אסיפות מורים בראי ההלכה / שמעון פרץ

הקדמה

ישנם שני דגמים מרכזיים[1] של אסיפות מורים:

א.  מחנכי הכיתות נמצאים במקומות שונים באולם, והמורים המקצועיים עוברים ממחנך למחנך ומדווחים לו באופן אישי על מצבו של כל תלמיד ותלמיד בלי שהמורים האחרים ישמעו מה בפיהם[2].

ב.  המחנכים והמורים המקצועיים של כמה כיתות יושבים ביחד, כאשר כל מורה שומע את דיווחיהם של כל המורים, גם על תלמידים שאינו מלמדם.

הדגם השני הוא הנפוץ יותר, חרף העובדה שטמונים בו מוקשים הלכתיים רבים. במאמר זה ננסה בעזרת ה' יתברך להתמודד איתם.

תחילה עלינו לזכור כי מקצוע ההוראה אינו העברת ידע גרידא, אלא "שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר"[3] מתוך קריאה בשם ה'.

המאמר עוסק בצד ההלכתי של אסיפות מורים, והפתרונות המופיעים בו אמורים להיות נלווים לתנאי הבסיסי של אמונה בפנימיותו הטהורה של הילד והאהבה אליו. זאת תוך ביקורת מלאה על בעיותיו בכדי שיוכל לתקנן, ביקורת הנובעת מתוך אהבה, המהווה ביקורת בונה והכרחית לחינוכו של הילד.

ביסוד דברינו אנו מניחים כדבר פשוט, כי מוטלת חובה ומצווה על המורה לדווח על מומי הילד ובעיותיו. מטרתנו במאמר היא מחד, לכוון את הביקורת לכיוון בונה, מתוך מודעות לסכנות הטמונות בביקורת הרסנית - הן מצד הפגיעה בילד והן מצד האיסורים שבכך. מאידך, ננסה להראות כיצד כללי ההלכה מועילים למורה הן מבחינה מוסרית, בהימנעות מלשון הרע ומחטטנות קטנונית, והן מבחינת יחס המורה כלפי בוראו.

באסיפות מורים, שייכים האיסורים הבאים: א. סיפור לשון הרע; ב. שמיעת לשון הרע; ג. קבלת לשון הרע; ד. אבק לשון הרע; ה. לימוד זכות[4]. בהמשך המאמר נבאר את פרטי האיסורים ואת התנאים בהם ניתן לפתור אותם.

דגם א

נפתח בדגם הראשון של אסיפות מורים, שעל אף היותו פחות בעייתי ממשנהו, גם בו ייתכנו בעיות. נסקור את הבעיות ונבחן את התנאים בהם צריכים הדיבורים בין המחנך למורה להיעשות.

הבעיות

כמובן, בעיות קיימות הן מצד המספר והן מצד השומע, כאשר בדרך כלל המורה המדווח הוא המסַפר והמחנך הוא השומע והמקבל.

א. סיפור לשון הרע

אין צורך להאריך בחומרת האיסור[5] ונסתפק בדברי הרמב"ם והחפץ חיים בהגדרת האיסור.

לדעת הרמב"ם, אסור לספר כל דבר גנאי, ואין הבדל אם מספר על עבירות שבין אדם למקום או שבין אדם לחברו, על מעלות שכליות או על מעלות מידותיות. בכל מקרה בו תיתכן פגיעה כלשהי באדם עליו מדברים, גם אם רק גורם לו להצטער, זהו איסור לשון הרע (הלכות דעות פ"ז, ה"ב וה"ה).

החפץ חיים בהגדירו את איסור לשון הרע מבאר כי:

"אסור לספר על חברו - אפילו שלא בפניו, והוא אמת [6] - דבר שיתבזה על ידי זה... גם כן אסור לגנותו בזה אפילו שלא בפניו...  
אפילו אם הוא דבר שאין נזהרין בזה הרבה מהמוני ישראל ואין לו בזה גנות גדול כל כך, כגון לומר על אחד שאינו רוצה ללמוד תורה, או שדבר פלוני שסִפר הוא שקר וכל כיוצא בזה, אף על פי כן אסור... אפילו הוא מלתא דרבנן בעלמא... והוא מספר עליו אפילו שלא בפניו, והוא אמת, שראהו בעצמו שעשה הדבר הזה, גם כן אסור. 
אסור לגנות את חברו לספר עליו מדות המגונות שיש לו, כגון שראה עליו שנתגאה או כעס בדבר שלא כהוגן או שארי מדות מגונות, דזה ודאי גנאי גמור הוא, ואף שהוא אמת... ואפילו אם הוא רואה עליו שהורגל באותן המדות הרעות ואין לבו מר עליהם כלל, אף על פי כן אסור לו לילך ולהלעיג עליו, דאולי אינו יודע את חומר איסורן"     (כלל ד', א-ב, ט) [7].

גם אם הדבר בא על חשבון פרנסתו של אדם ושל בני ביתו, אין להקל ולספר לשון הרע, כדברי החפץ חיים:

"אפילו אם הוא רואה, שאם ירגיל עצמו במדה הזאת שלא לספר לעולם בגנותו של ישראל וכדומה מדבורים האסורים, יסובב לו הפסד גדול בענין פרנסתו... ועל ידי זה יסלקוהו ממשמרתו ולא יהיה לו במה לפרנס את בני ביתו, אף על פי כן אסור, ככל שאר לאוין שמחויב לתן כל אשר לו ולא לעבור עליהן, כמבואר ביורה דעה (סימן קנ"ז, סעיף א, בהגה)"   (כלל א', ו).

