מוקדש בהוקרה לאיתיאל גולד

"ויחל משה את פני ה' א-להיו" / עודד פרידמן

שני פנים בבקשת הפנים

חלק א - בין השראת שכינה להנחיית הדרך

פתיחה

מי שירצה לעמוד על מערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, יצטרך לעסוק בניתוח מספר אירועים משמעותיים. אין ספק כי אחד המרכזיים שבהם הוא מעשה חטא העגל, אשר השלכותיו השפיעו באופן ניכר על הקשר בין בורא העולם לעמו. כדי להבין כראוי את משמעות מעשה העגל ותוצאותיו, נעמוד תחילה על האווירה אשר שרתה במחנה ערב החטא, ולאחר מכן נתמקד בניתוח דברי משה ותגובות ה' לחטא. כבר בראשית המאמר נציין כי פרשת חטא העגל ומעמד נקרת הצור הינה אחת הפרשיות ההקשות והסתומות ביותר במקרא. לא נתיימר במסגרת זו לפענח את הכתוב באופן מלא, אלא נסתפק בניסיון להתרשם מהרעיון הכללי העומד מאחורי הפסוקים.

גילוי שכינה והתוויית כיוון

נפתח בעיון בפרק ל"ב בספר שמות:

"וירא העם כי בֹשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"   (א).

ברקע חטא העגל עומדת התעכבותו של משה על הר סיני והחשש שמא הוא לא יחזור. על מנת להבין כראוי את הרקע לחטא, עלינו לחזור ולבחון מספר נקודות מפתח, אשר עולות בפרקים שבין יציאת מצרים לחטא העגל. מיד לאחר יציאת בני ישראל ממצרים מתאר הכתוב את עמוד הענן ועמוד האש:

"וה' הֹלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחֹתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם"     (שמות י"ג, כא-כב).

מלשון הפסוק ברור כי עמוד הענן ועמוד האש אינם מורי דרך גרידא; הם משמשים גם כאות לנוכחות שכינה בקרב המחנה.

שתי בעיות משמעותיות עומדות בפני מי שמהלך במדבר: האחת היא תחושת הבדידות - הרגשת הניתוק והשממה (בעיה זו הייתה חריפה במיוחד בגלל שבתקופה הקדומה המדבר נתפס כמקום בו אין נוכחות של אל כלשהו, 'מקום שכוח אל'. זאת בגלל שמרבית האלים נתפסו כטריטוריאליים, והמדבר נחשב לשטח הפקר הנשלט בידי שדים ושעירים). הבעיה השנייה היא תחושת אובדן הכיוון - הניסיון הבלתי פוסק להתמצא בשטח ולהתקדם למקום יישוב.

עם ישראל נאלץ להתמודד עם שתי הבעיות, והקב"ה מסייע לעם להתגבר עליהן. על מנת להתמודד עם תחושת הבדידות והניתוק מהא-ל, בני ישראל היו זקוקים להתגלות שכינה רצופה במהלך שהותם במדבר. בני ישראל חששו שמא הם בודדים במדבר הגדול ואין ה' מתהלך בקרבם, ולכן מדגיש הכתוב כי הם זוכים להתגלות יומם ולילה. זאת בנוסף לשימוש עמוד הענן כמורה הדרך במדבר.

אובדן הקשר והכיוון

לאחר מספר שבועות של הליכה במדבר, מגיעים בני ישראל למעמד הייחודי של מתן תורה וזוכים להתגלות נבואית ברורה לכל אחד ואחד. לאחר מכן, עולה משה לראש הר סיני על מנת לקבל את לוחות הברית ולהעביר את דבר ה' אל כל העם. על פי התיאור בפרק כ"ד - משה נגש אל ההר לבדו ולמרגלות ההר מחכים כל בית ישראל, צופים אל עבר הפסגה ורואים מרחוק את התגלות ה' אל משה באש ובענן:

"וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסנו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל... ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה"  (טז-יח).

