מצוות אכילת מצה / אוהד פיקסלר

בפרק י"ב בשמות הקב"ה מצווה את בני ישראל שני ציוויים שונים - הקרבת קרבן פסח וחגיגת חג המצות שבעה ימים. התוס' רי"ד (בתחילת פרק עשירי בפסחים) אומר שיום י"ד הוא הנקרא פסח במקרא, אך התנאים מכנים לעיתים אף את 'חג המצות' בשם פסח. כהמשך לכיוון זה, יש הטוענים שבעצם מדובר בשני חגים נפרדים לגמרי, אלא שהם סמוכים זה לזה בציר הזמן, וכן קשורים זה לזה במהותם[1]. במאמר זה ננסה לבחון גישות שונות של ראשונים בנוגע לזיקה בין מצוות הנוגעות ליום י"ד וקרבן הפסח לבין מצוות הקשורות לחג המצות. זאת הן לעניין מניין המצוות, והן לעניין הלכות הנובעות מחלוקה זו.

היחס בין אכילת מצה לאכילת הפסח

בליל פסח אנו מצווים לאכול את בשר קרבן הפסח, מצה ומרור. מה היחס בין שלושת מאכלים אלו? האם מקור החיוב שלהם הוא אחד? נראה שבעניין זה נחלקו הגמרא והמכילתא:

"אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב 'על מצות ומררים', בזמן דאיכא פסח - יש מרור, ובזמן דליכא פסח - ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים! מצה מיהדר הדר ביה קרא 'בערב תאכלו מצת'. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן"   (קכ.) [2].

בהמשך מביאה הגמרא ברייתא המסייעת לדברי רבא שמצה בזמן הזה דאורייתא, וכך קובעת הגמרא גם במספר מקומות נוספים. התפיסה העומדת מאחורי הלכה זאת היא שאכילת המרור קשורה מהותית לקרבן פסח, ולכן בימינו שאין קרבן פסח, רמת חיובו היא דרבנן. בניגוד לכך, אכילת המצה היא בעלת משמעות עצמאית גם ללא קרבן פסח, ולכן גם בימינו חייבים בה מדאורייתא.

גישה שונה למצוות אכילת מצה אנו מוצאים במכילתא דר' ישמעאל:

" 'צלי אש ומצות על מרורים', מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי אש מצה ומרור, ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח ת"ל 'יאכלוהו'. אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, יכול כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור? הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה, הא למדת כמו שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור" (מסכתא דפסחא [בא], פרשה ו).

המכילתא אומרת שמצה ומרור הם יחידה עצמאית המקבילה לקרבן פסח. את דברי המכילתא ניתן להבין בשני אופנים: הדרך הראשונה, היותר מחודשת, הינה להבין שהמכילתא קובעת כי ניתן לצאת ידי חובת קרבן פסח ע"י אכילת מצה ומרור בלבד!

לפי זה, דברי המכילתא הם חידוש גדול והם נראים קשים מאוד מסברה. אם אכן זו כוונת המכילתא, מה המקום לדין פסח שני?, הרי ניתן לצאת ידי חובה במצה ומרור שניתן לאוכלם גם בטומאה ובדרך רחוקה!

נראה שניתן לענות על כך, שיש לחלק בין שתי מצוות שונות בקרבן פסח. הרמב"ם בספר המצוות מונה במצוות עשה נ"ו את 'מצוות אכילת הפסח', ובמצווה זו מביא הרמב"ם את דברי מכילתא זו. מצוות עשה נ"ה בספר המצוות היא מצוות שחיטת הפסח, והיא מצווה נפרדת ממצוות האכילה. חיוב הכרת הינו על ביטול שחיטת הפסח (ולא על ביטול אכילתו), ועיקרה של מצווה זו היא להיות מנוי על פסח הנשחט לשם אכילה. כעת, ניתן לומר שהמכילתא מחדשת שניתן לצאת ידי חובת אכילת הפסח ע"י מצה ומרור, אך מי שעשה זאת לא קיים את מצוות שחיטת הפסח, ולכן הוא חייב בפסח שני.

אולם כאמור, ניתן להבין את דברי המכילתא גם בצורה שונה, פחות מחודשת. לפי המכילתא ישנם שתי מצוות נפרדות: א. פסח ב. מצה ומרור. המכילתא מחדשת שמצוות אלו אינן מעכבות זו את זו. אם כך, כוונת המכילתא באמירה "יוצאין ידי חובתן במצה ומרור", היא שיוצאים בהם ידי חובת מצה ומרור ולא ידי חובת אכילת הפסח.