ב. שמיעת לשון הרע

מקור האיסור הוא בדברי הגמרא:

"דרש בר קפרא, מאי דכתיב: 'ויתד תהיה לך על אזנך'? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו; והיינו דאמר רבי אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות?... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יכוף אליה לתוכה"   (כתובות ה.-ה:).

וכך פסק החפץ חיים:

"אף על שמיעת לשון הרע לבד גם כן יש איסור מן התורה [8], אף דבעת השמיעה אין בדעתו לקבל את הדבר, כיון שמטה אזניו לשמוע"   (כלל ו', ב).

ג. קבלת לשון הרע

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פכ"א, ה"ז) פוסק כי קבלת לשון הרע היא בכלל הלאו של "לא תשא שמע שוא" (שמות כ"ג, א), ומפרט זאת החפץ חיים[9]:

"אסור לקבל לשון הרע מן התורה, בין שהוא מהדברים שבין אדם למקום או מהדברים שבין אדם לחברו, דהיינו שלא נאמין בלבנו שהסיפור הוא אמת... עוד אמרו שגדול עונש המקבלו יותר מן האומרו"     (כלל ו', א).

כאשר אדם יושב בתוך חבורה של אנשים שהתחילו לדבר דברים אסורים מותר לו להישאר שם בתנאי שהצטרף אליהם בטרם החלו בדיבורים האסורים, ובמידה וכעת אינו יכול להשתמט מהם. זאת תוך נקיטת צעדים לבל ייכשל באיסורי תורה, אותם נפרט בסוף דברינו (כלל ו', ה-ו).

במקרים מסוימים, יש לחשוש שמא הדברים נכונים חרף העובדה שאין לקבלם. זאת על פי הגמרא בנדה (סא.) האומרת כי אחריות מסוימת למותם של האנשים שהרג ישמעאל בן נתניה מוטלת על גדליה בן אחיקם עצמו, מאחר ולא חשש לעצת יוחנן בן קָרֵח. לאור דברים אלו, מסביר שם רבא כי למרות שאין לקבל לשון הרע - יש לחוש לאמיתותו.

מדברי רש"י (שם ד"ה מיחש ליה מיבעי) עולה כי משמעות החשש היא שיש לנו ספק לגבי נכונות הדברים, עד כדי איסור להציל אדם שיצא עליו שם שרצח [10]. התוס' (ד"ה אטמרינכו) מביאים פירוש אחר לדברים, ועל פי פירוש זה מסביר הרא"ש כי יש להיזהר שמא דברי הגנאי נכונים רק כאשר במידה ולא יחוש הוא עשוי לבוא לידי היזק לו או לאחרים. אחרת, מסביר הרא"ש, "אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל" (נדה פ"ט, סימן ה).

החפץ חיים מכריע כדעת הרא"ש כי 'לחוש' פירושו להיזהר[11]:

"ובאור הדבר, דצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא, היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו הזק על ידו. ולא יהיה זה הדבר אפילו בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרות... רק שהתורה התירה לחוש ללשנא בישא לענין לשמור את עצמו ואת אחרים ממנו. ועל כן כתבו הפוסקים, דמה שמותר לחוש היינו היכא שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו, אבל בענין אחר אסור לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל"   (כלל ו', י).

אמנם החפץ חיים הזכיר בדבריו תועלת כלפי השומע או כלפי אנשים אחרים, אך נראה שהוא הדין אם התועלת היא כלפי האדם שעליו מסופר.

מורה השומע דבר שלילי על אחד התלמידים, גם אם מתוך מטרה לעזור לו ולקדמו, אל לו לקבל הדברים בליבו, לספר זאת למישהו אחר, להזכיר את המעשה בפני התלמיד, או לשנות את יחסו כלפי התלמיד. כל שהותר לו הוא לנקוט צעדים היכולים לעזור לו.

וזו לשון המהרי"ק:

"...האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיהו בעי, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרי למיחש ליה כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרים עליו לישנא בישא... אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא מיבעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר"   (שורש קפז).

ראינו, כי להלכה פירוש לחשוש הוא לנקוט צעדי זהירות תוך כדי אמונה פנימית שאין הדברים נכונים.

כאשר מצורפים לדברי הגנאי דברים הניכרים המחזקים את אמיתותם, מותר להאמין לנכונותם, כל עוד הדברים הם לתועלת (הלכות רכילות כלל ו', ט). מקור היתר זה הוא בגמרא במסכת שבת (נו.-נו:), שם מסביר שמואל כי דוד המלך לא עבר איסור בכך שהאמין ללשון הרע על מפיבושת, משום שהלה "לא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס". מאחר ומעשים אלו חיזקו את דברי הגנאי שאמר ציבא על מפיבושת, לא היה בכך איסור של קבלת לשון הרע.

