התפתחות חומרית מול תלות בה' / איתמר ניצן

עיון בפרשיות הבריאה, עץ הדעת ודור הפלגה

א. צלם א-לוהים

בריאת האדם בפרק א' ובפרק ב'

"ויברא א-להים את האדם בצלמו בצלם א-להים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (א', כז-כח [1]).

בפסוקים המתארים את בריאת האדם בפרק א', מודגשים שני דברים: מעמדו המיוחד של האדם כבעל צלם א-להים, והתפקיד לשמו הוא נברא - רדייה בשאר החיות.

מפתיעה מאוד העובדה, שבפרק ב', הנותן תיאור אחר של בריאת האדם, תיאור המשקף את בחינת שם הוי-ה[2], לא מוזכרת עובדה משמעותית זו שהאדם דומה ליוצרו:

"וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"   (ב', ז).

פסוק זה משקף אמנם קשר ישיר בין האדם לה', הנופח באפיו נשמת חיים, אך הוא לא מזכיר דימיון בין האדם לה' [3] ואף לא ייחוד של האדם לעומת שאר החיות (למעט הקשר לה'), שאף הן "נפש חיה" (א', כא; ב', יט), ושאף עליהן נאמר במבול "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (ז', כב).

עובדה זו מפתיעה, מאחר שאף אם קיים בתורה הבדל בתיאור תהליך הבריאה בין פרק א' לפרק ב' (לגבי דרך יצירת האדם והאישה, סדר הנבראים ומטרת הבריאה), סביר להניח שהתוצאה תהיה זהה, כיון שקיים רק עולם אחד.

ואכן, מתברר כי גם האדם שנברא בפרק ב', נעשה דומה לא-לוהיו בסופו של דבר, אלא שהדבר לא קרה כחלק מתהליך מתבקש, וודאי לא כפסגת בריאת העולם, אלא כתוצאה מחטא:

"כי ידע א-להים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כא-להים ידעי טוב ורע"    (ג', ד).
"ויאמר ה' א-להים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע"   (ג', כב).

משמעות "צלם א-להים"

בעקבות אכילת אדם וחוה מעץ הדעת נפקחו עיניהם והם נעשו "כא-להים ידעי טוב ורע". בדומה למשמעות הביטויים "דמות א-להים" ו"צלם א-להים" המופיעים בפרק א', משמעות ביטוי זה הינה דימיון לה'. אך מאחר והתורה מתארת בפרקים אלו שתי בחינות שונות, משתמשת היא במילים שונות. מאחר שפסגת בריאת העולם לפי בחינה אחת היא אסונו על פי בחינה אחרת, ללא ספק מדובר באחד ההבדלים החשובים ביותר בין הפרקים. בכדי לעמוד על משמעות ההבדל, יש לבחון מהו "צלם א-להים" ובמה הוא בא לידי ביטוי.

העולם של פרק א', שנברא בבחינת שם א-לוהים הוא עולם הטבע, ומטרתו קיום העולם. מסיבה זו, לדוגמה, יש דגש רב על יכולת הפריון והקיום של הברואים ("אשר זרעו בו", "פרו ורבו"), ויש תיאור מפורט של הבריאה החל ממצב של תוהו ובהו. לכן מתבקש, כי תפקיד האדם הנברא בצלם א-לוהים הוא לשלוט בעולם. שלטון זה מתבטא בעיקר ביכולת ההתפתחות החומרית והטכנולוגית של האדם המאפשרת לו לגבור על חיות חזקות ממנו ולרתום את חוקי הטבע לרצונו. רעיון זה פותח ותואר בהרחבה בידי הגרי"ד בספרו 'איש האמונה' (ירושלים תשל"א, עמ' 18-14):

"האדם החותר לעבר הכוכבים המרוחקים פועל בהתאם לטבעו שנברא ברצונו ובהשגחתו של בוראו. יש בכך משום גילוי לצייתנות ולא למרד בא-להים"   (עמ' 18).