לא מן הנמנע כי הענן והאש אשר בראש ההר הינם למעשה עמוד האש ועמוד הענן אשר הלכו קודם לכן לפני המחנה, שכן בשלב זה, בני ישראל חונים ואינם זקוקים למורה דרך. ייתכן כי גם העם מזהה את האש והענן אשר בפסגת ההר הרחוקה כעמוד הענן ועמוד האש אשר הלכו בקרב המחנה. העדה חשה נטושה בשל הזמן הרב שעמוד הענן ועמוד האש אינם מתגלים במחנה, וגם משה, איש הא-לוהים, איננו. נראה, כי בשל הריחוק בין האש והענן ובין המחנה החלו להתערר בקרבם שתי הבעיות המלוות את ההולך במדבר: תחושת הבדידות והנטישה לצד תחושת אובדן הדרך והכיוון. "האם עזב ה' את המחנה? הזנח ה' את העדה והסתלק לראש ההר?" "להיכן נלך? מהו הכיון הנכון?" "היכן משה? מדוע אין הוא חוזר, מֶה היה לו?" נראה כי שאלות אלו נקרו במוחם ובלבם של רבים מבני ישראל[1].

בשלב הראשון בעיקר אובדן הכיוון מטריד את נציגי העם. הדרישה מאהרן היא "עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו", א-לוהים אשר יראה לנו את הדרך ויוביל אותנו במדבר הגדול. הרי משה, "האיש אשר העלנו מארץ מצרים", מי שהוביל אותנו ונתן לנו כיוון, "לא ידענו מה היה לו". בתגובה לדרישת העם אהרן יוצר עגל מסכה, וייתכן כי העם מקווה שה' ישרה שכינתו על העגל. כך תחזור תחושת נוכחות הא-ל במחנה ויתאפשר לעם להמשיך במסעם.

שני פנים בפנים

בשלב זה, מתנהל דו שיח של משה וה' על מנת לפתור את המשבר הנורא; דו שיח אשר יימשך על פני מספר התגלויות, עד לסיום הפרשה. לפני שניגש לפרטי הדברים, נצביע על העובדה כי ישנו מוטיב מרכזי החוזר בפרשה כולה, מוטיב ה'פנים'. בפרקים ל"ב - ל"ה השורש פ.נ.ה או שם העצם 'פנים' על הטיותיו השונות מופיע כשלושים ואחת פעמים[2]. מה משמעות מוטיב הפנים החוזר פעמים כה רבות בפרשה? נציע כי המושג 'פנים' מסמל שני עניינים:

א.  גילוי הפנים מצביע על קשר ישיר בין שניים; קשר חזק ומשמעותי בא לידי ביטוי בהתגלות פנים אל פנים - "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (פס' יא). הפנים מביעות גילוי, חשיפה ישירה, קרבה וקשר. במקביל, הביטוי 'הסתר פנים' מסמל ריחוק וחייץ בין אנשים או ישויות.

ב.  בנוסף, מצביעות הפנים על כיוון. הפנים תמיד מכוונות אל מקום כלשהו, אל עבר מטרה מסויימת. כשאדם הולך, פניו מכוונות קדימה ומאתרות את הדרך הנכונה "עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו"[3].

הפנים מסמלות מצד אחד נוכחות חזקה במקום, ומצד שני, מסמלות הן כיוון ודרך אל מטרה הנמצאת במקום אחר. ע"פ דברינו, ברור מדוע מוטיב הפנים כל כך מרכזי בפרשתנו - משבר חטא העגל הוא תוצאה ישירה של שתי בעיות שעמדו בפני העם במדבר: א. תחושת הניתוק מה'. ב. תחושת אובדן הכיוון. קשר המתבטא ע"י 'גילוי פנים', כביכול, מצד הקב"ה אמור לענות על שתי הבעיות. הוא יצביע על הקרבה בין ה' והעם ועל נוכחות השכינה במחנה, ובמקביל ינחה דרך וכיוון הליכה במדבר. הפנים מספקות תחושת נוכחות ומלאות בהווה, ושאיפה ליעד ומטרה בעתיד; זו ההתגלות לה היו זקוקים בני ישראל בשלב שלפני החטא.

חרון האף

"ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול"   (י-יא).

כתגובה לחטא הקשה, ה' מבקש לכלות את העם בחרון אפו. כאשר יש צורך בהענשת עם ה', ניתן לבצע זאת בשתי דרכים שונות: ניתן להסתיר פנים, לנתק את הקשר עם העם ולעוזבם אל המקרים. אפשרות אחרת היא הדרך ההפוכה, ענישה באמצעות גילוי פנים - השראת שכינה באופן גלוי בקרב העם, אשר מפאת גודל ועוצמת המעמד תגרום למוות וכילוי. בהנחה שהאף מסמל את מרכז הפנים, הרי שיש כאן רצון להשראת שכינה באופן גלוי במחנה ובכך לגרום לכילוי העם והמתתם (ייתכן כי הדבר בא לידי ביטוי בהמשך בעונש המגפה, ראה פס' לה). העונש המתוכנן הוא מעין מידה כנגד מידה - בני ישראל חטאו בסוברם כי ה' עזב את המחנה, ולכן יענשו באמצעות גילוי כבוד ה' באופן ישיר, אשר יגרום לכילוי העם.