רש"י (שם ד"ה דברים הנכרים) מסביר כי הדברים הניכרים עליהם מדובר בסוגיה הם דבריו של מפיבושת בחזרתו של דוד למקומו, שהצביעו על כך שהוא הצטער על שובו של דוד. המהרש"ל (שם ד"ה והוא השיבו קשה) הסביר כי כוונת רש"י היא שדוד לא הסתפק בכך שמפיבושת הגיע לא מגולח, והוא האמין לדברי ציבא רק לאחר שמפיבושת אמר ש'אין לי לצעוק אלא על מי שהביאך הלום'. החפץ חיים בהסתמכו על מקורות אלו, פוסק שמותר לקבל לשון הרע לתועלת רק אם הדברים ניכרים ממש ונוגעים לתורף הסיפור (כלל ז', יא).

תנאי נוסף המרחיק את אסיפות המורים מההיתר של דברים הניכרים ניתן למצוא בדברי החפץ חיים באותו הסעיף, שם הוא טוען כי דברים הניכרים נחשבים לכאלו רק במידה והאדם רואה אותם בעצמו ולא שומעם מפי אחרים.

למעשה, נדיר שיימצאו דברים הניכרים שיהיו מעין המעשה שיחזקו את דברי הגנאי שהמחנך שמע על התלמיד. זאת במיוחד לאור התנאי שיראה בעיניו ולא ישמע מפי אחרים.

מעבר לתנאים אלו, נדרש שלא יהיה ב'דברים הניכרים' במה לשופטו לצד הזכות, שהרי גם לאחר שמותר להאמין, עדיין קיימת מצוות לימוד זכות. כמו כן, ההיתר אינו מועיל אלא לעניין קבלת הדברים כאמת. אין זה מתיר לילך ולספר דבר זה לאחרים, וקל וחומר שאין להפסידו ממון או להכותו (הלכות רכילות כלל ו', ט).

ד. אבק לשון הרע

גם כאשר מספר המורה בשבח התלמיד ישנה בעיה, משום שע"י כך הוא עלול לגנותו לבסוף. החשש הוא שהוא עשוי להגביל את שבחיו ולומר כי הם מלבד מידה רעה מסוימת שיש בו. בנוסף, ישנו חשש ששומעי השבח יאמרו כי אין להרבות בשבחיו בשל מידה רעה מסוימת שיש בו (כלל ט', א).

בבאר מים חיים הוסיף על כך ואמר:

"לפעמים אפילו אם אינו מרבה בשבחו אסור, כגון שמשבחו באיזה מעלות, ומתוך שבחיו ניכר שהוא חסר משאר מעלות שראוי לפי האיש ההוא"   (כלל ט', ה).

הדבר בעייתי במיוחד באסיפות מורים, כאשר כל התלמידים עוברים תחת שבט הביקורת, כך שההבדלים בין תלמיד לתלמיד מובלטים וע"י זה ניכרים חסרונותיהם.

באסיפות מן הדגם השני הבעיה מחמירה, שכן נראה כי הן נחשבות למקום כינוס של רבים ו"ברבים אסור בכל גווני, כי במסיבת אנשים רבים רגיל להמצא שם מימינים ומשמאילים או מקנאים, ועל ידי שיזכיר בשבחיו יבואו לספר בגנותו" (כלל ט', ב).

אמנם, היה מקום לחלק בין אסיפת אנשים דעלמא לבין אסיפת מורים שנאספו למען מטרה טובה וחיובית, ופחות סביר שיימצא שם לשון הרע. אלא שבבאר מים חיים כתב לאסור אף "לישב באסיפת אנשים כשהם מספרים אפילו בשבחי גדולי הדור, דכמעט לא ימלט שלא יבואו לבסוף על ידי זה ללשון הרע" (כלל ט', ז).

ה. מצוות עשה של לימוד זכות

החפץ חיים (כלל ג', ז) פוסק כי מצווה זו היא מן התורה, ועוברים עליה אם מקבלים לשון הרע ולא דנים את מושא הדברים לכף זכות. בעיה זו שכיחה בקרב מורים גם ביום-יום, והשלכותיה הם הן לגבי שומע הדברים הרעים והן לגבי המורים המדווחים.

גם אם מותר ומצווה על המחנך לשמוע דברים רעים על התלמיד לתועלתו של התלמיד, עליו להיזהר ולעשות חלוקה בין ההסתכלות הפנימית שלו על הילד לבין מעשים בפועל שעליו לפעמים לעשות לתועלתו של הילד. גם על מורה הנותן עונשים לתלמידו מוטלת החובה ללמד עליו זכות, לנסות להבין אותו ולרחם עליו.

אמירת לשון הרע לתועלת

הכלל העומד ביסוד ההיתר והמצווה לקיום אסיפות מורים, הוא שמותר לומר דברים רעים לתועלת, מאחר והם אינם מוגדרים כלשון הרע (כלל י',ד).

תועלת יכולה להיות כלפי מספר גורמים:

א.  תועלת לאדם שיינזק אם לא ידע את הדברים.

ב.  תועלת לחברה הסובבת.

ג.  תועלת לאדם שמספרים עליו. באסיפות מורים, התועלת העיקרית היא כלפי האדם שעליו מספרים דברים רעים, ולכן בה נעסוק.

התועלת לאדם שמספרים עליו יכולה להיות בכך ש:

א.  השומע יוכיחו כדי להחזירו למוטב.

ב.  השומע יוכל להוציא מלב המספר את ההסתכלות השלילית שלו עליו. בין אם ע"י לימוד זכות ובין אם ע"י אמירת דברים חיוביים על אותו אדם. כך גם מותר לספר דבר רע על אדם אם עושה זאת על מנת לשמוע דברים טובים על אותו אדם, כדי להוציא מליבו את ההסתכלות השלילית שלו על אותו אדם.