לפי גרסת המכילתא שלפנינו הדרשה נשארת למסקנה. בספר המצוות לרמב"ם מובאת גרסה שונה למכילתא ובה, למסקנה, החידוש נדחה:

"ולשון המכילתא צלי אש ומצות על מרורים, מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי על מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא כללותם. ושם אמרו מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן, בפסח תלמוד לומר יאכלוהו, כלומר הבשר לבדו. יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יצאו ידי חובתן במצה ומרור... תלמוד לומר יאכלוהו... כי המצוה אכילת הבשר כמו שאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, והמרור מטפלי בשר הפסח וחובותיו כמו שמתבאר מלשונות אלו למי שהבינן"  (עשה נ"ו).

הגרסה שהרמב"ם מביא מקבילה למכילתא שלפנינו, אך בסופה דוחה המכילתא את חידושה, ולמסקנה ניתן לצאת ידי חובה רק באכילת הפסח[3]. הדחייה הינה מהמילה 'יאכלוהו', שממנה לומדת המכילתא שניתן לצאת ידי חובה באכילת מין אחד בלבד - בשר הפסח. לפי גרסה זו נראה, שההוה אמינא הייתה שניתן לצאת ידי חובת אכילת פסח באכילת מצה ומרור כהצעתנו הראשונה, אך הוה אמינא זו נדחית למסקנה. מכאן אפשר להסיק שזו ההבנה הנכונה יותר גם בגרסתנו במכילתא, בה הדין נשאר למסקנה, וכאפשרות הראשונה שהצענו לעיל.

יסוד המחלוקת בין המכילתא והגמרא

מדברי המכילתא לפי גרסתנו והבנתנו אנו רואים שחובת אכילת מצה קשורה ומהווה חלק מקרבן פסח, אך איננה תלויה בו. גם לפי גרסת הרמב"ם מה שנדחה זו האפשרות לצאת ידי חובה במצה ומרור בלבד, אך תפיסת המכילתא אינה נדחית - מצוות אכילת מצה היא נספח של מצוות אכילת קרבן פסח.

כדי לעמוד על יסוד דברי המכילתא ועל גורמי מחלוקתה עם הגמרא, יש לבחון את הפסוקים השונים המובאים במקורות אלו. המכילתא למדה את הדין מפרשת בא:

  "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרֹרים יאכלֻהו"   (שמות י"ב, ח).

פסוק זה הינו חלק מציווי הקב"ה למשה בעניין פסח מצרים. נקודת ההנחה שעומדת בבסיס הדרשה היא שדיני פסח דורות זהים לדיני פסח מצרים. ננתח את לשון הפסוק ונסביר איך המכילתא למדה את הדין מהפסוק:

1.  מצה ומרור מהווים יחידה העומדת כנגד הפסח, דהיינו: "צלי אש" - "מצות על מרורים", ושתי יחידות אלו הם חלק ממצוות אכילת הפסח.

2.  בסיום הפסוק המילה 'יאכלוהו' מופיעה בלשון יחיד. מכך מסיקה המכילתא שבדיעבד ניתן לצאת ידי חובה באחת משתי היחידות.

הבבלי חולק על המכילתא בנקודה יסודית. הגמרא (קכ.) לומדת מפסוק בבמדבר פרק ט' ולא משמות י"ב:

"בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אֹתו על מצות ומררים יאכלהו" (במדבר ט', יב).

ישנה עדיפות בלימוד מפסוק זה, שהרי בפסוק מדובר על ציווי לדורות ולא על פסח מצרים. ולמרות שהפרק עוסק בפסח שני, נראה שאין הבדל מהותי בעניין הקרבת הקרבן בין שני הפסחים. פסוק זה דומה לפסוק בשמות, אך יש בו שינוי מהותי. גם בו הפסוק מסתיים במילה 'יאכלהו' בלשון יחיד, אך כאן הלשון מתיישבת יותר עם תחילת הפסוק. בשמות הפסוק אומר - "צלי אש ומצות על מררים", ובבמדבר - "יעשו אותו על מצות ומררים". גם בספר במדבר מצה ומרור מופיעים כיחידה אחת העומדת במקביל לקרבן, אך בפסוק זה נראה שהעיקר הוא הקרבן, והמצה והמרור רק נספחים אליו.

