גוי שהלווה לישראל על חמצו / יעקב יוטקוביץ'

א

הרמב"ם פוסק:

"ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי, אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו, הרי זה ברשות הגוי, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח, והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח. ואם לא אמר לו קנה מעכשיו, נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנייה לאחר הפסח" (רמב"ם הלכות חמץ פ"ד, ה"ה).

כל מפרשי הרמב"ם, ובכללם הראב"ד בהשגותיו שם, תמהו על הרמב"ם, דממה נפשך: אם אמר הישראל לגוי שיקנה את החמץ מעכשיו, למאי נ"מ אם הזמן שבו מתקיים התנאי הוא קודם הפסח או לאחר הפסח, הרי סוף סוף, בפסח היה החמץ שייך לגוי; ומאידך, אם זמן קיומו של התנאי הוא קודם הפסח, למאי נפקא מינא אם אמר מעכשיו או לא, הרי בכל אופן החמץ ייקנה לגוי עוד קודם הפסח. לגבי צידה השני של השאלה ביאר המגיד משנה (שם) שלדעת הרמב"ם, אם לא אמר מעכשיו, נחשב הקניין לאסמכתא דלא קניא.

במאמר זה נעסוק בעיקר בישוב צידה הראשון של שאלת הראשונים: אם אמר מעכשיו, לשם מה שצריך שיתקיים התנאי קודם הפסח.

לקושי זה התייחס הרמ"ך בהשגותיו על הרמב"ם (שם) וביאר (וכן כתבו מפרשים נוספים), שלדעת הרמב"ם אפילו יקיים הישראל את התנאי אחר הפסח, ויתברר שבפסח היה החמץ שייך לגוי, הרי שהואיל ויכל הישראל לזכות בחמץ בתוך הפסח ע"י תשלום לגוי, נחשב החמץ שלו בפסח לעניין לעבור עליו בפסח. אמנם תשובת הרמ"ך קשה, שכן במשנה שנינו:

"נכרי שהלווה את ישראל על חמצו - אחר הפסח מותר בהנאה"   (לא: [1]).

ויעוין בגמרא שם שהציעה לבאר שהדין שבמשנה תלוי במחלוקת אביי ורבא, אי בעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה: אי למפרע הוא גובה, מובן דין המשנה, שהרי מתברר שהיה החמץ של הגוי למפרע משעת ההלוואה שקדמה לפסח. ואי מכאן ולהבא הוא גובה, אין הדין שבמשנה מובן, שכן לפי זה נעשה החמץ של הגוי רק לאחר הפסח, והישראל עבר עליו. ולכאורה, לפי הרמ"ך דברי הגמרא אינם מתיישבים, שהרי גם אם למפרע הוא גובה, הרי שהואיל ויכול הישראל לפדות את החמץ בתוך הפסח, נחשב החמץ כשלו לעניין לעבור עליו בפסח.

אמנם הרמ"ך יוכל לענות לגבי קושי זה, שהרמב"ם מסתמך על סוגיה אחרת (מו:, ועיין ברמ"ך שציין לגמרא זו), שבה מבואר דלמאן דאמר דאמרינן הואיל, ישראל עובר בפסח על תרומת חמץ שהפריש מטבלו, שכן הואיל ויכול להישאל עליה בתוך הפסח, הרי היא כשלו לעבור עליה. וסבר הרמב"ם שהוא הדין לחמץ שלו המורהן אצל גוי, שנחשב כשלו לעבור עליו, הואיל ויכול לפדותו. ואכן, בעניין תרומת חמץ נראה שפסק הרמב"ם דאמרינן הואיל, שכן הוא פוסק (הלכות יום טוב פ"ג, ה"ט) שהלש עיסה טמאה ביום טוב של פסח, יאפה את כל העיסה ואחר כך יפריש ממנה חלה, ולא התיר להפריש חלה ואחר כך לאפות את השאר, כפי שפוסק שיש לנהוג בשאר יום טוב. ולכאורה טעמו הוא משום שסובר שעובר על חלת חמץ, למרות שאינה שלו אלא של הכהנים, משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ותהיה שלו (שאין לבאר שטעמו של הרמב"ם הוא שעובר משום טובת ההנאה שבחלה, שכן טובת הנאה אינה ממון לדעת הרמב"ם, עיין הלכות תרומות פי"ב, הט"ו).