מקור לדין זה נמצא בדברי רבנו יונה, האומר כי מצווה לגנות אדם רשע כדי שיתרחקו בני אדם מדרכיו, וכדי שישוב הוא בעצמו מדרכיו ויתקן מעשיו (עליות דרבנו יונה ב"ב לט. ד"ה ואמר רבא).

מדברי רבנו יונה עולה, כי גם אם קיים חשש לנזק במקביל לתועלת שעשויים להשיג, מותר לספר לשון הרע. וכך פסק גם החפץ חיים (כלל ד', ו) כי למרות שהדברים הרעים עשויים להתפרסם, אם כוונת המספר היא לתועלת החוטא, והשומע עשוי לגרום לאדם שלא לחזור על מעשיו הרעים - מותר לספר דברים אלה[12]. עוד עולה מסעיף זה כי אין להתחשב בכך שאנו מכשילים את השומע בקבלת לשון הרע או בכך שהלה יפרסם את הדברים. ההיגיון שעומד מאחורי הדברים הוא שלא ייתכן כי נימנע מלעזור לאדם רק בגלל שישנם אנשים שאינם מקפידים על דיני לשון הרע.

אולם, ברור שיש לאמוד את הנזק ביחס לתועלת, וגם כאשר הדברים נאמרים מתוך כוונה טובה, אין לספרם בשביל תועלת קטנה שתגרום לנזק גדול (באר מים חיים ח', ז)[13].

גם כאשר יש תועלת באמירת הדברים, מותר לספר לשון הרע רק בתנאים הבאים (כלל י'):

א.  שיראה את הדברים בעצמו ולא ע"י שמיעה מאחרים, אלא אם כן התברר לו אחר כך שהדברים נכונים. בבאר מים חיים (ס"ק ה, בתירוצו הראשון), מבואר כי ניתן לספר את השמועה בתנאי שהיא מוצגת כשמועה לא בדוקה.

ב.  שלא ימהר להכריע לחובה, אלא ישקול את הדברים היטב. לפני שיספר, יבדוק את כל הפרטים, יוודא שהם נכונים ויבררם ישירות עם האדם עצמו, עד כמה שניתן. כלל זה נכון לגבי לימוד זכות ונכון שבעתיים כאשר צריך להעביר את הדברים הלאה.

ג.  שמתחילה יוכיח את האדם אישית בלשון רכה, שאולי הוא ייטיב ע"י זה את דרכיו, אלא אם כן יודע שלתוכחתו אין ערך. כאשר אינו מוכיח אותו, עליו לספר דווקא בפני שלושה[14] (סעיף ז), אלא שחזקה על כל מורה שמוכיח את תלמידיו על מעשיהם לפני שמעביר את הדברים הלאה.

ד.  שלא ינפח את העוולה יותר ממה שהיא, ולא יחסיר פרטים שיכולים להוות צד זכות, גם אם הם לא מצדיקים את האדם בפני השומעים (סעיף יד).

ה.  לדוגמה: מורה האומר למחנך שהילד חוצפן. במקום לתת הגדרה כוללת ניתן לפרט את מעשה החוצפה: א. על איזו חוצפה בדיוק מדובר - דיבורים גסים ואלימות כלפי המורה או התמהמהות ביציאה מן הכיתה. ב. מספר הפעמים שהתלמיד התחצף. האם התלמיד התחצף פעמיים במשך כל השנה או עשרות פעמים. 
כאשר המורה מדבר בהגדרות כוללות הוא, מן הסתם, מעלים פרטים קטנים העשויים להקטין את מידת החוצפה של הילד. למשל, יחס בלתי הולם מצד המורה שקדם להתנהגות הילד, או אווירה בכיתה שהתלמיד נגרר אחריה.  
בעיות אלו מקבלות משנה תוקף כאשר באסיפת המורים המורה עובר ומדווח על כל תלמיד ותלמיד, ולפעמים משתמש באותן הגדרות. ממילא, הוא גורם בכך להשוואה בין שני תלמידים, גם אם החוצפה של שניהם נמצאת ברמה שונה.

ו.  שיכוון בדבריו לתועלת, ולא ליהנות מהפגם שהוא נותן בחברו. זאת, למרות שפעמים רבות חוצפת הילד יוצרת אצל המורה רצון להעניש אותו, ואף מפתחת איבה של המורה כלפיו.

ז.  שימעט ככל האפשר בסיפור הדברים, וינסה להשיג את אותה התועלת בדרכים חלופיות (סעיף יד). אם יכול להקטין את מספר השומעים, נראה שהוא מחויב לעשות זאת.

היתר להאמין לדיווחי המורה [15]

אמנם כתבנו לעיל כי השומע לשון הרע צריך לחשוש לדברים אך לא לקבלם, אולם ישנם מצבים בהם מותר אף לקבלם, דהיינו להאמין למספר.

המקור להיתר קבלה הוא בדברי הגמרא בפסחים (קיג:), שם שואל רב אחא אם מותר לאדם לספר לרבו על פלוני שהתנהג ברשעות. רב אשי עונה לו כי הוא רשאי לספר רק אם הוא יודע שרבו מאמין לו כמו לשני עדים.