משה, בתגובה, נזעק ומתפלל אל ה' שישוב בו מכוונתו:

"ויחל משה את פני ה' א-להיו..."   (יב).

הכתוב מדגיש כי התפילה נעשית ע"י 'חילוי פנים' - משה מבקש לדבר עם ה' פנים אל פנים ומתפלל בפניו שיסלח לעם. בהמשך, מזכיר משה הן את חילול ה' הנורא שעלול להיגרם והן את הברית שנכרתה עם האבות. התגובה לחילוי הפנים לא מאחרת לבוא:

"וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו"   (יד).

חשוב להדגיש כי אין כאן סליחה ומחילה גמורה. אין ה' משיב את שכינתו למחנה, וסביר כי האש והענן נשארים במרומי פסגת ההר. הדבר היחיד שנאמר הוא שה' ניחם על הרעה, דהיינו: חזר בו מכוונתו לכלות באופן מוחלט את העם.

המשבר

מאחר ומטרתנו בניתוח הפרשייה היא בחינת השראת השכינה בעם ישראל לפני החטא ובעקבותיו, נדלג על ירידת משה מההר והאירועים המלווים אותה, ונעבור לדו-שיח שבין ה' למשה. משה שב אל ה' בניסיון לכפר על חטאת העם:

"ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם"   (לא-לד).

ניסיונו של משה לכפר בעד העם מצליח בצורה חלקית בלבד. ה' אמנם חוזר בו מכוונתו לכלות את העם, אך הוא אינו מחזיר את שכינתו אל המחנה[4]. כיצד מכאן ואילך ימשיכו בני ישראל במדבר? מי ינחה להם את הדרך? ה' אינו מוכן לחזור ולהנחות את העם באופן ישיר, כפי שהיה קודם החטא, והוא מצווה את משה להוליך את העם כשליחו של הקב"ה. הפסוק מזכיר את דבר ה' על המלאך אשר אמור להוביל את ישראל אל הארץ המובטחת, והדברים מכוונים, ככל הנראה, לפסוקים בפרשת משפטים, פרק כ"ג:

"הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו..."   (כ-כא).

מדובר בפסוקים סתומים - לא ברור מי או מה הוא המלאך אשר אמור להוביל את העם. האם הכוונה לעמוד האש ועמוד הענן? האם הכוונה למלאך בדמות אדם? עם זאת, על אף חוסר הבהירות, אין כל ספק כי התכנון המקורי היה להוביל את בני ישראל במדבר ע"י התגלות ישירה הכוללת השראת שכינה במחנה. נראה כי זו כוונת הביטוי "שמי בקרבו", מאחר שמשמעות המילה "שם" היא לעיתים התגלות שכינה, כגון: "והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם" (דברים י"ב, יא). לאחר החטא, משתנה התכנון המקורי ולא יהיה זה גילוי שכינה ישיר שינחה את העם בדרכו[5].

הדבר בא לידי ביטוי בפסוקים הבאים ביתר הרחבה:

"וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך. וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" (ל"ג, א-ד).

ה' סולח לעם באופן חלקי - הוא מוכן להראות להם את הדרך לארץ המובטחת ולהמשיך אל עבר המטרה המיועדת להם, אך הדבר יעשה בעקיפין, ע"י מלאך. שוב לא יחושו כל העם את ה' מתהלך בקרב המחנה. לאחר החטא, המציאות של שכינה גלויה בקרב המחנה אינה אפשרית - "פן אכלך בדרך".

אך העם אינו מוותר: איש אינו זז ממקומו ומשה אינו מוביל את העם במדבר. נראה כי בני ישראל אינם מוכנים להמשיך אל הארץ המובטחת ללא השראת שכינה בקרבם, וכל העדה יושבת ומתאבלת[6].

ה' מגיב על עקשנות העם:

"ויאמר ה' אל משה, אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכילתך. ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך"   (ה).