מטרת הבריאה בפרק ב' שונה, והיא, באופן כללי, קיום האדם והיחסים ההדדיים שלו עם א-לוהיו[4]. לכן, בפרק זה א-לוהים פועל לטובת האדם ויוצר לו עזר כנגדו, מצווה אותו, ואף גוער בו על חטאו ומענישו. אופיו של גן העדן הינו תלות מוחלטת בה', כאשר האדם מקבל הכל ממה שמזמן לו ה' ואינו צריך לפעול בעצמו. זהו ההפך הגמור מהאדם השולט והיוצר של פרק א'.

בפרק א' מטרת האדם היא לרדות בחיות. בפרק ב', לעומת זאת, לפני האכילה מעץ הדעת היחס בין האדם לחיות לא נראה כיחס של שליט ונשלטים; האדם אמנם קורא להם שמות, אך היחס נראה שוויוני לחלוטין. הכינוי בו אנו נוהגים להשתמש בכדי לייחד את האדם מהחיות הינו "מדבר", ועם זאת, בתיאור המפגש בין חוה לנחש, הנחש מסוגל גם הוא לדבר, והשיח שבינו לבין חוה הוא כבין שני יצורים שווים.

כל זה היה קודם האכילה מעץ הדעת. לאחר האכילה מעץ הדעת, מצבו של האדם השתנה לחלוטין, והוא הפך מייצור תלותי לשליט. האדם המתייחד בזקיפות קומתו ילחם ויהרוג את הנחש ההולך על גחונו. הגבר ימשול באשתו ויאלץ לעמול ולהיאבק בכדי לאכול לחם, שהינו פיתוח מלאכותי של הפירות הטבעיים שהאדם אכל דוגמתם בגן עדן. כך, בניגוד לבריאתו המקורית, הפך האדם גם בפרק ב' לדומה לא-לוהים - יוצר, מפתח ושולט.

ב. פרשת עץ הדעת

עץ הדעת

על פי ההשוואה שבין צלם א-לוהים לבין ידיעת טוב ורע, אפשר ללמוד מה הייתה משמעות האכילה מעץ הדעת. בשאלה זו עסקו כמעט כל פרשני המקרא ונתנו פירושים שונים ומגוונים.

כיוון מרכזי אחד הוא שעץ הדעת העניק לאדם יצר: הרמב"ם (מו"נ ח"א, פ"ב) והרמב"ן בפירושו על התורה (ב', ט) טוענים, שאופי הבחירה החופשית השתנה באופן מהותי כתוצאה מאכילת הפרי. האבן עזרא (ג', ו)[5] פירש שלא היה יצר מין עד לאכילה מן העץ. כיוון אחר הוא שהאכילה העניקה לאדם חכמה; לפי פירוש אחד, לפני האכילה חסרה לאדם הידיעה במועיל ובמזיק לו[6], ולפי פירוש אחר, הוא היה ילדותי וחסר ידע כללי לגבי סביבתו[7].

על ההסבר הדן ביצר ניתן לשאול שאלות רבות: כיצד אפשר לייחס את היצר לא-לוהים (או לפחות למלאכים), כפי שעושה הכתוב האומר "הן האדם היה כאחד ממנו" (ג', כב)[8]? שאלה נוספת על פירוש זה היא שמהפסוק "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמִם הם" (ג', ז) משמע שנתגלתה להם עובדת היותם עירומים, ולא רק נשתנתה התייחסותם לעובדה זו. על פירושו של וולהאוזן (ידיעת המועיל והמזיק) שאל קאסוטו, כיצד אפשר לייחס ידיעה כזו לא-לוהים שאין דבר המועיל ומזיק לו? פירושו של קאסוטו עצמו קשה אף יותר, מאחר שמהפסוקים מוכח שהאדם היה יצור נבון גם לפני החטא - האדם קורא שמות לחיות, שמח לראות את האישה ואף אומר לכבודה שיר; והחשוב מכל, א-לוהים מוצא לנכון לצוות אותו.