מכך, מסיק בבאר מים חיים (כלל ז', ז) כי מותר לקבל לשון הרע כאשר המספר נאמן כשני עדים. על פי כלל זה, מתירה הגמרא אף לשנוא את האדם עליו מספרים.

מדין זה, ניתן להסיק כי איסור קבלת לשון הרע אינו משום שקיים פגם מוסרי בעצם הקבלה, כפי שקיים בעצם סיפור לשון הרע. איסור זה נובע, אפוא, רק מחיסרון בנאמנות המספר. החפץ חיים מגדיר חשש כפול: א. שקר. ב. גוזמה. לכן, בגדרי הנאמנות הוא כתב את הדרישה שיכיר היטב את טבע האיש ההוא (המספר) שאינו משקר בשום אופן ואינו מגזים בשום דבר[16] (הלכות רכילות כלל ו', ו).

גם על שליח בית דין נאמר שנאמן הוא כשני עדים וזו לשון הגמרא:

"אמר רבינא: האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי. והני מילי לשמתא, אבל לפתיחא, כיון דממונא קא מחסר ליה, דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא - לא"  
  (ב"ק קיב:).

וכך פסקו הרמב"ם (הלכות סנהדרין פכ"ה, ה"ה) והשו"ע (חו"מ סימן ח', סעיף ה), כי שליח בית דין נאמן כשני עדים להעיד על מישהו שביזה אחר - כדי לנדותו.

את הטעם לנאמנותו של שליח בית דין, כותב רבנו יהונתן - "דאימת בית דין עליו ולא משקר להו" (שיטה מקובצת ב"ק קיב:)[17], ונראה כי זו גם כוונת רש"י שם (ד"ה מהימנינן ליה). סיבה זו לא שייכת במורה, ולכן נראה שמכיוון זה לא נתיר לקבל ממנו לשון הרע.

נראה, כי גם מצד נאמנות כשני עדים לא נתיר לקבל לשון הרע ממורים, מאחר ונדרשת רמת נאמנות גבוהה מאוד (כשני עדים), ושלא תהיה בדבריהם אף לא מילה אחת מיותרת. יתירה מזאת, החפץ חיים (הלכות רכילות כלל ו', ז) אומר כי הדין של נאמנות כשני עדים לא שייך בימינו. מקור הדברים הוא בדברי הרא"ש (כתובות פ"ט, סימן ו), וכך פסק גם השו"ע (חו"מ סימן ט"ו, ה).

באסיפות מורים, אפוא, קיימת בעייה של קבלת לשון הרע. אולם, ייתכן שנאמר כי זו דרישה בלתי אפשרית ממחנך. מחד לא להאמין לדיווחי המורים, ומאידך לפעול באופן חינוכי מתוך חשש שהדברים נכונים. אפשר גם שדרישה זו אינה ישימה בחינוך מכיוון שמחנך צריך לפעול בלב שלם ומתוך אמונה במעשיו. מכשול נוסף בדרך ליישום הדברים הוא שייתכן ומערכת החינוך כמערכת אינה יכולה לתפקד בהיעדר אמון בין צוות המורים למחנך[18].

אולי, בשל סיבות אלו, ניתן לסמוך על ההיתר של נאמנות כשני עדים כאשר המחנך והמורים בוטחים איש ברעהו שלא ישקרו ולא יגזימו, אלא ימסרו דיווח מדויק וענייני. לגבי הכרעתו של החפץ חיים כי דין זה לא קיים בימינו, נראה כי אם יש צורך בדבר אפשר להקל כמו באישה שזינתה: השו"ע (אהע"ז סימן קט"ו, ז) פסק כי עד אחד אוסר אישה על בעלה אם הבעל מאמין לטענתו כי אשתו זינתה. הבאר מים חיים (הלכות רכילות כלל ו', טו) הסביר כי השו"ע חרג משיטתו, שכיום אין דין של נאמנות כשני עדים, משום שמדובר בהפרשת הבעל מאיסור, ולכן החמיר. כך גם כאן ניתן לומר שמדובר באפרושי מאיסורא, שהרי המטרה היא להציל את התלמידים מרדת שחת.

כמו כן, ניתן לחלק בין אדם בודד המספר בפני חברו או בפני בית דין, שאז קיים חשש שכוונותיו אינן טהורות, לבין ציבור של מורים שמטרתם היחידה היא לעזור לתלמידיהם[18] .

למעשה, מסתבר לענ"ד לחלק בעניין דיווח המורים בין שני סוגי דיווחים:

א.  נתונים ועובדות (מספר החיסורים והאיחורים, ציוני המבחנים והבחנים).

ב.  תיאורים הנתונים לשיקול דעתו של המורה (מפריע בכיתה, אלים, חוצפן). תיאורים אלו נתונים לשיקול דעתו של כל מורה ומורה, ומושפעים מאישיותו (ישנם מורים שבודקים כל אירוע באופן יסודי ומבררים, למשל, מי החל בכל מריבה, לעומת אחרים שלא עושים זאת).

לגבי חשש שקר, נראה כי הוא אינו שייך בשני סוגי הדיווחים, על סמך הכלל של נאמנות כשני עדים, הן בשל היותם מוחזקים כאנשים ישרים[19] והן בגלל שאין להם כל אינטרס מלבד טובת הילד.