דברים אלו אינם ברורים מדוע מצווה ה' את בני ישראל להוריד את עדיים, לאחר שבפסוק הקודם נאמר כי העם הוריד את העדיים מיוזמתו. עם זאת, ישנה כאן חזרה על ההסבר כי אין אפשרות להתגלות פנים אל פנים בקרב עם קשה עורף: אין אפשרות להשראת שכינה בקרב עם חוטא, ללא תוצאת כיליון. ייתכן כי זהו שיא המשבר: ה' אינו מוכן להשרות שכינתו בעם ואילו בני ישראל אינם מוכנים להמשיך במסע ללא השראת שכינת ה'. רק אדם אחד מסוגל כעת לפתור את המשבר - משה איש הא-לוהים:

פתרון המשבר

"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה. וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו. ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה..."  (ז-יא).  

משה יוצא אל מחוץ למחנה וזוכה להתגלות ישירה של ה' לעיני כל העם. משה אשר חילה את פני ה' בפרק הקודם, ניגש לדבר אל ה' פנים אל פנים, בתקווה למצוא פתרון למשבר. הפעם, אין הוא עושה זאת על פסגת ההר; הדיבור מתקיים באהל מועד, מחוץ למחנה אך סמוך לו, בזמן שכל העם עומד איש בפתח אהלו, ומשתחווה לנוכח המעמד.

"ויאמר משה אל ה' ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואתה אמרת ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה"   (יב-יג).

משה אינו מוכן לקבל על עצמו את הובלת בני ישראל ללא השראת שכינה, והוא מבקש: "הודיעני נא את דרכך ואדעך". קשה להבין מה משמעותה המדויקת של בקשה זו, וכיצד היא עשויה לפתור את המשבר, אך באופן כללי נראה כי משה פונה אל ה' בבקשה לדעת את מידותיו ודרכי הנהגתו בעולם ברמה הגבוהה ביותר האפשרית לבן אנוש. ייתכן כי בעקבות ידיעת דרכי הנהגת ה', תימצא דרך להשראת שכינה ה' גם בקרב עם קשה עורף.

ה', בשלב זה מסרב: "ויאמר פני ילכו והניחותי לך" (יד). אין אפשרות להשראת שכינה בקרב העם החוטא; גילוי הפנים יעשה כלפי משה בלבד, והוא זה שינחה את העם. משה אינו מוותר:

"ויאמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"   (טז).

משה מתפלל אל ה' שישיב את שכינתו ויגלה את פניו במחנה, מכיוון שללא השראת השכינה, אין ייחוד לעם ישראל ואין משמעות אמיתית למהלך הגאולה ממצריים. ה' מסכים להפצרותיו של משה ומוכן לגלות לו את דרכיו, ומשה מקווה כי בעקבות הגילוי המיוחד ימצא את הפתרון למשבר, ותשוב האפשרות להשראת שכינה במחנה.

כריתת הברית

ה' מתגלה למשה בנקרת הצור על ראש ההר באופן שאיש לא זכה לו קודם לכן. בשיא המעמד מגלה ה' את אפשרות הסליחה ע"י מידות הרחמים, ומשה מבין כי הנהגת העם במידות אלו, היא האפשרות להשראת שכינה בקרב עם חוטא:

"ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא, וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו"   (ל"ד, ט).

העובדה שהעם הוא עם קשה עורף הייתה הנימוק שנתן ה' לכך שאי אפשר שתהיה בעם השראת שכינה. כעת, לאחר שה' גילה את מידות הרחמים, מבקש משה שה' ילך בקרב העם, מאחר וגם אם העם יהיה קשה עורף, ה' יוכל לסלוח לעוונותיו ולחטאיו, ועל כן השראת השכינה אפשרית. תגובת ה' לכך לא מאחרת לבוא:

"ויאמר הנה אנכי כרת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' אשר אני עשה עמך"   (י).

סוף דבר

כאמור, אין הדברים ברורים כדי צורכם, וייתכן שהכתוב שומר על עמימות יתירה באופן מכוון. אעפ"כ, נראה כי מעמד התגלות ה' אל משה השיג את מטרתו, ונמצאה הדרך לשחזר את הנהגת ה' הישירה שהייתה קודם החטא; ה' כורת ברית על י"ג מידות הרחמים, ומסכים להחזיר את שכינתו בקרב העם. בסופו של דבר חזר הקשר בין הקב"ה לעמו להיות כפי שהיה קודם החטא לפחות מבחינת שני הגורמים המרכזיים: הנחית דרך וכיוון, והשראת שכינה בקרב המחנה. ספר שמות, בו תוארה תחילת דרכו של עם ישראל כעדה עצמאית ומגובשת, מסתיים בהתגלות השכינה במשכן ובהכנות למסע לארץ ישראל:

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן... ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (מ', לד-לח).

