הגדרת מצוות הדלקת נר חנוכה / יואב שחם

א. פתיחה - חיוב נשים בנר חנוכה

יסוד חיובם של נשים במצווה

איתא בגמרא:

"אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס"     (כג. [1]).

דברי ר' יהושע בן לוי המחייבים נשים במצוות נר חנוכה משום הטעם שאף הן היו באותו הנס, נאמרו במקביל לגבי מצוות ד' כוסות (פסחים קח.) וקריאת מגילה (מגילה ד.).

העולה מדברי רבי יהושע בן לוי הוא ששותפות הנשים בנס, היא עילה מספקת לחיובן במצוות שתוקנו על בסיס נס זה. אמנם, בוקעת ועולה השאלה: האם אין מצוות נוספות שנצטווינו בהן על בסיס ניסים ואע"פ כן נשים פטורות מהן?

שכן, נשים פטורות מישיבה בסוכה אע"פ שמקרא מלא אומר: "בסכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל..." (ויקרא כ"ג, מב-מג). כמו כן, אע"פ שמצוות אכילת מצה הִנה זכר לניסי יציאת מצרים, הגמרא בפסחים מג: לומדת מדרשה מיוחדת על חיובן של נשים ולא מסתמכת על הגדר של אף הן היו באותו הנס. רבותינו בעלי התוס' (פסחים קח: ד"ה היו) עסקו בבעיה זו, ותירצו, כי רק במצוות דרבנן חייבות נשים מטעם אף הן היו באותו הנס.

הגרי"ד הציע הסבר חלופי להסבר התוס'. לדעתו יש לחלק בין שני סוגי מצוות. יש מצוות אשר פרסום הנס הוא חלק מהותי מהגדרתה ההלכתית של המצווה, ויש מצוות המתמקדות במעשה המצווה כשלעצמו ופרסום הנס הוא טעם חיצוני בלבד. לדעת הגרי"ד, בנר חנוכה, מקרא מגילה וארבעת הכוסות הגדרת המצווה היא פרסום הנס, ומעשה המצווה הוא אמצעי בלבד המקדם יעד זה. הווי אומר, המצווה היא לפרסם את הנס ע"י הדלקת נרות, מקרא מגילה או שתיית יין. לעומת זאת, בישיבה בסוכה ואכילת מצה, ההתמקדות הנה במעשה המצווה כשלעצמו ועניינו של פרסום הנס הוא כטעם חיצוני בלבד ולא כחלק מהגדרתה ההלכתית של המצווה. לכן, שותפותן של הנשים בנס רלוונטית דווקא ביחס לנ"ח ודומיו, שפרסום הנס בהם נתפס כחלק מהותי מהגדרת המצווה, ולא בנוגע לאכילת מצה וישיבה בסוכה שבהן פרסום הנס הוא טעם חיצוני. במצוות אלו שותפות הנשים בנס לא יכולה להוות עילה מספקת לחיובן.

כאמור, הגרי"ד העלה הסבר זה כהסבר חלופי לדברי התוס'. ברם, נראה לענ"ד שייתכן שהם הם דברי התוס'. כאשר חכמים מתקנים דין חדש, הרי ודאי שתקנתם נובעת מטעם מסוים העומד בבסיס התקנה. ממילא, ניתן להבין שהטעם ייתפס כחלק מהגדרתו ההלכתית של הדין. מה שאין כן באיסורי תורה, לגביהם מסתבר להבין, שיש משמעות עצמאית לעצם המעשה כגזירת הכתוב, והטעם, גם אם הוא מפורש בכתוב, יכול להיתפס כחיצוני בלבד.

אם כן, העולה ממה שראינו, שהגדרתה של מצוות הדלקת נ"ח היא פרסום הנס, ואין מדובר בטעם חיצוני בלבד[2]. מטרתנו, במאמר זה, ללבן את הגדרתה של מצוות נ"ח, ולבדוק, דרך עיון בדברי הגמרא, ראשונים ואחרונים, האם דברי הגרי"ד מוכרחים או שמא ניתן להעלות הבנות אחרות באופיה של מצווה זו.

הוצאת אנשים ידי חובת המצווה ע"י נשים

היות ועסקנו בחיובן של נשים, נתחיל את דיוננו בעיון בהיקפו של חיוב זה. כפי שנזכר למעלה, נשים ודאי חייבות במצווה זו. ברם, עדיין יש מקום לדון האם הן יכולות להוציא גברים. הדעה המקובלת היא שפשוט שהן יכולות להוציא, שהרי כל המחויב בדבר מוציא את חברו. המאירי מביא מחלוקת בעניין זה:

"ומעתה מדלקת אף להוציא את האחרים כדין כל המחוייב בדבר. וקצת מפרשים כתבו דווקא לעצמה" (כג.).

ייתכן כי שדעת הסבורים שאין האישה יכולה להוציא את האיש היא, שיש שני דינים במצוות הדלקת הנר. יש דין אחד של פרסום הנס, שבו גם נשים חייבות כפי שנתבאר, אך יש גם דין שני של מעשה ההדלקה כחיוב עצמאי ללא זיקה לשאלת פרסום הנס, ומחיוב זה נשים פטורות ככל מצוות עשה שהזמן גרמה[3]. ממילא, נשים ששייכות רק בדין אחד לא יכולות להוציא גברים שחייבים בשני הדינים.