אולם, לגבי גוזמה וחוסר דיוק, מסתבר לחלק בין שני הסוגים. בעוד שבסוג הראשון אין מקום לגוזמה, שהרי הכל מדוד ורשום, בסוג השני יש מקום רב להכללות, ויש השפעה ניכרת לאישיותו של המורה. לכן, קשה להחיל את ההיתר של נאמנות על הסוג השני ולסמוך על המורים כמו על שני עדים המעידים בבית דין.

למעשה, לדעת הרב שלמה לוי[20], כשם שישנו גדר של נאמנות אומן, בעל מלאכה, שאינו מריע את אומנותו, קל וחומר בעניין המורים שאין להם שום אינטרס. אי לכך, ניתן להאמין לכל דברי המורה, בתנאי שהשומע (המחנך בדרך כלל) מבהיר לעצמו את כוונת דברי המורה המדווח כך שלא יווצרו הכללות.

יישום הכללים ההלכתיים באסיפות מורים

אמירה שגורה בפי המורים בעניין זה היא ש"הכל לתועלת", אך עלינו לזכור ולהזכיר שאין כלל זה מהווה היתר גורף לאסיפות מורים. בכל מקרה, כל מילה ומילה צריכה להיבחן בשבע עיניים, אם היא עומדת בתנאים שהצבנו לעיל ובראשם האם היא לטובת הילד אם לאו.

שמא יאמר אדם - "הלכות אלו משתקות את כל המורים, מורים יפחדו לדבר וממילא כל התועלת המצופה תתמסמס". לכן אוסיף ואומר: מטרת ההלכה היא להפוך את ביקורת המורים לביקורת בונה במקום ביקורת הורסת. אינה דומה ביקורתו של אדם המודע להלכות לשון הרע ולכללים שהבאנו לעיל, לזו של אדם שאינו מודע להם, והבדלים אלו יכולים לנגוע בחיי נפש. ידועים המקרים על ילדים רבים שהתקלקלו כיוון שהיו "מסומנים" אצל כל המורים כילדים בעייתים, וזאת עקב חיסרון בזהירות הדרושה בעניינים אלו.

אין כוונת הדברים לשתק את המורים והמחנכים אלא לגרום להם להגיע לאסיפות המורים בכובד ראש. מצד אחד, יש בחינוך הילדים שליחות קודש, ויש חובה לומר ביקורת. אך מצד שני קיימת סכנה של איסור סיפור לשון הרע, שאינו רק "איסור הלכתי" אלא גרימת נזק ממשי לילד עליו הם מופקדים.

בנוסף לכך, יש בדבר מעילה באמון הציבור, ההורים והילד עצמו. כללי לשון הרע בעניין זה נועדו בראש ובראשונה לדאוג לטובת הילד. לכן, המסר העולה מן ההלכה בעניין זה יכול להתאים לכל המורים, יראי שמים ושאינם כאלו. לענ"ד יש חשיבות גדולה בעיסוק בנושאים אלו, בהעברת השתלמויות למורים הכוללות הזמנת מרצים - הן בתחום ההלכה והן בתחום החינוך, על מנת להראות ולהמחיש את הנזקים העלולים להיגרם מביקורת לא מבוקרת.

העצה היעוצה היא כדברי החפץ חיים:

"ואם לא יראה לחשוב בעצמו קודם שהוא מתחיל לדבר ענין כזה באיזה אופן להוציא את הדבר הזה מפיו, בודאי יכשל, חס ושלום"   (כלל י', טו).

מסקנות כלפי המחנך השומע:

א.  מודעות וכוונה מוגדרת לכך שהשמיעה והסיפור ייעשו לתועלת התלמיד בלבד.

ב.  החלטה שלא לקבל את החלקים הרעים של הדיווח כנכונים אלא רק לחשוש להם על מנת לנקוט צעדים בהתאם. לגבי עובדות ונתונים יבשים, ראינו כי ניתן להאמין להם. כמו כן, כתבנו שלפי הרב שלמה לוי ניתן להאמין לכל דיווחי המורים כנאמנות אומן במלאכתו. יחד עם זאת צריכה להיות תשומת לב מירבית לכך שדיווח המורה יהיה ענייני ומדויק. אם הדיווח מכליל, יש צורך לברר את כוונתו המדויקת.

מסקנות כלפי המורה המדווח:

א.  מודעות וכוונה מוגדרת לכך שהסיפור ייעשה אך ורק לתועלת התלמיד ולא, חס וחלילה, לסיבה אחרת.

ב.  הקדשת זמן לפני אסיפת המורים למחשבה על כל ילד, ועל הדברים שצריכים להיאמר לתועלתו.

ג.  אמירת דברים היכולים להועיל לילד בלבד[21]. כמו כן, צריך לאמוד תועלת מול הפסד.

ד.  אם המורה מספר דברים רעים, עליו לדייק בדיווח ולתאר כיצד הוא יודע אותם, מתוך ראייה אישית או מתוך שמיעה מפי מישהו אחר.

ה.  לא להשתמש בהגדרות כוללות [חוצפן, טיפש וכדו'[22]], אלא לתאר בצורה מדויקת כל חיסרון וכל מעשה. זאת מתוך כוונה שלא להעלים כל פרט היכול להמעיט בנזק העשוי להיגרם לילד.

ו.  מותר למורה להביע הערכה אישית ולעיתים אף מוטלת עליו חובה לעשות זאת, אם היא נצרכת לטובת התלמיד. אולם, עליו להדגיש כי זו הערכה בלבד והיא אינה מוכרחת.