כפי שראינו, הגמרא שם ממשיכה ושואלת, אם כן, מדוע בימינו יש חיוב מצה? על כך עונה הגמרא שיש פסוק נוסף - "בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב, יח), המלמד שיש מצווה נוספת של אכילת מצה, שאינה קשורה לקרבן פסח. מאחר שפסוק זה עוסק במצה ולא במרור, מסיקה הגמרא שחובת מצה בימינו היא דאורייתא וחובת מרור היא דרבנן.

דברי הגמרא אינם מוסכמים, ורב אחא בר יעקב חולק וסובר שגם המצה אינה מצווה עצמאית כאשר אין קרבן. נראה שתפיסתו מקבילה לתפיסת המכילתא, שאכילת המצה היא חלק ממצוות אכילת הפסח. אלא שיש הבדל מעשי: לדעת רב אחא בר יעקב אין שום אפשרות לקיים מצוות מצה בפנ"ע, ואילו לפי המכילתא (לפחות בהוה אמינא) ניתן, אך לא כי היא מצווה נפרדת (כדעת הבבלי), אלא כי היא מהווה ערוץ מקביל לקיום המצווה הכוללת של הפסח (עוד ייתכן שהמכילתא סוברת שיש שתי מצוות של אכילת מצה, אחת הקשורה לקרבן בפסח ואחת המנותקת ממנו).

כפי שנראה בהמשך, ר' דניאל הבבלי הבין שהמכילתא חולקת על הגמרא ואין לשיטתה מצווה נפרדת של אכילת מצה. אנו מעדיפים כיוון זה משתי סיבות: 1. הבנה זו מסבירה טוב יותר את ההוה אמינא במכילתא שניתן לצאת ידי חובת קרבן פסח ע"י מצה ומרור. 2. המכילתא לומדת את דינה מהפסוק בשמות י"ב (העוסק במצוות יום י"ד), ונראה שהיא לא מחלקת בין חלקי הפרק, והיא לא רואה בפסוק "בערב תאכלו מצות" ציווי נפרד.

לסיכום חלק זה נאמר, לפי הסברנו, שמחלוקת הגמרא והמכילתא נובעת ממחלוקת הנוגעת לעיקר מצוות אכילת מצה בליל הסדר. לגמרא, בנוסף לאכילת מצה כחלק ממצוות קרבן הפסח ישנה מצווה נוספת ונפרדת של אכילת מצה, ותוקפה מדאורייתא גם בימינו. למכילתא, מצוות אכילת מצה היא חלק ממצוות קרבן הפסח. מדברי המכילתא ניתן להעלות שתי אפשרויות מהי חובת אכילת מצה בימינו: 1. ניתן לצאת ידי חובת קרבן פסח ע"י אכילת מצה, וממילא תוקפה מדאורייתא בימינו. 2. מכיוון שאין היום קרבן פסח, מצוות אכילת מצה היא מדרבנן, וכך היא שיטת רב אחא בגמרא.

שיטת הרמב"ם במניין המצוות

הרמב"ם מונה בספר המצוות את מצוות אכילת קרבן פסח (עשה נ"ו) ואת מצוות אכילת מצה (עשה קנ"ח) כשתי מצוות נפרדות, וזאת על פי מהלך הגמרא דלעיל[4]. הרמב"ם מדגיש את עצמאותה של מצוות אכילת מצה במשנה תורה:

"מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר 'בערב תאכלו מצות', בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה..."   (הלכות חמץ ומצה פ"ו, ה"א).

ר' דניאל הבבלי [5] משיג על דברי הרמב"ם (שו"ת מעשה נסים סימן ו') וטוען שאין למנות את אכילת מצה כמצווה בפני עצמה. ר' דניאל תוקף את הרמב"ם בשתי נקודות עיקריות. שאלתו הראשונה היא איך הרמב"ם הוכיח את דבריו מהמכילתא:

"ומאלו המה מה שסובר ז"ל, כי אכילת מצה מצוה בפני עצמה, אבל אכילת מרור אינה מצוה בפני עצמה, אבל היא טפילה לאכילת הפסח ודבוקה בו... וכאשר התבוננתי במאמרים האלו בעניות דעתי הבנתי הפך מה שהוכיח מהם ז"ל, אם מהנאמר על מרורים יאכלוהו ואמר בעל המכלתא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה ומרור, והנה ראיה כי השוה מצה למרור, אם היה המרור טפל לאכילת פסח ואינו מצוה בפני עצמו אז תהיה כמשפטה גם המצה, ואם היתה המצה מצוה בפני עצמה יהיה גם המרור כמוה".