כעת נפנה לסוגיות המרכזיות העוסקות ביסודות המצווה, וננסה בע"ה לדלות מהן את הדרכים השונות להגדרתה.

ב. הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה

יסוד החקירה

הגמרא (כב:-כג.) דנה בשאלה היסודית האם הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה. אחת הנפקא מינות שהגמרא מעלה היא לגבי הדלקת חש"ו, כאשר אם הדלקה ע"מ הרי שאין כאן מעשה הדלקה כדבעי ע"י בן דעת ולא עשה ולא כלום. לעומת זאת, אם הנחה עושה מצווה, אין פגם בכך שההדלקה תיעשה ע"י מי שאינו בן דעת.

בפשטות, נראה לומר שלמ"ד הנחה ע"מ, עיקרה של המצווה הוא פרסום הנס הנוצר מהנחתו על פתח הבית מבחוץ, ולפיכך אין זה משנה כיצד נדלק הנר, העיקר שתהיה תוצאה של פרסום הנס[4]. לעומת זאת, למ"ד שהדלקה ע”מ, ניתן להבין שיש חיוב עצמאי של מעשה ההדלקה מעבר לשאלת פרסום הנס [5]. אמנם, הבנות אלו תלויות במחלוקת ראשונים בסוגיה.

הגמרא מצטטת מימרא של רבי יהושע בן לוי, שאם העששית הייתה דולקת מאתמול צריך לכבותה ולהדליקה מחדש, ומסיקה הגמרא שדין זה נוח למ"ד הדלקה עושה מצווה וקשה למ"ד הנחה ע"מ. לשיטתו, לא היה די בהדלקה מחודשת אלא היה צורך גם בהנחה מחודשת[6]. מקשים הראשונים, מדוע למ"ד שהנחה ע”מ יש צורך בהדלקה מחודשת ולא סגי בהנחה מחודשת של הנר הדולק, ובמה גרוע מקרה זה ממקרה שחש"ו הדליקו את הנר. ומתרצים התוס':

"דמיירי שהדליקה מתחילתה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש"ו, דהתם שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא מדליקה לשם חנוכה"   (כג. תוס' ד"ה מכבה).

העולה מדבריהם, שלאמיתו של דבר למ"ד הנחה ע"מ, אכן אין כל צורך במעשה הדלקה, אלא סגי בכך שהנר יהיה דלוק לשם חנוכה. אמנם, מעיון בדברי רש"י נוכל להיווכח שהוא חלוק על שיטת התוס'. בבאור הדין של העששית הדולקת מאתמול, כותב רש"י: "דולקת. שהדליקה למצוות חנוכה בערב שבת". כלומר, לדעתו, אע"פ שההדלקה הייתה לשם חנוכה, עדיין יש צורך בהדלקה מחודשת. אם כן, לכאורה יש לומר, שגם למ"ד הנחה ע”מ יש דרישה למעשה הדלקה.

ואכן, מדברי רש"י במהלך הסוגיה עולה שלכו"ע יש דרישה למעשה הדלקה. כאשר רש"י מבאר את הדעה שהדלקה ע”מ הוא כותב: "המצווה של חנוכה תלויה בהדלקה". ואילו ביחס למ"ד הנחה ע"מ אלו דבריו: "ועיקר מצוותה תלויה בהנחה". משמע קצת בדבריו, שיש מצווה גם בהדלקה אלא שעיקר המצווה היא בהנחה.

הדבר בוקע ועולה מדברי רש"י במקום נוסף. הגמרא העלתה נפקא מינא בין שתי ההבנות ביחס להיתר ההדלקה מנר לנר, שאם הנחה עושה מצווה יש בעיה בכך, כי בשעת ההדלקה עדיין אינו מקיים מצווה, ואסור להדליק מנר חנוכה נר אחר כשלא מקיים בכך מצוה. מסביר זאת רש"י (ד"ה אין מדליקין): "דהדלקה לאו מצווה היא כולי האי". גם כאן, משתמע בבירור מדבריו שיש מצווה במעשה ההדלקה, אלא שעיקר המצווה היא ההנחה. כהבנתנו בדעת רש"י מפורש בריטב"א:

"יפה פרש"י ז"ל, דודאי איכא מצווה בהדלקה, אלא בעינן למימר דניחזי, אי עיקר מצווה בהדלקה אי עיקר מצווה בהנחה..."   (ד"ה אמר רב הונא).

אם כן, לשיטת התוס', למ"ד הנחה ע"מ אין מצווה כלל במעשה ההדלקה אלא רק בהנחה, ואז מסתבר שההתמקדות הנה בפרסום הנס הנובע מהנחת הנר בפתח הבית. לעומת זאת, לשיטת רש"י למ"ד זה יש שני דינים ששניהם נצרכים: דין אחד של מעשה ההדלקה ודין שני של ההנחה, אלא שעיקר המצווה היא בהנחה.