  עם זאת יש להעיר, שיש מקום לחלק בין ההואיל שבתרומת וחלת חמץ להואיל שבמשכון של חמץ, ודלפי זה אין לתרץ שהרמב"ם הסתמך על סוגיית חלת חמץ. שכן רבנו דוד (שם ד"ה דר"א סבר) מבאר שגם לדעת מאן דאמר שאומרים הואיל לגבי חלה, לעבור עליה בפסח, הרי זה רק משום ששאלה אינה נחשבת כמעשה, ולכן אין זה הואיל המחוסר מעשה, אך בהואיל המחוסר מעשה, לכו"ע לא אמרינן הואיל (ומקור החילוק בגמרא סב.). ולפי זה, אין הכרח לדחות את הסוגיה לגבי הלווה מגוי, מקמי הסוגיה לגבי חלה טמאה, שכן במקרה של הלווה מגוי, הרי ההואיל הוא מחוסר מעשה, שצריך לעשות מעשה, ולתת את המעות לגוי.

ב

לאור הקושי שבביאורו של הרמ"ך, נראה לעניות דעתי שיש לבאר את דעת הרמב"ם באופן אחר: בגמרא (נדרים יד:) נחלקו האמוראים בעניין מי שנדר שלא יישן היום אם יישן מחר, דדעת רב יהודה היא שלא יישן היום שמא יבוא לישן מחר, ואין הוא יכול לסמוך על עצמו שלא יעבור על תנאו, ואילו דעת רב נחמן היא שמותר לישן היום ויכול לסמוך על כך שלא יעבור על תנאו.

ובגמרא (גיטין פג.) משמע כדבר פשוט ומוסכם, שאם גירש אדם את אשתו על תנאי, מותרת היא להינשא לאחר אפילו כאשר יש חשש שמא עדיין תעבור על התנאי ויתברר למפרע שהייתה אשת איש. לגבי הטעם שבניגוד לסוגיה בנדרים, בגיטין מוסכם שניתן להסתמך על תנאי, כתב הרמב"ן (בגיטין שם), שבמקום חומרא דאשת איש אין חוששים שהאישה לא תקיים את התנאי. אמנם הריטב"א (נדרים שם) יישב באופן אחר, שבאופן כללי, לעולם לא חוששים לאי-קיום התנאי, אלא שבמקרה בנדרים, ששם התנאי הוא שלא יישן, יש מקום מיוחד לחשוש, מאחר והאדם עלול להרדם ללא שירצה בכך.

ולהלכה פסק הרמב"ם:

"האומר פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למחר למקום פלוני, הרי זה אסור לאכלם היום גזירה שמא ילך למחר לאותו מקום, ואם עבר ואכלן היום והלך למחר, לוקה, ואם לא הלך אינו לוקה" (רמב"ם הלכות נדרים פ"ד, הט"ו).

והעירו המפרשים (עיין רדב"ז) על הרמב"ם שם, דלכאורה קשה מדוע שינה מהמקרה המפורש בגמרא, דמי שנדר שלא לישן היום אם ישן מחר, למקרה שנדר שלא יאכל פירות היום אם ילך למחר. ונראה שהרמב"ם שינה, שכן בא להוציא מפירושו של הריטב"א שמדובר רק על תנאי שלא יישן, וללמדנו שמדובר בכל סוג של תנאי, שיש לחשוש שלא יקיים את התנאי[2].

ולפי פסיקה זו של הרמב"ם יש לבאר את שיטתו בפשטות: הרמב"ם דחה את הסוגיה בפסחים, לגבי הלווה מגוי, מקמי הסוגיה בנדרים, שעל פיה פסק הרמב"ם (כדעת רב יהודה) שאסור לאדם להסתמך על כך שיקיים את תנאו. לכן, לשיטתו, צריך לומר שהמשנה עוסקת במקרה שזמן התנאי הוא קודם הפסח, שכן אם זמן התנאי הוא אחר הפסח, אסור לכתחילה להסתמך על כך שיקיים את התנאי אחר פסח, דחיישינן שמא לא יקיים את התנאי, ונמצא שעובר על איסור חמץ בפסח.