הדרך לפרש את משמעות האכילה מעץ הדעת היא, לדעתי, על פי ההקבלה שנתבארה לעיל בין ידיעת טוב ורע ו"צלם א-להים". האדם היה יצור נבון ובעל יצר גם לפני החטא, אבל לא הייתה לו יכולת התפתחות טכנולוגית ויכולת שליטה ביצורים אחרים. לכן, הוא יכל לקרוא שמות ולכתוב שירים, להיות מצוּוה ולעבור על צו ה' גם לפני האכילה מעץ הדעת; עם זאת, מאחר שלא הייתה לו יכולת התפתחות טכנולוגית, הוא לא יכל לתפור לעצמו בגד מעלי תאנה[9], ואף לא להרגיש בפחיתות מצבו, שכן לא הייתה אפשרות אחרת שהוא היה מסוגל להעלות בדעתו. כמו כן לא היה הוא לשלוט בחיות, ולכן אף לא שאף לכך.

לאחר האכילה מעץ הדעת חשו האדם והאישה בפחיתות מצבם ופתרו את הבעיה ע"י תפירת חגורות. על פי פירוש זה, חוסר הבושה בערווה קודם החטא לא נבע מחוסר ביצרים או מקרבה יתירה בן אדם לחוה, אלא פשוט מכך שהאדם לא יכל להעלות בדעתו אפשרות של יצירת בגדים וכיסוי ערוותו[10]. הסבר זה מוכח, לדעתי, מכך שהדבר שגרם לתפירת החגורות היה תהליך שכלי ולא רגשי: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם".

ע"פ הקבלה זו בין "צלם א-להים" לדעת, ניתן לפרש את הביטוי "דעת טוב ורע" כהבנה 'מה מועיל ומה מזיק', וכיצד ניתן ליישם הבנה זו בכדי לשלוט בעולם (דבר השייך גם לה', מלך העולם, ולכן מובן הפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע"). על פי זה, משמעות המילה דעת היא יכולת טכנולוגית.

בכך שהתורה משתמשת בביטוי "דעת טוב ורע", היא מדגישה לנו שאת היכולת הטכנולוגית ניתן לכוון הן לתועלתם של הנשלטים ושל הבריאה והן להזיק להם. עובדה זו הינה חשובה ביותר מאחר שה' השתמש בדעת בכדי ליצור את העולם שהינו "טוב מאוד", ואילו האדם לפני המבול הגיע למצב של "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (ו', ה).

אחרי החטא נאמר (ד', א): "והאדם ידע את חוה אשתו". לאור האמור לעיל, כי לאחר החטא האדם משל באשתו, ייתכן שגם פירוש השורש י.ד.ע, המופיע בהקשר של יחסי אישות הינו שליטה[11], ולא סתם חיבור כפי שמקובל לפרש את המושג. 'ידיעה' במובן של שליטה סביר לפרש גם במספר פסוקים העוסקים בנושאים אחרים: "ידע לכתך את המדבר הגדל הזה" (דברים ב', ז), "יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד" (תהילים א', ו), ועוד. גם מבחינת הדימיון לידיעה השכלית הפירוש מסתבר - אדם היודע דבר, 'שולט' בו בדיוק כפי שהוא 'מחובר' אליו. לאור זאת, ייתכן גם לפרש את הביטוי "עץ הדעת" - עץ המעניק את הידיעה הנצרכת כדי לשלוט.

טוב ורע

כאמור, מטרת בריאת האדם בפרק ב' היא יחסי האדם וה'. זאת הסיבה שה' לא היה מעוניין ביכולת ההתפתחות והשליטה של האדם. יכולת זו גורמת לאדם להרגשה של חוסר תלות בה', ובעקבות זאת נמנע האדם מלשאוף להידבק בו, להתפלל אליו ולעובדו[12]. בכדי להימנע מבעיות אלה, היה אמור האדם, על פי בחינת שם הוי-ה, לחיות באופן התלוי בה' פיזית וממילא גם קשור אליו רוחנית.