ר' דניאל גורס במכילתא כרמב"ם. הוא מדייק שדין מצה ומרור שווה מכך שהמכילתא השוותה בין שניהם. ומכאן שדין הרמב"ם שמצה היא מצווה בפני עצמה ומרור איננו, הינו בלתי אפשרי לפי המכילתא. ר' דניאל מסביר את המכילתא ואומר שאדם שאכל פסח ללא מצה ומרור יצא ידי חובתו ואינו חייב בפסח שני. אך אדם שאכל מצה ומרור ללא פסח - חייב בפסח שני (זאת ע"פ גרסת הרמב"ם במסקנת הלימוד). ר' דניאל כותב שייתכן שמדובר בחלקים של מצווה אחת, וממילא לא ניתן להוכיח דבר לגבי מניית המצוות מתוך מכילתא זו. שאלה שנייה שר' דניאל מעלה היא מהגמרות שהרמב"ם הביא. הוכחות הרמב"ם תקפות לדעתו לאחר החורבן, אך בזמן שבית המקדש היה קיים כל מין היה מצווה בפני עצמה.

ר' אברהם בן הרמב"ם (שו"ת מעשה נסים שם) דוחה את דברי ר' דניאל. ר' אברהם מקבל אמנם את הניתוח של ר' דניאל במכילתא ומודה שהיא מקשרת את מצוות מצה למצוות מרור; אך טענתו היא שזו מצוות מצה הקשורה לאכילת הפסח, ואילו המצווה שלומדת הגמרא מ"בערב תאכלו מצות" הינה מצווה נפרדת שקיימת במצה ולא במרור. הניתוק בין המצוות נובע מהמקור השונה ומההקשר של הפסוקים: קרבן הפסח מחד וחג המצות מאידך, וכפי שנרחיב להלן.

יסוד שיטת הרמב"ם הינו הגמרא המחדשת מצוות אכילת מצה נוספת, ואילו דברי ר' דניאל נובעים מהמכילתא שלא מזכירה מצווה נוספת זו ועל כן היא מקשרת בין מצה למרור.

איסורי אכילת חמץ

ייתכן ששיטת הרמב"ם, שמפצלת את מצוות אכילת מצה לשתיים, באה לידי ביטוי גם באיסורי חמץ. הרמב"ם מפצל בין שני איסורים שונים של חמץ, אחד הקשור לשבעת ימי חג המצות, ואחד הקשור לקרבן הפסח. הרמב"ם במניין המצוות מונה בנפרד את איסור אכילת חמץ בשבעת ימי הפסח (לא תעשה קצ"ז) ואת איסור אכילת חמץ ביום י"ד (לא תעשה קצ"ט). נראה שהפרדה זו נובעת מכך שישנן שתי סוגיות העוסקות במקור איסור אכילת חמץ מחצות של יום י"ד. סוגיה אחת בפסחים דף ד: ואחרת בדף כח:. הרמב"ם הבחין בין שתי הסוגיות, והסיק שכל סוגיה עוסקת במצווה שונה.

הסוגיה בדף ד: לומדת איסור אכילת חמץ במסגרת עיסוק במצוות השבתת חמץ, שמטרתה העיקרית שלא יהיה חמץ בשבעת ימי הפסח. הסוגיה בדף כח: עוסקת במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון האם יש איסור אכילת חמץ ביום י"ד, והמקור המובא לכך קשור לקרבן הפסח. בעקבות זאת, מסיק הרמב"ם שאיסור אכילת חמץ ביום י"ד הינו איסור נפרד מאיסור האכילה בשבעת הימים ויש למנות אותו בנפרד.

הוכחה לכך שהרמב"ם מחלק חלוקה זו, ניתן להביא מהפסוקים שהרמב"ם מביא באיסורי החמץ: מצד אחד, באיסור אכילת חמץ בפסח (לא תעשה קצ"ז) הוא מביא את הפסוק "ולא יאכל חמץ" (שמות י"ג, ג). וכמו כן, במצוות השבתת חמץ (עשה קנ"ו) מביא הרמב"ם את הפסוק "[שבעת ימים מצות תאכלו] אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שם י"ב, טו), הקשור באופן ברור לשבעת ימי חג המצות והובא בסוגיה בדף ד:. לעומת זאת, באיסור אכילת חמץ אחר חצות של יום י"ד (לא תעשה קצ"ט) מביא הרמב"ם את הפסוק שהובא בדף כח: "לא תאכל עליו חמץ" (דברים ט"ז, יג), ומדגיש:

"הכנוי הזה מוסב לכבש הפסח אשר חובה לשחטו בין הערביים יום ארבעה עשר, לפיכך נאמר כי משיחול זמן שחיטתו לא תאכל עליו חמץ".