והנה לפי הראב"ד החולק על הרמב"ם, וסבור שגם אם זמן התנאי הוא אחר הפסח, מותר החמץ אחר הפסח, לכאורה נצטרך לומר שסבר כרב נחמן שמותר להסתמך על כך שיקיים את תנאו. אמנם אין בכך הכרח, שכן במשנה לא כתוב שמותר לכתחילה להרהין חמץ אצל גוי, אלא כתוב רק שהחמץ מותר אחר הפסח, ויש לומר שמסכים הראב"ד, שלכתחילה אסור להרהין ולהסתמך על קיום התנאי, אלא דס"ל שבדיעבד, מאחר והתברר שלא עבר על בל יראה ובל ימצא, החמץ מותר[3].

והנה הרמב"ם פסק:

"חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו"   (רמב"ם הלכות חמץ פ"א, ה"ד).

ומלשון זו משתמע שסבר הרמב"ם שרק כאשר בפועל עבר על בל יראה ובל ימצא נאסר החמץ אחר הפסח. ולפי דרכנו, שהאיסור להסתמך על קיום התנאי אחר הפסח הוא רק משום חשש שמא לא יקיים את התנאי, נצטרך לומר שכוונת הרמב"ם באומרו "מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא" היא לכל מעשה האסור מצד בל יראה ובל ימצא, אף אם אין בו משום הלאו דבל יראה ובל ימצא גופיה[4].

ראיה לכך שלדעת הרמב"ם אסור לאדם להסתמך באיסור חמץ על תנאי שעתיד להתברר בעתיד יש להביא מפסק הרמב"ם:

"ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי וכו'. אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא"   (רמב"ם שם פ"ד, ה"ו-ז).

ולא ברור מנא ליה לרמב"ם שאסור למכור את החמץ על תנאי. וצ"ל שטעמו הוא משום מה שבארנו כאן בשיטתו, דסבירא ליה לרמב"ם שאסור לסמוך באיסורין על תנאי שעתיד להתברר בעתיד, ובמיוחד כשמדובר בתנאי שלא הוא מי שצריך לקיימו אלא הלוקח, שאז ודאי שאסור, דמנא ליה שיקיים הגוי את התנאי.

ג

נראה שתיתכן דרך נוספת בהבנת שיטת הרמב"ם, דהנה הרמב"ם פוסק:

"הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכו'. מת בתוך י"ב חדש, אע"פ שאי אפשר שיבוא והרי היא מגורשת, לא תנשא במקום יבם עד אחר שנים עשר חדש כשיתקיים התנאי" (רמב"ם הלכות גירושין פ"ט, הי"א).

דברי הרמב"ם נראים לכאורה תמוהים ביותר, שכן מאחר וסוף סוף ברור שהתנאי עומד להתקיים, שהרי הבעל מת ואין אפשרות שיבוא, מדוע לא תינשא האישה עד שיעברו בפועל י"ב חודש. ומכאן הוכיחו האחרונים (עיין שערי ישר ש"ב פ"ט, ובמקומות אחרים בספרו), שגדר תנאי דעל מנת אינו שמשעה ראשונה חל הגט אם בעתיד יתברר שהתקיים התנאי, אלא שקיום התנאי הוא סיבת חלות הגט, ורק כאשר יתקיים התנאי, הרי מכאן ואילך נחשבת האישה כמגורשת משעה ראשונה[5]. לכן קודם קיום התנאי בפועל אסורה האישה להינשא במקום יבם, שכן עוד לא חלו גירושיה.

ולפי זה פשוט פסק הרמב"ם כאן, שקודם קיום התנאי אסור לישראל להסתמך על התנאי, שכן רק אחר קיומו נעשה החמץ של הגוי למפרע מקודם לפסח. ולמרות שאחר הפסח כשהתקיים התנאי, חל קניין הגוי על החמץ מלפני הפסח, על כל פנים, התנהגות הישראל בתוך הפסח לא הייתה כשורה שהרי אז עוד לא חל קניין הגוי על החמץ, ולכן קנסו ואסרו את החמץ.