כאשר הנחש מפתה את חוה לאכול מעץ הדעת, הוא מסביר לה את הטעם לכך שה' ציווה את האדם ואותה לא לאכול מעץ הדעת:

"כי ידע א-להים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כא-להים ידעי טוב ורע"    (ג', ה).

הנחש צודק בדבריו. הכתוב מעיד כי אכן נפקחו עיניהם, וה' עצמו אומר - "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". אך הנחש איננו מסביר לחוה מדוע ה' רוצה שלא יפקחו עיניהם, וכנראה כוונתו היא שה' רוצה זאת לטובתו. כך נאמר במפורש במדרש:

"ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: התחיל אומר דלטוריא על בוראו; אמר: מאילן הזה אכל וברא העולם, והוא אומר לכם: 'לא תאכלו ממנו', שלא תבראו עולמות אחרים, דכל אינש ואינש סני בר אומנתיה" (בראשית רבה י"ט, ד).

כנחש[13], גם האדם לא הכיר בטובה הנובעת מהתלות בה'; הוא אכל מעץ הדעת וגרם לכך שהוא יהיה פחות תלוי בה'. חוסר תלות זה הוא בעל אופי כפול: האדם גם מכין את מזונו בעצמו, וגם מושל באישה ובחיות, עובדה המחלישה את הרגשת התלות שלו בריבון העולמים. בנוסף לכך, גם הנמשלים ע"י האדם מאבדים את תחושת התלות בה', מאחר שעיניהם נשואות אל יד אדונם הגשמי [14].

העונש

העונש שנגזר על אדם וחוה לא נועד רק כדי להענישם על חטאם, אלא גם כדי למזער את הנזק שהם גרמו: חוה תצטרך לפנות לה' בכדי שיעזור לה בלידת הילדים, ואדם יאלץ לפנות לה' על מנת שיעזור לו להצמיח את לחמו מהאדמה המקוללת. שתי פניות אלה הן מהפניות השכיחות והעיקריות של האדם לה'.

"ויעתר יצחק לה' לנֹכח אשתו כי עקרה היא... "   (כ"ה, כא).

"רבי לוי בשם רבי שילא מכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן, מפני מה נתעקרו אמהות בשביל שהיה הקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן"   (שיר השירים רבה ב', ח).

"בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון..." (מלכים א', ח', לה).

גם המיתה שנקנסה על האדם מונעת ממנו תחושת כוח מוגזמת וגורמת לתחושה של תלות. בכדי שהאדם יאלץ לעמול לפרנסתו, ובגלל החשש שאדם וחוה יאכלו מעץ החיים ויבטלו את עונש המיתה, מגורשים אדם וחוה מגן עדן.

בכך לא נמנעה סופית הסכנה שהאדם יגיע למצב של תחושת חוסר תלות בה'. בהמשך תולדות העולם מנסים בני האדם להגיע לעצמאות, ולעיתים אנו רואים כי ה' מתערב בנעשה ומונע זאת מהם.

ג. דור הפלגה

חטאם ועונשם של דור הפלגה

מספר דורות לאחר המבול רצו בני האדם, שחיו בבקעה בארץ שנער, לבנות עיר ובמרכזה מגדל שראשו בשמים. מטרתם הייתה לעשות לעצמם שם בכדי שהם לא יפוצו על פני כל הארץ (י"א, ד). ה' מונע זאת מהם, מפיצם על פני כל הארץ והם מפסיקים את הבנייה. מדוע מנע מהם ה' את בניית המגדל? האם חטאו בוני המגדל, או שמא עצם בנייתו נגדה את רצון ה'? על שאלה זו נאמרו תשובות רבות וניתנו פירושים רבים.