למסקנה הגמרא (כג.) מכריעה שהדלקה ע"מ. ואם כן, לכאורה משתמע שיש חיוב עצמאי במעשה ההדלקה ללא זיקה לשאלת פרסום הנס. אלא שנראה, שעדיין יש מקום להסתפק האם ניתן להבין, שאמנם יש צורך במעשה הדלקה כדבעי, אך תורף משמעותו של מעשה זה הוא, בהיותו אמצעי לפרסום הנס, וכאשר יעד זה מפוספס הרי שאין כל משמעות למעשה ההדלקה כשלעצמו.

על מנת לנסות ולהשיב על שאלתנו, נעיין בשתי נקודות נוספות העולות מהסוגיה, ולאחר מכן נפנה לעיון בסוגיות אחרות שגם הן מתקשרות לחקירתנו.

היה תפוש נר חנוכה ועומד

הגמרא בתחילת הסוגיה מנסה להביא ראיה שהנחה ע”מ:

"דאמר רבא היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום. שמע מינה הנחה עושה מצווה! [7]"   (כב:).

ודוחה הגמרא ש"התם הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה". רש"י (ד"ה היה) מפרש: "היה תפוש נר חנוכה בידו משהדליקה עד שכבתה". ומשתמע מדבריו שאם הניחו לפני שכבה יצא ידי חובה, אף על פי שבשעת ההדלקה לא היה מונח (ועיין בט"ז סימן תרע"ה ס"ק ג שגם הוא דייק כן). הריטב"א מביא דעה זאת וחולק עליה:

"וצריך לכבותה ולהדליקה במקומה. ויש שפירשו, דהתם אינו אלא משום היכרא, שלא יאמרו לצרכיה נקטיה ואין צורך לכבותה ודיו שיניחנה במקומה כמות שהיא, ולא מחוור"   (ריטב"א ד"ה ת"ש דאמר).

ייתכן כי יסוד המחלוקת הוא בהגדרתה הבסיסית של המצווה. לדעת הריטב"א, פרסום הנס אינו חיוב נפרד ממעשה ההדלקה, אלא יש צורך בהדלקה המפרסמת את הנס. לפיכך, מעשה הדלקה שאינו גורם לפרסום הנס, לא נחשב למעשה הדלקה ולכן כאשר אוחז בידו את הנר, ומתוך כך נראה כאילו הדליק את הנר לצורכו ולא לשם המצווה, אין פרסום הנס, ואם כן, אין כל משמעות הלכתית למעשה ההדלקה. ממילא, צריך לכבות ולהדליק מחדש[8]. לעומת זאת, לדעת רש"י יש משמעות עצמאית למעשה ההדלקה כשלעצמו, גם כאשר אין פרסום הנס, אלא שיש דרישה נפרדת לפרסום הנס. לכן, סגי בכך שיניח את הנר ובכך יגרום לכך שיושלם הפן החסר של הפרסום[9].

מקום ההדלקה

הגמרא מנסה להביא ראיה שהדלקה ע”מ:

"דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצווה, הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום, אלא אי אמרת הנחה עושה מצווה, אמאי לא עשה ולא כלום? התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה"   (כב:).

רש"י מפרש את ראיית הגמרא:

"אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצווה... דכיון דזו היא מצותה צריך שתעשה במקום חיובא".

ולהלכה פסק הרמב"ם:

"הדליקו מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו. אחז הנר בידו ועמד לא עשה כלום שהרואה אומר לצורכו הוא עומד"   (פ"ד, ה"ט).

לעומתו כתב הטור (וכן הוא בשו"ע שם):

"ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא, שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה"   (סימן תרע"ה).

ותמה הט"ז (שם, ס"ק ב') על דבריו, שכן, הגמרא נזקקת לטעם זה רק למ"ד הנחה ע"מ. למ"ד שהדלקה ע"מ אין צורך לטעם זה, שהרי בעינן שההדלקה תעשה במקום חיובא, ומדוע אם כן הטור והשו"ע הפוסקים שהדלקה ע"מ, לא הביאו טעם זה. הט"ז מתרץ, שהמקשן חשב שאין כאן בעיה של מראית עין ודווקא אם אוחזו בידו יש בעיה כזאת, ולכן נאלץ להגיע לטעם שבעינן הדלקה במקומה. אך למסקנה, הגמרא מבינה שגם בהדלקה שלא במקומה יש בעיה של מראית עין, ולכן מ"ד הנחה ע”מ מיושב, ומדאתית להכי - גם למ"ד הדלקה ע"מ אין צריך לומר שבעינן הדלקה במקומה, והבעיה היחידה היא שיאמרו שלצורכו הוא דאדליק.

העולה מדברי הט"ז בהבנת שיטת הטור והמחבר, שלא בעינן הדלקה במקומה גם אם הדלקה ע"מ, והבעיה היחידה היא שיאמרו שלצורכו הוא דאדליק. לעומת זאת, פשטות הסוגיה כהבנת הרמב"ם, וודאי שסברת המקשן הנה, שבעינן הדלקה במקום מצווה.