לפי חלוקה זו שתי הסוגיות עוסקות בעניינים נפרדים: הסוגיה בדף ד: עוסקת במצוות תשביתו הקשורה ליום ט"ו ולחג המצות שבעת ימים, ואילו הסוגיה בדף כח: עוסקת בקרבן הפסח ובמצוות של יום י"ד. לאור זאת קשים דברי רבה בדף ד:, שלומד מהפסוק "לא תשחט על חמץ דם זבחי" את דין תשביתו, שהרי פסוק זה קשור לקרבן הפסח ולא למצוות תשביתו. הרמב"ם בדבריו מתייחס לקושי זה ומסביר שדברי רבה אינם מקור המצווה, אלא רק ראיה צדדית לזמן המצווה[6]:

"מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: 'ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר, וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה: 'לא תשחט על חמץ דם זבחי', כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות"
  (הלכות חמץ ומצה פ"ב, ה"א).

ועל כן לשיטת הרמב"ם קשורה מצוות ההשבתה לחג המצות ולא ליום י"ד[7].

ניתן לסכם את הסבר הרמב"ם בסוגיות הגמרא בטבלה זו:

לאור מה שהסברנו ברמב"ם מובנת מחלוקת ר' יהודה (שהרמב"ם פסק כמותו) וחכמים בתוספתא:

"האוכל חמץ אחר חצות וחמץ שעבר עליו הפסח הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת, דברי ר' יהודה. וחכמים או': כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה"   (פסחים פ"א ה"ח).

חכמים אינם מכירים באיסור של אכילת חמץ ביום י"ד, וזאת משום שלדעתם אין בחמץ אכילה האסורה בלאו שאיננה מחייבת כרת. לפי הסברנו, שיטת ר' יהודה ברורה - מאחר שהלאו ביום י"ד הוא לאו נפרד מהלאו של ימי הפסח לא חייבים עליו כרת.

ר' דניאל הבבלי חולק על מניין המצוות של הרמב"ם גם בנושא זה. בשו"ת מעשה נסים סימן י"ג פוסק ר' דניאל (כרוב הראשונים[8]) להלכה כשיטת ר"ש בסוגיה בדף כח:, ומכאן שיש ביום י"ד מצוות עשה להשבית חמץ, אך אין לאו על אכילתו. נראה שגם מחלוקת זו בין הרמב"ם ור' דניאל יסודה באותו עניין[9] - הרמב"ם מבין שישנה הפרדה בין יום י"ד ובין 'חג שבעת ימים', ולכן הוא מונה אותם כשתי מצוות נפרדות. ר' דניאל הבבלי אינו עושה הפרדה בין שני מועדים אלו, ולכן הוא חולק על מניין המצוות של הרמב"ם בענייני פסח.

הוכחה להבדל עקרוני זה בין תפיסת הרמב"ם לתפיסת ר' דניאל, יש באחת ההוכחות שר' דניאל מביא לכך שאין הלכה כר' יהודה ביום י"ד. ר' דניאל משיג על הרמב"ם וסובר שאין הלכה כר' יהודה, וזאת משום שלימודו של ר' יהודה לא הובא בסוגיה בדף ד:. אם ההלכה בדף כח: היא כשיטת ר' יהודה, הרי הפסוק "לא תאכל עליו חמץ" (דברים ט"ז, ג) היה צריך להופיע בסוגיה בדף ד:. לפי הסברנו אין קושיה כלל על הרמב"ם, מאחר שהרמב"ם מבחין בין שתי הסוגיות וטוען שהלימוד של ר' יהודה קשור לקרבן הפסח[10] ולא לשבעת ימי חג המצות כלימודים של דף ד:. ר' דניאל בניגוד לרמב"ם איננו מפצל בין האיסורים ועל כן הוא שואל את שאלתו.

אם נכונים דברינו, הרי שהרמב"ם ור' דניאל ממשיכים את מחלוקת הגמרא והמכילתא לא רק ביחסם הנקודתי למצוות אכילת מצה אלא גם ביחסם למעמדו של יום י”ד כיום בעל מעמד עצמאי או כספיח של חג המצות.