האבן עזרא (י"א, ד; ו-ז) ראה ברצון הבונים לגרום לכך שלא יפוצו על פני הארץ סתירה לרצון ה' שימלאו את הארץ, והרד"ק (י"א, ה) אף ראה בכך מרד מכוון. חז"ל בבראשית רבה (ל"ח, ו) וכן הפרשנים החדשים[15] הנתמכים בממצא הארכאולוגי, ובפירוש שמה של בבל בבבלית: " bab-ili " - שער-האלים, טוענים, שמדובר בחטאים של עבודה זרה וגאוות האדם. לדעת החוקרים, המגדלים שהיו בבל, הזיקורתים, היו מקדשים, והם נועדו לעבודת אלילים ולהפגנת גדולת העם והמלך. הם מניחים שנגד זה יוצאת התורה בספרה את סיפור העיר והמגדל. על פי זה הם מבארים, שהסיבה שבגינה ה' הרס את המגדל הנה חטאים אלו.

הבעיה בפירושים אלו היא שאף אחד מהם לא כתוב במפורש בפסוקים. הסיבה שנתנו האבן עזרא והרד"ק, מניעת הפצת האדם על פני הארץ, אכן מוזכרת בדברי בוני המגדל, אמנם ה' לא אומר בפרשייה זו שהעובדה שהם לא יפוצו בעייתית. לגבי הפירושים העוסקים בעבודה זרה ובגאווה, בעיה זו חמורה שבעתיים, מאחר שעבודה זרה איננה מוזכרת כלל בפרשייה זו[16]. הצורך בהזכרה מפורשת של החטא גובר, מאחר שה' מפרש מפני מה הוא הורס את המגדל:

"ויאמר ה', הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"     (י"א, ו-ז).

דברי ה' אלה באים להסביר מדוע הוא בולל את שפתם. אם עיקר הסיבה לא מופיעה כאן הרי העיקר חסר מן הספר [17].

על פי המסקנה שהסקנו, שתלות האדם בה' היא מיסודות הבריאה בבחינת שם הוי-ה, אפשר להסביר בקלות את הטעם לכך שה' מנע את בניית המגדל. ה' אומר זאת במפורש: "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" - נראה שהבעיה איננה הדבר אותו הם יזמו לעשות, כפי שהסבירו הפרשנים שהובאו לעיל, אלא - עצם העובדה שלא יבצר מהם לעשות ככל העולה על רוחם.

על אף שייתכן שמשולבות בסיפור דור הפלגה שתי בחינות[18], בסיפור עצמו מוזכר רק שם הוי-ה. כפי שראינו בתחילת דברינו, ע"פ בחינת שם א-לוהים, בניית העיר והמגדל ואחדות האדם המאפשרת התפתחות זו הם הם פסגת בריאת העולם. מין האדם המאוחד, היודע ליצור לבנים מעפר ולבנות מגדלים שראשם בשמים, מקיים באופן מלא את צו ה' לכבוש את הארץ. לעומת זאת, לפי בחינת שם הוי-ה אשר מוזכרת בפרשה זו, המצב הוא הפוך - מאחר שהם יכולים להגשים בעצמם את כל רצונותיהם, הם לא יהיו תלויים בה', ומטרת הבריאה ע"פ בחינת שם הוי-ה לא תתגשם[19].

לדרכנו, אנשי דור הפלגה לא חטאו כלל[20] אלא רק גרמו באחדותם לבעיה, אשר אותה מנע ה' כשבלל את שפתם[21]. ע"פ זה מובן הדימיון המילולי בין הפסוק "הן עם אחד ושפה אחת לכלם... " לפסוק: "הן האדם היה כאחד ממנו". שניהם לא מתארים חטא, שהרי האדם כבר נענש על חטאו ואנשי דור הפלגה לא חטאו כלל. הפסוקים מתארים את הסכנה שבני האדם יגיעו למצב של חוסר תלות בה', וכיצד ה' מונע סכנה זו.