מה עומד ביסוד המחלוקת? נראה, שאם כל משמעותו של מעשה ההדלקה הינו יצירת פרסומי ניסא, ממילא, כאשר מדליק בפנים ואין פרסום - הרי זה כאילו לא היה כלל מעשה הדלקה, ואז באמת נגיע למסקנה שבעינן הדלקה במקום מצווה. ברם, אם יש משמעות עצמאית למעשה ההדלקה בנפרד מפרסום הנס, הרי שעקרונית אין פגם בכך שידליק בפנים ויצא ידי חובת מעשה ההדלקה, ולאחר מכן ישלים את הפן של פרסום הנס ע"י העברת הנר החוצה[10].

ניתן לראות שהט"ז הולך לשיטתו. כפי שראינו למעלה, דעתו היא כרש"י, שיש משמעות למעשה ההדלקה כשלעצמו ולכן ניתן להדליק כשהנר בידו ואחר כך להניחו, ואין צורך לעשות מעשה הדלקה חדש, אף על פי שבהדלקה אין פרסום הנס בגלל שחושבים שהדליק לצורכו. לפיכך, הוא גם מבין שאין צורך שמעשה ההדלקה יעשה בחוץ דווקא, ואין פגם בכך שמעשה ההדלקה יעשה בפנים ורק לאחר מכן יוציא את הנר החוצה, ובכך יושלם המרכיב החסר של פרסום הנס. גם הרמב"ם עקבי בשיטתו, שכן שיטתו, כפי שנראה לקמן, היא באמת שפרסום הנס הוא עיקר המצווה ואין משמעות למעשה ההדלקה כשלעצמו[11].

ג. זמן ההדלקה

הגמרא ב-כא: מצטטת את הברייתא, שמצוות נ"ח משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק. הגמרא מציעה שני הסברים לברייתא: "דאי לא אדליק מדליק וא"נ לשיעורא." לפי ההסבר הראשון משתמע שלאחר שתכלה רגל אי אפשר יותר להדליק וכן פסק הרמב"ם (פ"ד, ה"ה). תוס' (שם ד"ה דאי לא) מבינים כמו הרמב"ם בפרשנות הסוגיה, אלא שלדעתם, למעשה יש להדליק גם מאוחר יותר בשל התירוץ השני[12].

לעומת זאת, הרשב"א מבין אחרת את דברי הגמרא:

"דאי לא אדליק מדליק לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה! אלא, שלא עשה מצווה כתקנה, דליכא פרסומי ניסא כולי האי. ומיהו אי לא אדליק מדליק, ולא הפסיד אלא כעושה מצווה שלא כתקנה לגמרי"   (ד"ה והא).

הרשב"א מסביר, שאחר שתכלה רגל מן השוק אין כ"כ פרסומי ניסא, ועכ"פ חובה להדליק משום שעדיין יש פרסומי ניסא בשיעור פחות. לדעת התוס' והרמב"ם, שסבורים שלדעה הראשונה בגמרא אין חובה להדליק אחר הזמן, נראה לומר שזו גופא המחלוקת בין תירוצי הגמרא, כאשר לדעת התירוץ השני הגדרת המצווה היא מעשה ההדלקה כשלעצמו ולכן ניתן להדליק גם לאחר שכלתה רגל מן השוק, אפילו אם אין כלל פרסומי ניסא (דלא כהבנת הרשב"א בדעת התירוץ הראשון שיש צורך בפרסום הנס אלא שסגי בפרסום מינימלי), ולדעת התרוץ הראשון המצווה מתמקדת בפרסום הנס, ולכן אין כל משמעות להדלקה אחרי שכלתה רגל מן השוק.

לפי זה, תפיסת הרמב"ם היא שאין משמעות עצמאית למעשה ההדלקה אלא רק כאמצעי לפרסום הנס, וממילא פשוט שאחרי שכלתה רגל מן השוק הפסיד את המצווה. כפי שהוזכר למעלה, הרמב"ם עקבי בשיטתו, שבעינן הדלקה במקום פרסום כדין עקרוני.

כאמור, שיטת תוס' היא שבגלל המחלוקת בין התירוצים, למעשה ניתן להדליק גם מאוחר יותר, אם כי לכתחילה צריך להדליק בזמן כדעת התירוץ הראשון. אמנם, התוס' מביאים חילוק בין זמן הגמרא לזמנם:

"ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק, דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקים מבפנים".

ולכן, ניתן יהיה גם לכתחילה להדליק מאוחר יותר. מסתבר, שדברים אלו אמורים גם אליבא דהתירוץ הראשון, שאי אפשר להדליק אחרי שכלתה רגל מן השוק, מתוך הבנה שהגדרת המצווה היא פרסום הנס, מאחר שכיום שמדליקים בפנים, פרסום הנס מופנה כלפי בני הבית. ברם, תהיה נפקא מינא בין הבנה זו להבנה שניתן להדליק מאוחר יותר בשל הקיום שבמעשה ההדלקה כשלעצמו:

"כיון שאין אנו מדליקים אלא בבתים מבפנים ואין כאן פרסום הנס כי אם לבני הבית, א"כ כל זמן שאין בני הבית ישנים צריך פרסום נס אפילו עד עמוד השחר"     (הגמ"י פ"ד, אות ב).