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

בליל הסדר אנו אוכלים מצה בתחילת הארוחה ובסופה. במחלוקת הרמב"ם ור' דניאל ניתן לתלות את מחלוקת הראשונים באיזו מצה מקיימים את מצוות אכילת המצה מהתורה. רש"י ורשב"ם סוברים שמצת המצווה היא המצה שאנו אוכלים בסוף הסעודה:

"שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה"   (רש"י קיט: ד"ה אין מפטירין).

רש"י אומר שאת מצת המצווה יש לאכול על השובע זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ולכן נראה שהוא סובר כשיטת ר' דניאל לעיל. לפי רש"י אמנם יש היום מצווה דאורייתא לאכול מצה, אך יסוד חיובה קשור לקרבן הפסח ואיננו עניין עצמאי. זאת מאחר שאם היינו מבינים שחיוב המצה מנותק מחיוב הקרבן, היה ראוי לצאת ידי חובה במצה הראשונה שעליה אנו מברכים, ולא במצה שהיא זכר לקרבן. רבנו דוד שם (ד"ה ושמואל אמר) חולק על רש"י ואומר שאין צורך לאכול את מצת המצווה על השובע - "שהרי אין הפסח והמצה דומין זה לזה בדין זה"[11].

נראה שניתן להביא סיוע להבנתנו בדברי רש"י, וזאת לאור סיום דברי המכילתא שהבאנו בראשית המאמר:

"דבר אחר - 'על מצות ומרורים יאכלוהו', מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע"   (מכילתא דפסחא [בא] פרשה ו).

דברי המכילתא, שאין צורך באכילת שובע במצה, הם דווקא לפי ה'דבר אחר'. אולם, לפי הבנת המכילתא בדרשתה הראשונה שהבאנו לעיל, שניתן לצאת ידי חובת אכילת קרבן פסח באכילת מצה ומרור, סביר להניח שיש צורך לאכול מצה ומרור על השובע, מאחר שהם חלק ממצוות אכילת הפסח. עם זאת, לפי הדבר אחר אין צורך באכילת מצה ומרור על השובע בניגוד לקרבן פסח.

לפי זה נראה ששתי הלשונות במכילתא נחלקו בשאלה האם המצה היא חלק מקרבן הפסח, ומכאן שיש ללמוד מלשון היחיד "יאכלוהו" שאפשר לצאת ידי מצוות הפסח באכילת המצה בלבד; או שמצוות מצה מנותקת ממצוות הפסח, ויש ללמוד מלשון היחיד "יאכלוהו" שהדינים הייחודיים של הפסח, כגון אכילה על השובע, אינם נוהגים במצה. רש"י כאמור סובר שהמצה העיקרית היא המצה הנאכלת על השובע, ולפי זה נראה שרש"י מבין כתפיסה הראשונה של המכילתא שאכילת מצה היא חלק ממצוות אכילת הפסח. רבנו דוד הקשה על רש"י מהדעה השנייה במכילתא שאין דין אכילה על השובע במצה, ולדברינו אין קושיה כלל.

ניתן לראות עקביות בשיטת רש"י זו במקום נוסף. בדף מ. אומר רבא שיש חובה לשמור את המצה לפני אכילתה מדין "ושמרתם את המצות" (שמות י"ב, יז). בעקבות כך מביאה הגמרא את דברי רב הונא שאדם יכול לאכול בצק של נכרי בפסח, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ניתן להסביר שכוונת הגמרא היא רק, שבגלל שלא יוצאים ידי חובה בבצק של נכרי, יש חובה לאכול גם כזית מצה. אך רש"י הדגיש את החיוב לאכול את מצת המצווה אחרונה:

"מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה, דכתיב קרא 'על מצות ומרורים יאכלוהו', ופסח נאכל על השובע כדתנן 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן' "   (ד"ה באחרונה).

רש"י עקבי לשיטתו שהמצה העיקרית היא המצה שבסוף האכילה, וכפי שהוא מדגיש שהחובה היא המצה שעם הפסח.

אם כך נראה, שבשאלה האם מצוות אכילת מצה קשורה לאכילת הפסח נחלקו שתי הלשונות במכילתא, ובעקבותיהן גם רש"י ורבנו דוד, כשם שבמחלוקת בנושא זה בין המכילתא לגמרא - נחלקו גם הרמב"ם ור' דניאל.

---