מאחר שאנשי דור הפלגה לא חטאו, הם לא קוללו כאדם הראשון ולא הושמדו כאנשי דור המבול, אלא רק נפגעה אחדותם ונגרע כחם. לדרכנו, יובן דבר נוסף: לפי הפירושים האומרים, שהבעיה במגדל הייתה עבודת האלילים שבו או גאוות האדם המתפאר בו, היה ראוי שהמגדל ייהרס, או שלפחות יוזכר שבנייתו הופסקה. כיוון שעל פי דברינו, לא המגדל עצמו הפריע לה' אלא יכולת בני האדם, שבנייתו העידה עליה, ברור למה ה' לא הרס את המגדל. ה' אמנם הפיצם על פני הארץ וכתוצאה מכך הופסקה בניית העיר, אך המגדל שהיה בנוי לפחות בחלקו ("וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" [י"א, ה]), לא נהרס, מאחר שאין הוא מפריע לה' כלל.

הלקח שרוצה התורה ללמד בסיפור המגדל הוא, שיש סכנה בכוחו וביכולתו של האדם לכשעצמה, אפילו כאשר לא עובר האדם על צו ה'. זהו המסר הנלמד בסיפור זה, מה שלא למדנו בסיפור גן עדן. אמנם שני הסיפורים כאמור מדגישים את חשיבות התלות בה', אולם בסיפור גן עדן עבר אדם על ציווי מפורש של ה', ונענש על כך כחוטא. סיפור דור הפלגה מלמד שגם הכוח כשלעצמו הוא בעייתי, ושסופם של מי שינסו לצבור כוח מוגזם, הוא שיאבדו גם את הכוח שכבר בידיהם. זו הסיבה שהתורה מתעלמת במופגן מהגאווה והאלילות שבוודאי היו בבבל ושהיו קשורים לבניין המגדל, כפי שמוכיח הממצא הארכאולוגי. התורה לא הזכירה את כל בעיות אלו מאחר שזה היה פוגע במסר העיקרי שהיא רוצה להעביר בסיפור - הדגשת הסכנה שבכוח האנושי ובמרחק מה' שהוא יוצר. הפסוק בו התעלמות זו מגיעה לשיאה הוא הפסוק הדורש את שמה של בבל:

"על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ"   (י"א, ט).

הפסוק מתעלם במופגן מפרוש שמה הבבלי של בבל, שמשמעותו היא הקשר שלה לאלים, ומטרתו להפגין את גדולתה. הפסוק דורש את שמה על הבלילה ועל אובדן האחדות האנושית. הלקח של הפסוק איננו שמי שיתגאה או יעבוד אלילים סופו שיבלבל ה' שפתו, כפי שטען קאסוטו, מאחר שחטאים אלו לא הוזכרו בפרק כלל. משמעותו של הסיפור היא שמי שינסה להגיע לעוצמה מוגזמת, עד כדי שלא ייבצר ממנו כל אשר ייזום לעשות, ה' יבלול את שפתו וימנע ממנו את כוחו.

מגדל בבל וסולם יעקב

במאמרו 'מגדל בבל וסולם יעקב'[22] עומד פרופ' יהודה אליצור ז"ל על הקשר ועל ההקבלות שבין מגדל בבל לסולם יעקב: "מגדל וראשו בשמים" (י"א, ד) - "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כ"ח, יב). "באב-אילי", כלומר שער האלים - "אין זה כי אם בית א-לוהים וזה שער השמים" (כ"ח, יז). ולבסוף, ההקבלה בין המלאכים העולים והיורדים בסולם המחבר בין הארץ והשמים, לבין סיפור מיתולוגי בבלי המתאר עלייה וירידה של שליח מהשמים לשאול על גבי “ Simmiltu ” שהינו גרם מדרגות או סולם ארוך שחיבר בין הארץ לשמים (מילה מקבילה למילה "סולם", היחידאית במקרא).