ההגמ"י מדגיש שניתן להדליק, רק אם בני הבית ערים. לעומת זאת, אם נבין שיש משמעות למעשה ההדלקה כשלעצמו (דעת התירוץ השני אליבא דהתוס'), ניתן לומר שגם אם בני הבית ישנים ניתן להדליק.

להלכה פסק השו"ע (סימן תרע"ב, סעיף ב), שלכתחילה ידליק עד שתכלה רמה"ש, ובדיעבד יכול להדליק אף לאחר מכן. ומבאר המג"א:

"בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בש"ע, משמע דעתו שיברך... ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפילו עד עמוד השחר עכ"ל וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם" (ס"ק ו).

נראה בביאור דברי המג"א, שכאשר בני הבית ערים ניתן להדליק מדין פרסום הנס בימינו לבני הבית. כשבני הבית ישנים ניתן להדליק רק מספק, ולכן לא יברך[13]. בניגוד אליו, לדעת החמד משה (מובא בשער הציון שם ס"ק יז), יכול להדליק בברכה גם כשאין בני הבית ערים. זאת משום שלדעתו ניתן לברך על הדלקה אף ללא פרסומי ניסא. הוא מוכיח זאת מדברי הריא"ז (בשלטי גיבורים י. באלפס אות א), שניתן לברך על ההדלקה כשמדליק במקום שיש בו רק גויים, וזאת למרות שאין שם פרסומי ניסא. אך דווקא מדברי הריא"ז קשה להביא ראיה, שכן הוא עצמו פוסק (שם ט. באלפס אות ד), שאחר שכלתה רגל מן השוק לא ניתן להדליק.

מתוך כך נראה שבאמת גם לדעת הריא"ז אין לברך כשאין פרסומי ניסא, ומה שכתב שמברך במקום שיש רק גויים, אין כוונתו לברכת ההדלקה אלא לברכת הרואה, שכך ייתכן להבין מלשונו שם. כמו כן ניתן לומר שסבר הריא"ז שניתן לקיים פרסומי ניסא לגויים[14]. ויעוין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן קה) שעמד על כך.

הדלקה קודם זמנה

כותב הרשב"א:

"דהא ודאי אילו רצה להדליק, מדליק סמוך לשקיעת החמה דהא איכא פירסומי ניסא... אלא דעיקר מצוותה לחייבו להדליק אינה אלא משתשקע החמה. והראיה הדלקת נר חנוכה בערב שבת, דעל כרחין מקדים עם חשיכה... אלא מיהו נראה מדברי הרב בעל הלכות, דדוקא קאמר משתשקע החמה כרב יוסף, שהוא ז"ל כתב בהלכות... כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה... ומאי שייכא דההיא בחנוכה?" (שו"ת הרשב"א ח"א סימן תצז).

הרשב"א כותב בשם הבה"ג שניתן להדליק נ"ח רק אחר השקיעה, ואפילו בערב שבת (ע"פ ההנחה שאיסור מלאכה אינו מתחיל מהשקיעה). אמנם, נעיין בדברי הבה"ג:

"והיכא דאדליק לה קודם שקיעת החמה וכבתה קודם שקיעת החמה הדר מדליק לה משתשקע החמה, משום דאדלקה בלא זמנה"   (כה: בדפי הספר).

האבני נזר (או"ח סימן תצ"ח) דייק מדבריו נגד הבנת הרשב"א בשיטתו, שכן מלשון הבה"ג משמע שדווקא אם כבה הנר צריך לחזור ולהדליקו, אך אם לא כבה, אין בעיה בכך שהדליקו קודם שקיעת החמה אפילו שלא בערב שבת. מכל מקום, רואים מדברי בה"ג אלו שלפני השקיעה לא מוגדר כזמן ההדלקה ואעפ"כ יוצא ידי חובה אם לא יכבה ותהיה תוצאה של פרסום הנס. כלומר, לדעתו, סגי בפרסום הנס כשלעצמו אף על פי שההדלקה הייתה שלא בזמנה. יש כאן חידוש גדול שלמרות שהדלקה ע”מ, מעשה ההדלקה הוא תנאי צדדי עד כדי כך שיכול להעשות שלא בזמן המצווה. אמנם, ניתן להסתפק האם לדעתו כאשר מדליק בזמנו כבתה אינו זקוק לה בשל מעשה ההדלקה כשלעצמו, כמשתמע מהדגשתו שכאשר הדליק לפני השקיעה כבתה זקוק לה מאחר שאין זה זמן ההדלקה; או שיש להבין שאינו זקוק לה בגלל שפרסם את הנס בצורה חלקית, ושמא זו כוונתו שכאשר הדליק בלא זמנו כלל לא היה פרסום הנס.

