ד"ה שמואל) מסביר שרב ושמואל נחלקו האם מסירה מועילה כחופה, כפי שסבר רב, או שלמסירה אין מעמד של נישואין, כדעת שמואל. לדבריו, הטעם לכך שהבעל יורש את אשתו בשלב זה לדעת שמואל הוא משום שאביה מוחל לו על ירושתה.

אמנם, ייתכן להציע, ששמואל לא חולק לגמרי על רב, אלא שלדעתו אין לראות במקרה זה התקשרות מוחלטת הגורמת לחלותם של כל דיני הנישואין אלא התקשרות חלקית, ולפנינו מצב ביניים נוסף בהליך בנישואין אשר גורם רק לדין ירושה לחול[3].

בהמשך הסוגיה מביאה הגמרא ברייתא הקובעת שלפחות דין אחד חל לאחר מסירת האישה לשלוחי הבעל:

"מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק, מנה"מ א"ר אמי בר חמא אמר קרא: 'לזנות בית אביה', פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל".

כמו כן, בגמרא מובאת ברייתא נוספת הקובעת שאף דין הפרת נדרים משתנה לאחר המסירה לשלוחי הבעל. על פניו, העובדה שהברייתות הללו מנו רק את הדינים הנ"ל מתוך מערכת כלל הדינים של שלב הנישואין, מוכיחה כי מסירת האישה לשלוחי הבעל אינה מהווה כניסה מלאה לשלב הנישואין. ואכן, הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"ג, ה"ד; הלכות נדרים פי"א, הכ"ב) פוסק להלכה כי רק שני דינים אלו חלים לאחר מסירת האישה לשלוחי הבעל. עובדה זו מוכיחה לכאורה את הקו שהעלנו שהרי רק דינים מסוימים חלים, ואף כאן נאמר כי מסירת האישה לשלוחי הבעל החלה את תהליך הנישואין.

ד. חופה שלא נמסרה לביאה

הרמב"ם פוסק:

"ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה, והוא שתהיה ראויה לבעילה. אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה, לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין" (הלכות אישות פ"י, ה"ב).

בדבריו מפורש שאמנם במקרה זה אין הנישואין חלים בשלמותם, אך גם כארוסה ממש לא ניתן לראותה לאחר שנכנסה לחופה. דברים אלו מלמדים לכאורה על מצב ביניים בהליך הנישואין. דברים אלו מתאימים למה שבארנו לעיל, שדוקא לדעת הרמב"ם שהנישואין הם מציאות של אישות ולא מעשה אישות, ייתכנו שלבים בנישואין.

נדמה כי הבנה זו בדברי הרמב"ם יכולה לפטור ביתר קלות קושיה שהעלו האחרונים [4] על דברי הרמב"ם: המשנה בריש יומא עוסקת בדיני הכהן הגדול בימים שלפני יום הכיפורים. בסוף המשנה מובאת דעתו הידועה של רבי יהודה:

  "אף אישה אחרת מתקינין לו שמא תמות אישתו שנאמר 'וכפר בעדו ובעד ביתו' ".

להבנת הירושלמי (שם) הצעתו של רבי יהודה היא שיזמנו לכהן אישה נוספת ובמקרה שיהיה בכך צורך הוא יישא אותה ביום הכיפורים עצמו. אחרונים רבים התקשו לפי שיטת הרמב"ם, אשר טען כי אין הנישואין תופסים באישה שאינה ראויה לביאה, איך מציע רבי יהודה על פי הירושלמי לכנוס אישה ביום הכיפורים, והרי אישה זו אינה ראויה כלל לביאה ביום זה, שהרי אסור לו לבוא עליה ביום הכיפורים[5]!

על פי דברינו ניתן לומר, שאם הכניס הבעל את אשתו לחופה כאשר אינה ראויה לביאה, אמנם אין היא נשואה גמורה, אך תהליך הנישואין החל. מצב חלקי זה מספיק לכהן כדי לקיים את הפסוק "וכפר בעדו ובעד ביתו".

ה. סיכום

מאמר זה התבסס על שיטתו של הגר"ח, אשר קבע כי שלב הנישואין אינו מוגדר כהליך קנייני-פורמלי, אלא מהווה הליך קיומי-מציאותי, בו ההתקשרות הקיומית שבין האיש והאישה היא זו שגורמת לדיני הנישואין השונים לחול. לאור שיטה זו הצענו שייתכנו מצבים בהם ההתקשרות האישותית שבין הבעל לאשתו היא חלקית בלבד, וממילא לא כל הדינים השונים של חיי הנישואין חלים לאלתר. הבאנו דוגמאות לכך מסוגיות שונות, ולבסוף הצענו שאף הרמב"ם קיבל אפשרות זו להלכה.

---