פרופ' אליצור מסביר, שסולם יעקב הוא ניגוד למגדלים הבבליים, ותפקידו להראות שהעם הנבחר הוא זרע יעקב, שער השמים הוא בבית אל ולא בבבל, והאל היחיד הוא ה'. הרמיזות למגדלים הבבליים ברורות, וסביר מאוד להניח שה' ידגיש מסר זה ליעקב לפני יציאתו לחרן. אולם יש לציין, כי למעט "וראשו בשמים", כל ההקבלות הנזכרות בין חלום יעקב הן למסורות הבבליות, ולא לסיפור כפי שהוא מופיע בתנ"ך. על פי דברינו, אפשר להוסיף הקבלות נוספות ומשמעות נוספת לדימיון בין הסיפורים עצמם:

1.  התוצאה של סיפור המגדל, והדבר ממנו התייראו בוניו, הוא "ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (י"א, ט). אחת מהבטחות ה' ליעקב היא "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" (כ"ח, יד). "לפרוץ" הוא הביטוי ההפוך והחיובי של "לפוץ". משמעותו היא פיזור, אך פיזור קונסטרוקטיבי ולא דיסטרוקטיבי. הקבלה זו מתחזקת מכך, שלמרות שבברכות ה' לאבות רוב הביטויים המופיעים חוזרים על עצמם מספר פעמים, השימוש בשורש פ.ר.צ נעשה במקום זה בלבד. הסיבה לכך, לטענתנו, היא הרמיזה ע"י הדימיון בצליל המילה להפצה של מגדל בבל, תוך שימוש במשמעות הפוכה.

2.  יעקב הבורח מאחיו לבדו "ארצה בני קדם" (כ"ט, ב) ולן בשדה, הוא הניגוד הגמור לאנשים המאוחדים, ש"בנסעם מקדם" (י"א, ב) בנו עיר.

3.  הלבנים של בבל מקבילות, על דרך הניגוד, לאבן מבית אל. הכתוב בסיפור מגד בבל נותן משקל רב להמצאת הלבנה, ומקביל אותה לבנין העיר והמגדל:

"ויאמרו איש אל-רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחֹמר. ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים... "      (י"א, ג-ד).

הסיבה להקבלה זו היא, שהמצאת הלבנה היא ההתפתחות שאפשרה לבני הדאדם להגביר את כוחם כפי שמתואר בהמשך הסיפור. האבן הלא מעובדת שיעקב הניח תחת ראשו, הקים אותה כמצבה ונדר שהיא תהיה בית א-לוהים, היא הניגוד ללבנה שהייתה לאבן בבבל. התורה (שמות כ', כב) מצווה אותנו לזבוח על מזבח מאדמה או מאבני גויל, וברור שהלבנה המלאכותית היא הניגוד הגמור לאבן הגויל הטבעית.

כל זה מלמד על מטרה נוספת להקבלה בין סולם יעקב למגדל בבל. התורה מראה בכך, שהדרך להגיע להצלחה גשמית איננה המצאות חדשות ויצירת כוח אנושי, אלא הקשר לה', כפי שהבטיח ה' ליעקב: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך... " (כ"ח, טו)[23].

את יעקב הבודד והגלמוד, המשליך יהבו על ה', מעמידה התורה כמודל לחיקוי, וקובעת כי זו הדרך להצלחה גשמית, בניגוד לדרכם של אנשי בבל. ואכן, בסוף הסיפור בני בבל מאבדים את כוחם ונפוצים על פני כל הארץ, ואילו יעקב, בשובו חזרה לארץ אומר:

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות"   (ל"ב, יא).

ד. השילוב בין הבחינות

כאמור, יחס בחינת שם הוי-ה להתפתחות הטכנולוגית הינו הפוך מיחס בחינת שם א-לוהים. בסיפורי ספר בראשית אין סיפור אחד אשר משלב בין הבחינות ונותן לנו דרך הנהגה אחת[24].

במדבר, כמו בגן עדן, היו בני ישראל תלויים בה' בצורה מוחלטת: שמלתם לא בלתה, מימיהם ניתנו להם מן הבאר, וחשוב מכל - הם אכלו את המן. מצבם היה כשל אדם הראשון, שלא היה זקוק לבגדים, מימיו ניתנו לו בשפע ע"י הנהרות, ומאכלו היה מזומן לו על עצי הגן.