ועל פי פירוש זה הרווחנו מה דלעיל הקשינו, שמהגמרא שתלתה את דין המשנה לגבי גוי שהלווה את ישראל על חמצו בשאלה אי בע"ח למפרע או מכאן ולהבא הוא גובה, מוכח שניתן להסתמך על קניין הגוי למפרע. ולפי הפירושים הקודמים, נצטרך לומר שהרמב"ם דחה את סוגיה זו מפני סוגיות אחרות: לדעת הרמ"ך, מפני הסוגיה דחלת חמץ, ולפי פירושינו הראשון, מפני הסוגיה דהאומר קונם עיני בשינה וכו'.

ואילו לפי הפירוש שאנו מבארים כעת, אין הרמב"ם צריך לדחות את הגמרא שתלתה את דין המשנה במחלוקת אביי ורבא, אם בעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה. שכן דעת אביי, שלמפרע הוא גובה אינה מתבססת על דין תנאי, אלא שמשעה ראשונה קונה המלוה את השדה שאותה יברור לו לאחר זמן, אלא שהבירור לגבי השדה שתהיה שלו יתקיים בשעה שיטרוף, ונמצא שהישראל לא עבר על איסור חמץ כלל. אך הרמב"ם, אשר לא הסתמך על סברת אביי[6] אלא על תנאי מפורש, לא יכל להקל במקרה שהתנאי מתקיים אחר הפסח, שכן גם בתנאי דעל מנת, החלות נוצרת רק משעת קיום התנאי. כמו כן מובנת מעתה לשונו של הרמב"ם, שכתב שאם מוכר חמץ לגוי על תנאי, עובר על בל יראה ובל ימצא, שכן כל עוד לא התקיים התנאי, עובר, אפילו אם בעתיד יתקיים התנאי ע"י הגוי.

והנה, לפי דרכנו נראה שיש סתירה בפסקי המחבר. דהנה מחד גיסא, פסק (או"ח, סימן תמ"א, סעיף א) דלא כרמב"ם אלא כראב"ד, שמותר לתת חמץ לגוי בתור משכון, אפי' אם זמן הפירעון יגיע אחר הפסח. ואילו לגבי מכירת חמץ פסק (בסימן תמ"ח, סעיף ג) שאסור למכור חמץ לגוי על תנאי. ולכאורה שני דינים אלו הא בהא תליא. ולכאורה היה ניתן לתרץ שלגבי מכירת חמץ החמיר, מפני שיש לחשוש שהגוי הקונה לא יקיים את התנאי, בניגוד לדין בסימן תמ"א, ששם התנאי הוא בידו של הישראל, וכך אמנם ביאר הפרי חדש בסימן תמ"ח שם. אמנם לפי דברי הפרי חדש, שכל הבעיה בסימן תמ"ח היא בחשש שמא לא יתקיים התנאי, קשה, כיצד כתב שבמקרה שמכר חמץ לגוי על תנאי, עבר על בל יראה ובל ימצא, והרי אם יקיים הלוקח את תנאו בסופו של דבר מתברר שלא עבר.

ונראה, דהנה הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ח, ה"א) פסק שאם גירש אדם אישה על תנאי דעל מנת, כגון על מנת שתיתן לו ר' זוז, יכולה היא להינשא לאחר, ולאחר מכן לתת את הר' זוז למגרש. ולכאורה מכאן סתירה למה שהבאנו לעיל בשמו לגבי מי שגירש את אשתו על מנת שלא יבוא בתוך י"ב חודש, שיש צורך בקיום התנאי בפועל קודם שתינשא לאחר. ואת קושי זה יישב הגרנ"ט (חידושי הגרנ"ט סימן כב), שיש לחלק בין סוגי תנאים (עיין שם שהביא ראיות לדבריו): כאשר אדם מגרש את אשתו על מנת שתיתן לו מאתיים זוז, אין התנאי הטעם לכך שמגרש אלא תנאי חיצוני לקיום הגט, ולכן המעשה חל מיד, אלא שישנה אפשרות לבטל את המעשה ע"י אי-קיום התנאי. אך במקום שהתנאי הוא הסיבה לגירושין, וכגון שמגרש את אשתו על מנת שלא ישוב בתוך י"ב חודש, שאז הטעם לגירושין הוא כדי שלא תהיה עגונה, והתנאי הוא סיבת הגט, קיום התנאי גורם לחלות הגירושין בשעה שמתקיים התנאי.