ז.  גם כאשר המורה מדווח על מעלותיו של התלמיד, עליו להיזהר שלא להפריז, אלא להסתפק בדיווח קצר וענייני.

דגם ב

עד כה עסקנו בדגם הראשון של אסיפות מורים וכעת נעבור לדגם השני. ברור כי כל התנאים שנאמרו ביחס לדגם הראשון חלים גם ביחס לדגם זה, אלא שמתווספים אליהם תנאים נוספים.

לכאורה, אין היתר לאסיפות מורים מדגם זה, מכיוון שאין שום צורך שהמורה לאנגלית, לדוגמה, תדע על חוצפת התלמיד כלפי המורה לחשבון. שמיעה זו רק יכולה לגרום נזק ביחסה של המורה לחשבון כלפי אותו תלמיד.

יתר על כן, קיימים מקרים רבים שבהם תלמיד חלש במקצוע מסוים ולא במקצועות אחרים, בגלל כישורים מולדים ותחומי התעניינות, או בגלל מורים שונים. כאשר מורה, שאצלו התלמיד מצליח, שומע על ציונים נמוכים במקצועות אחרים, קיים חשש שהתייחסותו כלפי הילד תשתנה.

לכאורה היה מקום לטעות ולהתיר אסיפות כאלו על פי הסבר התוס' לדברי הגמרא בב"ב (לט.-לט:) המביאה כי "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא". התוס' (לט: ד"ה לית בה, השני) הסבירו כי הדברים מוסבים כלפי מי שמספר בפני שלושה, משום שבכך הוא מראה כי אינו מתבייש בדבריו.

אלא שראשונים אחרים (כדוגמת רש"י בערכין טז. ד"ה כל מילתא) מבארים כי הכוונה למה שסוּפר בעבר בפני שלושה, וכעת הוא כבר ידוע (באר מים חיים ב', א).

גם בספרי אנו רואים כי אין לספר לשון הרע אף ברבים:

"ומה מרים כשדברה הדבר לא שמעה כל בריה אלא הקב"ה בלבד שנאמר וישמע ה' כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה"   (דברים, פסקא א).

דברים דומים עולים מדברי הגמרא בערכין (טז.-טז:) לגבי כפרתה של הקטורת על עוון לשון הרע, שם חילקה הגמרא - "לא קשיא הא בצינעא הא בפרהסיא", ומכאן שאף על פרהסיה צריך כפרה. 

וכך פסק החפץ חיים:

"אסור לספר לשון הרע על חברו, אף שהוא אמת אפילו בפני יחיד, וכל שכן בפני רבים. וכל שייתרבו השומעים - ייתרבה עון המספר מפני שחבירו מתגנה יותר על ידי זה שנתפרסם גנותו בפני כמה אנשים. גם שעל ידי זה מכשיל כמה אנשים באיסור שמיעת לשון הרע"   (כלל ב', א).

אולם, למרות הנזק הגלום בצורה זו של אסיפות מורים, קיימות גם מספר תועליות:

א.  ישנה חשיבות כי למורה תהיה תמונה כללית על תלמידו. אמנם פרטים רבים אינם נזקקים, אך פעמים רבות ישנו פרט שידיעתו עשויה להועיל לילד.

ב.  מורה השומע ממורים אחרים דברים טובים על תלמיד (גם אם הם אגב דברים רעים), עשוי לשנות את התייחסותו אליו לטובה, גם אם לפני כן הסתכל עליו באור שלילי.

ג.  כל מורה מכיר את התלמיד מזווית שונה, וכך יכול מורה לייעץ למחנך או להנהלה כיצד להתמודד עם הילד וכיצד ניתן לפתור את בעיותיו. פעמים רבות ישנם אנשי חינוך בקרב המורים המקצועיים, העולים על המחנך הן בניסיונם החינוכי והן בכישרונותיהם. נוסף על כך, דיון ציבורי יכול להביא להישגים הגדולים לאין שיעור מהישגיו של מחנך בודד. לכל מורה צורת חשיבה שונה וניסיון אחר, ובהצעותיהם יכולים המורים לפתח דרך טיפול לתלמיד.

על כל פנים, כאשר מורה משתתף באסיפת מורים ושומע דיווחים על תלמיד שאינו שלו, ודאי שהדבר אסור מכיוון שאין בכך כל תועלת.

ייתכן שכל אחת מהתועליות האמורות לעיל חשובה מצד עצמה ביחס לנזק, ומהווה היתר לספר ולשמוע לשון הרע, וייתכן כי רק צירופן של שלוש הסיבות גם יחד יתיר להשתתף בדגם זה של אסיפות מורים.

התועלת הראשונה נראית חלשה ביותר, שכן אם דבקים בגישה זו אזי יש לשמוע כל פרט שמא יש בו תועלת והשלמת תמונה כללית על התלמיד. נראה כי תועלת זו קטנה ביחס לנזק העשוי להיגרם ע"י סיפור כל הדברים הרעים. לכן לענ"ד היא לא יכולה לעמוד ברשות עצמה אלא רק בצירוף עם תועליות נוספות.

התועלת השנייה מצמצמת יותר מהראשונה את היקף הדברים שניתן לספר. לפי גישה זו, רק למחנך צריך לספר בצורה יותר מפורטת, ואילו על שאר המורים להסתפק בשמיעת אמירות כלליות כי התלמיד קצת חלש במקצוע זה או אחר. המגמה העיקרית צריכה להיות שמיעת דברים טובים על התלמיד ממורים אחרים.