אלא שהמדבר היה רק שלב בדרך לכניסה לארץ. ישראל מצווים ליישב, לפתח ולשלוט בארץ, כפי שציוותה התורה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר ל"ג, נג). התורה אמנם מצווה על ההתיישבות והפיתוח, אך היא מודעת לסכנה של שכחת ה'. לכן, בציווי התורה על ההתיישבות בארץ אפשר למצוא את השילוב בין הבחינות. בפרשת עקב משה מכין את בני ישראל לכניסה לארץ, ומזהירם שלא ירום לבבם מעשרם בארץ ושלא ישכחו את ה':

"פן תאכל ושבעת ובתים טֹבים תבנה וישבת... וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה"   (דברים ח', יב-יח).

כאשר משה מזהיר את בני ישראל לא לשכוח את תלותם בה', ודורש מהם להבין כי חילם ניתן ממנו גם בארץ, הוא מזכיר להם את תלותם המוחלטת בה' בימי המדבר: "המאכלך מן במדבר... ". אם יזכרו בני ישראל את תלותם בה' במדבר, הם יבינו שההישגים שהם הגיעו אליהם הם מתנת ה', וכך הישגים אלו לא יפגעו בהרגשת התלות ובקשר שלהם עם ה'. ע"פ הרשב"ם, הטעם של מצוות סוכות הוא להזכיר לעם ישראל עובדה זו:

"וזה טעמו של דבר חג הסוכות... למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שניתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"   (רשב"ם ויקרא כ"ג, מב).

מכך ניתן ללמוד, שבשילוב הבחינות בחיי המעשה האדם אמור לפתח את העולם לאחר תקופה מסוימת שבה הוא תלוי בה', כמו שעם ישראל היה צריך לשהות במדבר לפני שנכנס לארץ. הדבר דומה לבן שנהיה עצמאי לאחר שהיה תלוי באביו. אפשר לטעון, שע"פ שילוב הבחינות, היה אדם אמור להתחיל בחיי תלות בגן עדן, ובשלב כלשהו ועל פי צו ה', להתחיל לפתח את העולם בכוחות עצמו. מאחר שבסופו של דבר חטא האדם, וללא צו ה' ביטל את חיי התלות, לא היה צורך בשלב השני. לכן אין לנו סיפור המשלב בין הבחינות בספר בראשית. את השילוב ניתן למצוא בנבואות על אחרית הימים, המזכירות את הנחל היוצא מבית ה'. נחל זה מוזכר בתנ"ך פעמים רבות[25], אך המקור העיקרי הוא ביחזקאל מ"ז:

"וישבני אל פתח הבית והנה מים יצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים והמים ירדים מתחת מכתף הבית הימנית מנגב למזבח... ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים (והיו) [והיה] פריו למאכל ועלהו לתרופה"   (יחזקאל מ"ז, א-יב).

נבואה זו מקבילה את ארץ ישראל העתידית לגן עדן. כמו שבגן עדן הצמיח ה' "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (ב', ט) על גדות הנהר היוצא מעדן, כך באחרית הימים יעלה "כל עץ מאכל" על גדות הנחל היוצא מבית ה'. האדם יחזור למצב שבו ברור לו כי כל טובו ניתן לו ישירות מה'. מאידך, האדם לא יחזור למצב שלפני חטא אדם הראשון, שבו לא היו לו ידע ומיומנות טכנולוגית, שהרי בנבואה זו עצמה מתאר יחזקאל את הדייגים הדגים מים המלח שירפא: "והיה [עמדו] (יעמדו) עליו דוָגים מעין גדי ועד עין עגליִם משטוח לחרמים יהיו... " - זהו השילוב בין הבחינות: הדייגים ישתמשו בחרמים (רשתות) ובטכניקה מסוימת בכדי למשול בחיות ובדגים, אך יהיה ברור לכל דייג, כי הוא יכול לדוג רק בזכות ה' והנחל היוצא מביתו. כך יקוים במלואו הכתוב:

"וזכרת את ה’ א-להיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל..."   (דברים ח', יח).

---