ד. הנאה מנרות חנוכה אחר זמנם

ההסבר השני בגמרא שראינו לעיל בעניין עד שתכלה רגל מן השוק הוא: "ואי נמי לשיעורא". ומבאר הרי"ף:

"היתה הולכת ודולקת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו"   (ט. באלפס).

וכן נפסק להלכה בשו"ע, שאחר שכלתה רגל מן השוק מותר ליהנות מן הנרות. פסיקה זו עומדת לכאורה בסתירה לפסיקת המחבר, שבדיעבד יש להדליק נרות גם אחר שכלתה רגל מן השוק. לפי מה שביארנו, ייתכן לחדש שלגבי המצווה שבמעשה ההדלקה לא שייך ביזוי מצווה אחר שהדליק, שכן אז כבר נגמר מעשה המצווה. המשך המצווה מכאן ואילך הוא רק מצד פרסומי ניסא. לכן, רק בזמן שבו שייך פרסומי ניסא, דהיינו קודם שתכלה רמה"ש, שייך איסור ביזוי מצווה.

כאמור, אנו דנים בתירוץ השני של הגמרא: 'אי נמי לשיעורא'. האם התירוץ הראשון יחלוק עליו לדינא? כותב הב"ח:

"וללשון ראשון אסור לכבותן או להשתמש לאורן לאחר שדלקו השיעור, שהרי ללשון ראשון לא הוזכר שום שיעור והכל שוה א"כ מדינא נמי אסור... ולכן יראה דאף לעצמו אין להקל לכבותן ואצ"ל שלא יורה כך לאחרים"   (סימן תרע"ב).

בעל מחצית השקל (על מג"א ס"ק ד) מסביר, שהטעם לכך שהמג"א לא הביא את דברי הב"ח הוא מפני שסבר להיפך ממנו, שללישנא קמא הדבר פשוט שמותר ליהנות אחר זמן שתכלה רמה"ש[15].

לפי דברינו, העניין יתבאר היטב. דעת לישנא קמא הנה, שאי אפשר להדליק אחרי זמן ההדלקה, ואם כן, לדעתה אין כל משמעות למעשה ההדלקה כשלעצמו אלא רק כאמצעי לפרסום הנס. לכן, פשוט שיהיה מותר להנות מהאור אחרי שכלתה רגל מן השוק; שהרי כאשר אין פרסום אין כל מצווה וממילא אין בעיה של ביזוי מצווה. דווקא לפי התירוץ השני, היה מקום להבין שיהיה אסור, שהרי לשיטה זו יש משמעות למעשה ההדלקה כשלעצמו ולכן מדליקים גם אחרי הזמן. כאן מחדש הרי"ף שאין איסור, אם משום מה שכתבנו למעלה, שהדין של מעשה ההדלקה כלל לא אוסר את ההנאה אפילו לפני שכלתה רגל, וכל האיסור מיוסד על הדין השני של פרסום הנס; ואם משום שהוא סבור כהבנת הבית יוסף ברמב"ם, שהתירוצים כלל לא חלוקים, וגם לפי התירוץ השני אי אפשר להדליק לאחר הזמן.

ה. כבתה אין זקוק לה

יסוד הדין

הגמרא בדפים כא:-כב. דנה במחלוקת בעניין כבתה זקוק לה. בפשטות נראה היה לומר שיסוד המחלוקת הוא בחקירתנו. אם נבין שהמצווה מתמקדת במעשה ההדלקה, ופרסום הנס הוא טעם חיצוני ולא חלק מהגדרתה ההלכתית של המצווה, הרי שיצא ידי חובתו, שהרי עשה מעשה הדלקה, אף על פי שכבר כבה הנר ואין יותר פרסום הנס. לעומת זאת, אם עיקר המצווה היא לפרסם את הנס, והצורך במעשה הדלקה הוא חיוב משני בלבד, אזי יש מקום רב לומר, שלא יצא ידי חובה, שהרי מוטלת חובה על האדם לפרסם את הנס עד שתכלה רמה"ש. ניתן למצוא תימוכין להסבר זה, בדברי הרשב"א בתשובה:

"...דהוה ליה ככבתה שאין זקוק לה דהדלקה עושה מצווה וכבר הדליקה... דמצות הדלקה כבר עברה" (ח"א סימן תקל"ט).

הרשב"א (וכן משתמע ברמב"ן כא. ד"ה הא דאמרינן) קושר בין שאלת הדלקה ע"מ, לשאלת כבתה זקוק לה, וטעמו נראה כפי שביארנו, שתי השאלות תלויות בשאלה האם עיקר המצווה הוא ההדלקה או פירסומי ניסא[16] [17]. אמנם, ייתכן לומר שהטעם לדין הוא שחכמים לא הטריחוהו לחזור ולהדליק אף אם עיקר המצווה הוא פרסומי ניסא.