ולפי זה ייתכן ליישב את פסקי המחבר, שכאשר אדם מוכר את חמצו לגוי על מנת שלא יפדה אותו ממנו עד זמן מסוים, מסתמא אין רצונו של הישראל לפדות את החמץ מהגוי, שהרי אינו רוצה לעבור על איסור חמץ. מכיון שכן, אין התנאי סיבת חלות הקניין, אלא שהקניין חל מראש, וישנה אפשרות לבטלו ע"י שהישראל יפדה את חמצו בתוך הזמן[7]. אך כאשר מוכר ישראל את חמצו לגוי על תנאי מסוים, הרי התנאי אינו תלוי בישראל, ולא ייתכן לומר שברור שהישראל רוצה בקיומו של המכר כדי לא לעבור על איסור חמץ, שהרי יודע שייתכן שהתנאי לא יתקיים (אנו מניחים שהמחבר עוסק בתנאים שהם בידו של הגוי), ולכן ניתן לומר שהתנאי הוא סיבת החלות, ולכן אף אם יתקיים התנאי בסופו של דבר, עבר הישראל.

ד

בניגוד לשיטת הרמב"ם, שהצריך שזמן התנאי יקדם לפסח, סבר הרא"ש (פ"ב, סימן י) שגם אם זמן התנאי מאוחר לפסח, לא עבר הישראל, מאחר והתברר שהחמץ הוא של גוי. אמנם גם הרא"ש הצריך תנאי נוסף: שהישראל ירהין את חמצו אצל הגוי קודם הפסח. ועל כך הקשה הצל"ח (לא: ד"ה הא דאמר), שכפי שבשלב שבו העמידה הגמרא את המשנה אליבא דאביי, שטעם המשנה הוא משום דלמפרע הוא גובה, לא היה צורך בהרהנה, לכאורה הוא הדין למסקנה, שמעמידים את המשנה אליבא דרבא, במקרה שהתנה במפורש שיקנה הגוי את החמץ מעכשיו, שלא יהיה צורך בהרהנה.

והנה, הרא"ש עצמו ביאר שהצורך שירהין את החמץ אצל הגוי הוא משום דאם לא כן, הוי כחמץ של גוי המופקד אצל ישראל וקיבל עליו אחריות, דבכהאי גוונא עובר על החמץ, ולכן הצריכו שיהיה החמץ אצל הגוי, דלא גרע מייחד לו בית דמהני אפילו בכהאי גוונא שקיבל עליו אחריות. ועוד שייתכן דבכהאי גוונא לא מקבל על עצמו אחריות, אלא אחריות המשכון היא על הגוי. אך בכך לא מתורצת קושיית הצל"ח מדוע כשהעמידה הגמרא את המשנה אליבא דאביי, לא נצרכה להרהנה [8].

ולעניות דעתי יש ליישב את קושיית הצל"ח, שכן היכן שהישראל העניק לגוי את חמצו על תנאי שיתקיים בעתיד, והחמץ נמצא אצל ישראל, החמץ נמצא באחריות ישראל, שכן אם ייפסד, יצטרך לתת לגוי חמץ אחר תמורתו. אמנם כאשר שיעבד את נכסיו לגוי, לדעת אביי דלמפרע הוא גובה, פירוש הדברים הוא שמשעה ראשונה זוכה הגוי באותם נכסים שיברר אחר כך. אם כן, לא שייך לומר שהישראל מקבל אחריות על ממונו של הגוי, שכן ממונו של הגוי הוא מה שיברור הגוי בשעה אחרונה, ובשעה זו מוכרח הדבר להיות קיים כדי שיבררנו הגוי, ואם כן אין כאן קבלת אחריות כלל.

---