על עצם היתר זה ניתן לפקפק, משום שניתן להשיג מטרה זו גם בלי לספר לשון הרע. זאת במידה ובאסיפת המורים הקבוצתית תיערך סקירה של דברים חיוביים בתלמיד, בלא דיווח מפורט של כל מורה. אמנם יש גם עניין של לימוד זכות על דברים רעים שנאמרים, אך נדמה לי שאין זה שכיח.

התועלת השלישית היא המרכזית, והיא מוסכמת על אנשי מקצוע[23]. בכל מקרה, ההסתמכות על תועליות אלו צריכה להיות כפופה לקיום התנאים הבאים[24]:

א.  זו צריכה להיות אחת המטרות המוצהרות של אסיפת המורים, ועליה להיאמר בצורה ברורה ולהיות במודעות המורים. על המורים להיות מודעים לכך שהסיבה שהם שומעים דברי גנאי על התלמידים היא בשביל להוות צוות המייעץ למחנך ולהנהלה כיצד לפתור את בעיות התלמידים.

ב.  יש צורך להקדיש זמן ומחשבה, ולערוך דיון ציבורי לאחר כל ילד וילד, כיצד לפתור את בעיותיו. אם אסיפת המורים תסתכם בדיווח של כל מורה ומורה הרי שכל ההיתר נפל בבירא עמיקתא.

ג.  מורה היודע על עצמו שאין לו מה לתרום בעניין זה, לא שייך לגביו היתר זה.

ד.  גם לפי תועלת זו יש להדגיש: אסור למורים לשהות באסיפת מורים כאשר מתנהל דיון על תלמידים שאינם תלמידיהם, מכיוון שלא שייך לגביהם שום היתר.

ה.  כל התנאים שכתבנו לעיל לגבי הדגם הראשון צריכים להישמר גם בדגם זה של אסיפות מורים מקל וחומר. בראשם האיסור להאמין לדברי הגנאי (אלא רק לחשוש להם), וההקפדה על תיאור מדויק ולא כוללני.

ו.  על מנת להישמר מאבק לשון הרע, יש להסתפק בתיאור קצר וענייני של שבחי התלמיד. במידה ואין הכרח לספרם, אין לומר את שבחיו, שמאחר ובדגם זה של אסיפות מורים הם נאמרים בפני רבים - חוששים ללשון הרע.

כמו כן, ראינו כי צריך לאמוד כל תועלת לעומת הנזק, וכאשר התועלת קטנה מהנזק העשוי להיגרם - נאסור את הדברים. על מנת לנסח כללים בעניין זה יש לשאול אנשי חינוך רבים, וגם אז הפרטים מתחלפים בין ילד לילד ובין עניין לעניין. גם אם לא ניתן לברר אצל אנשי מקצוע כל פרט ופרט, יש לחשוב לפני אסיפת המורים מה יגרום נזק ומה יביא תועלת.

מורה ירא שמים הנמצא באסיפת מורים שלא מקפידים בה על דיני לשון הרע, שרוי בבעיה. מצד אחד הוא אנוס לישב שם לטובת התלמיד, על מנת שיוכל לשמוע ולהשמיע את דעתו לגבי התלמיד ולייעץ כיצד ניתן לפתור את בעיותיו. אולם, מצד שני, אין הקפדה על הלכות לשון הרע.

לפיכך, לגבי הדיווח שעליו להעביר, ברור כי שייכים לגביו כל התנאים שהצבנו לעיל. כמו כן, הוא אינו צריך להתחשב בכך שמכשיל את המורים האחרים, מאחר ולא שייך כאן 'לפני עור', שאין עליו אחריות למה שאחרים יעשו עם דבריו. לגבי הדברים ששומע, נראה שעליו לנקוט בשלושה צעדים. צעדים אלו כותב החפץ חיים לגבי אדם שאנוס להימצא בחברת אנשים המספרים לשון הרע, בשביל שלא ייכשל על כל פנים באיסור דאורייתא של שמיעת וקבלת לשון הרע:

  "ולזה צריך שלשה פרטים שיזהר בהן מאוד, וינצל על ידי זה על כל פנים מהאיסור תורה שיש בעון הנ"ל:

יחליט בנפשו בהסכם גמור שלא להאמין להדברי גנות שמספרין על חבריהם [= התלמידים, אלא רק לחשוש להם לטובת התלמידים].  

לא יהיה ניחא ליה בשמיעת ספוריהם האסורים האלה.

גם יעמיד על עצמו שלא להראות לפני המספרין שום תנועה שיראה ממנה שהוא מסכים לדבריהם... ואם יוכל להראות לפניהם פנים נזעמים שיבינו ממנו שהוא אינו מסכים לדבריהם ההבלים, בודאי הוא טוב יותר [= במקרה שלנו, ינסה להביא לידי הגדרות מדויקות וענייניות הנוגעות רק לתועלת הילד]"   (כלל ו', ה).

דברים אלו נאמרו במיוחד לגבי דברים שאין בהם צורך לתועלת התלמיד. לגבי דברי צורך, הבאנו לעיל את דברי הרב שלמה לוי המתיר לקבלם כדברי אמת בתנאי שהדברים ברורים למורה השומע ולא נאמרו בהכללה.

---