בתשובת הרשב"א הנ"ל נפסק שאם כיבה את הנר בשוגג, לא צריך לחזור ולהדליקו. מה הדין אם כיבה במזיד? בעניין זה כתב הפמ"ג (סימן תרע"ג, א"א ס"ק יב), שפשוט שצריך לחזור ולהדליק אך לא יברך. לפי הטעם האחרון שהצענו לכך שכבתה אין זקוק לה, שחכמים הקלו ופטרו את המדליק, סביר לומר שפטרוהו רק כאשר לא פשע וכיבה במזיד, אך אם פשע וכיבה במזיד, לא פטרוהו מלחזור ולהדליק [18]. מאידך, לפי הרשב"א, אין מקום לחלק שהרי יצא ידי חובת מעשה ההדלקה.

ועדיין צריך להבין מדוע לדעת הפמ"ג אין לברך על ההדלקה החוזרת. יכול להיות שלדעתו יש שני חיובים: מעשה ההדלקה ופרסום הנס. הברכה נתקנה רק על קיום שני הדינים. לפיכך, כאשר כבר יצא ידי חובת מעשה הדלקה לא מברכים על פרסום הנס לבדו. ניתן גם לומר שלדעתו הגדרת המצווה היא פרסום הנס בלבד, ומעשה ההדלקה נתפס כתנאי צדדי בלבד, אלא שמדובר שלא כיבה מיד, אלא פרסם את הנס לזמן מה, ולפיכך, אף על פי שחלה עליו חובה לחזור ולהדליק בשביל להמשיך ולפרסם את הנס עד שתכלה רגל, לא מברכים שוב. ועוד ייתכן, שעקרונית נתקנה ברכה גם על פרסום הנס לבדו, ואפילו אם כבר פרסם בצורה חלקית, אלא שהברכה הראשונית חלה גם על ההדלקה השנייה[19]. עם זאת, יש להעיר כי בעל גינת ורדים (בגן המלך סימן מ"ג) חולק על הפמ"ג, ולשיטתו יש לחזור ולהדליק בברכה.

נראה שנפקא מינא נוספת בין ההבנות הנ"ל תהיה לעניין המצווה לחזור ולהדליק לכתחילה. האו"ז (הלכות חנוכה סימן שכ"ב, וכ"כ מהרש"ל [מובא בט"ז סימן תרע"ג, ס"ק י]) כותב שלמרות שכבתה אין זקוק לה, לכתחילה טוב שידליק מחדש את הנרות. לפי מה שביארנו בדעת הרשב"א, שטעם הדין שכבתה אז"ל הוא משום שכבר קיים את המצווה במעשה ההדלקה, לכאורה אין טעם לחזור ולהדליק את הנרות. לעומת זאת, אם נבין שמצד הדין היה צריך לחזור ולהדליק אלא שחכמים לא הטריחוהו לחזור ולהדליק, מובן שראוי לחזור ולהדליק.

דין כבתה בערב שבת

נפקא מינא נוספת לשתי ההבנות בדין כבתה אז"ל הוא הדין במקרה שכבה הנר בערב שבת. מקרה זה מיוחד, שכן בערב שבת אין פרסומי ניסא. בעניין זה כתוב בתרומת הדשן:

"יראה דאין זקוק לה אפילו כהאי גוונא. ואע"ג דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך... וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצווה, ולכך, היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצווה, זקוק לה. אמנם, מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה, ואע"ג דאכתי ליכא מצווה, ע"כ היינו טעמא דמשום דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצווה... דחשיב קיום העשה בהכשר מצווה כמו במצווה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי, אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצווה בהכשר" (סימן קב).

ברור שדעת תרוה"ד שהמצווה מתמקדת במעשה ההדלקה כשלעצמו ולא בפרסום הנס ולכן כבתה אז"ל אפילו בערב שבת, אף על פי שאין פרסום. ברם, יש בדבריו חידוש גדול יותר. לדעתו, אכן מדובר בהדלקה שלא בזמנה ואעפ"כ יוצא ידי חובת מעשה ההדלקה, בשל הגדרתה של ההדלקה כהכשר מצווה. על דעת תרומת הדשן חלק הט"ז:

"...קודם קבלת השבת שיש לו עדיין היתר להדליק, מי יאמר לנו שאותה שעה הוה כמו אח"כ? ודאי אין דנין אפשר משא"א, ואע"פ שנתנו לו חכמים רשות לברך קודם הזמן של קבלת שבת, מ"מ לא הוה אז שבת ממש..."   (סימן תרע"ג, ס"ק ט).

גם בט"ז משתמע שסגי במעשה ההדלקה כשלעצמו[20], אלא שלדעתו לא יצא ידי חובה כי הדלקה לפני השקיעה היא הדלקה שלא בזמנה. כמובן, אם נבין שהמצווה היא לפרסם את הנס עד שתכלה רגל מן השוק, אלא שכאשר פרסם את הנס בצורה חלקית לא הטריחוהו להדליק שוב, פשוט שכאן, כאשר לא פרסם את הנס כלל, נפסוק שכבתה זקוק לה.

ו. שיעור השמן

כותב הסמ"ג:

"כי היכי דלא קפדינן אשיעורא לפי הלשון השני, מפני שאין אנו מדליקין כי אם בפנים ה"נ אין להקפיד על הזמן שאמרו עד שתכלה... מפני שאין אנו מדליקים כי אם בפנים ושייך פרסומי ניסא כל זמן שאין בני הבית ישנים אפילו עד עמוד השחר"   (הלכות חנוכה כז. בדפי הספר, עמודה שמאלית) [21].

לדעת הסמ"ג, בזמננו די לתת שמן בשיעור מועט. לעומת זאת, דעת הטור (סימן תרע"ב), שכמותה הכריע המג"א (שם ס"ק ג), היא שגם בזמננו צריך ליתן שמן בשיעור עד שתכלה רמה"ש. נראה שדעת הסמ"ג בנויה על תפיסה שהגדרת המצווה היא פרסום הנס, ואם כן שיעור השמן אינו גדר פורמלי כזה או אחר למעשה ההדלקה, ששייך להפעיל לגביו את העיקרון של 'לא פלוג', אלא הוא מהווה את עיקר קיומה של המצווה, שעל ידו מתפרסם הנס כדבעי.

כלומר, אין מדובר כלל בדין נפרד של שיעור, אלא פשוט יש מצווה לפרסם את הנס כל זמן שאפשר, ושיעור השמן הוא רק פירוט מציאותי של מצווה זו. לפיכך, כאשר פרסום הנס מופנה כלפי בני הבית, והזמן שכלתה רגל מן השוק חדל מלהיות רלוונטי, גם השיעור התבטל. לעומת זאת, אם נבין שהמצווה מתמקדת במעשה ההדלקה כשלעצמו, הרי ששיעור השמן הוא דין פורמלי נפרד כדין של שיעור ולא עצם הגדרת המצווה, וממילא שאלת פרסום הנס כלפי השוק אינה רלוונטית, שהרי אנו עוסקים בגדריו של מעשה ההדלקה ולא באמצעים לפרסום הנס.

הדלקה אחר זמנה

כותב המג"א:

"משמע דאם הדליק זמן מה אחר שקיעת החמה, א"צ ליתן שמן כ"כ, רק עד שתכלה רגל מן השוק"   (סימן תרע"ב, ס"ק ב).

אם נבין שהמצווה מתמקדת בפרסום הנס, הרי שדינו של המג"א מתקבל על הדעת, שהרי אחרי שתכלה רמה"ש אין יותר פרסום ואם כן אין שום מצווה שהנר ימשיך לדלוק. אך אם נתמקד במעשה ההדלקה, ונבין שהשיעור הוא דין פורמלי במעשה, אזי מסתבר שאין מקום לחלק.

אמנם, כפי שהזכרנו למעלה, גם המג"א סבור שגם בזמנו שלו (שהדליקו בפנים), עדיין בעינן כשיעור, דלא כסמ"ג. אם כן, מה ההגיון בכך שכאשר מדליק קצת אחרי השקיעה, נסתפק בפחות שמן? הרי בכל מקרה ההדלקה היא בפנים, ואעפ"כ אנו מצריכים את השיעור[22]!

ואין נראה, שכוונת המג"א לזמן הגמרא ולא לזמננו, שאם כן, היה צריך לציין זאת. לפיכך, נראה לענ"ד להסביר, שלדעת המג"א יש צורך גם בזמננו בשיעור לא מצד מעשה ההדלקה, אלא מתוך הבנה שגם לגבי הדין של פרסום הנס אמרינן לא פלוג ומצריכים שיעור כבזמן הגמרא. לפיכך, היכן שאפילו בזמן הגמרא לא היה צורך בשיעור מלא, כאשר מדליק קצת אחרי השקיעה, גם בזמננו יהיה סגי בשיעור חלקי.

יכול להיות שדווקא לאור סברתו של הסמ"ג, בימינו, יש מקום להעלות שיטה הפוכה משיטתו, ולהצריך כמות שמן גדולה יותר מזמן התלמוד. בגמרא (כא:) נאמר שמצות הנר לדלוק עד דכליא ריגלא דתרמודאי. עם זאת כתב הריטב"א:

"ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא [23], והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות"   (ד"ה עד).

אמנם, המהדיר שם (הערה 65 בהוצאת מוסד הרב קוק) עמד על כך ששאר הפוסקים לא חילקו בכך וסתמו כדברי הרי"ף, שסגי בשמן לחצי שעה בכל מקום. נראה לומר, שדעת הריטב"א בנויה על ההבנה שהמצווה היא לפרסם את הנס[24], וממילא השיעור אינו דין פורמלי נפרד ששייך להפעיל לגביו את הכלל של 'לא פלוג', אלא הוא מהווה את גופה של המצווה כפי שנתבאר בשיטת הסמ"ג. ממילא במקום שאנשים מסתובבים בחוץ מאוחר יותר, חלה חובה לשים כמות גדולה יותר של שמן. דעת החולקים יכולה להיות בנויה על תפיסה המתמקדת במעשה ההדלקה, וממילא שיעור השמן הוא דין פורמלי נפרד של שיעור, שאמרינן לגביו לא פלוג, והולכים לפי זמן התלמוד.

---