ה' משרה שכינתו במשכן, עמוד האש והענן נקשרים עליו, ובני ישראל ממשיכים במסעם. הם ממשיכים לצעוד בדרך ברורה וידועה אל המטרה המיועדת להם, תוך תחושה איתנה של כבוד ה' בקרבם. גילוי פני ה' במשמעותו הכפולה: הנחיית כיוון והתגלות ישירה, הועיל ליחסים בין ה' לעמו בעת המסע אל הארץ המובטחת; אבל המשמעות של שני גילויים אלו באה לידי ביטוי בהתגלות ה' בעולם ובהנהגתו את עם ישראל במשך הדורות כולם.

חלק ב - בין התקשרות להתקדמות

פניו של האדם המאמין

מושג ה'פנים' מבטא שני עניינים שונים במהותם ובתכליתם. בשני פנים מביט האדם המאמין על א-לוהיו ועל חייו הדתיים. הפנים מסמלות נוכחות, קשר וקרבה. התגלות 'פנים אל פנים' מבטאת התגלות ישירה ללא אמצעי וללא מחיצות. במקביל, מסמלות הפנים דרך וכיוון - פנים מלשון 'פניה'. הפנים מופנות קדימה, אל עבר העתיד, והן תרות אחר השביל הנכון, המסלול הראוי לצעוד בו. האדם המאמין, משקיף מבעד פניו על ההויה ומתבונן על חייו בשני צירים: ציר אנכי, המבקש קשר וקרבה עם הא-לוהים, וציר אופקי, המבקש התקדמות בדרך נכונה ובטוחה. שני הצירים שוזרים את כל עולמו הדתי, ויוצרים בקרבו שתי דמויות: דמות איש ההתקשרות ודמות איש ההתקדמות[7].

איש ההתקשרות, המביט על חייו בציר האנכי מלמטה למעלה, מחפש את תחושת המלאות בהווה; מבקש הוא את הקשר עם א-לוהיו, את תחושת נוכחותו וקרבתו. כל ישותו מתמקדת בעוצמת המפגש, בקשר הקיים עם בורא העולם. פניו, המייחלות להתגלות פנים אל פנים עם הא-ל, פונות כלפי מעלה ודורשות קרבה. אם זכה, מתענג הוא על בוראו, מפנה את מחשבתו מכל הווית העולם והזמן, ומתדבק בא-לוהיו.

באותו הזמן, במבט קדימה על הציר האופקי מחפש איש ההתקדמות את התכלית, את הייעוד והעתיד. שואל אחר הדרך הנכונה אשר הנחה לו א-לוהיו, ומנסה להבין את רצון בוראו ודרישותיו. כל ישותו מתמקדת בהמשך הדרך, בצעידה קדימה ובהתקדמות האינסופית. אין לו פנאי לחוויות ההוה. פניו פונות אל עבר האופק, עיניו נעוצות במטרה, ורגליו רצות לעברה. אם זכה, הרי הוא מתקדם ממדרגה למדרגה, מגשים את יעודו וממשיך למטרה הבאה בעודו רץ בדרך שהראה לו א-לוהיו. אמנם, יודע איש ההתקדמות כי אין קץ לדרכו ולא יוכל הוא להגיע בחייו אל מדרגת האין-סוף. אך אין מחשבה זו טורדתו. מתמקד הוא בעצם ההתקדמות משלב לשלב, ואין לבו נתון למדרגה כשלעצמה.

תפיסת הא-לוהות [8]

ההשקפות השונות על המציאות אינן רק פרי מחשבתן ופעולת נפשן של שתי הדמויות. נראה כי מקורן יונק משתי תפיסות שונות של מושג הא-לוהות. איש ההתקדמות רואה את א-לוהיו כיישות אינסופית שאינה נתונה לתפיסה או הגדרה. מתאר הוא את בורא העולם, דרך משל, כאור אין-סוף, ממלא את הכל. הא-ל הוא כולל הכל, מקור החיים והמציאות, מקור האמת ומקור הטוב[9]. לא ניתן להפגש עמו 'פנים אל פנים', משום שאין כלל יכולת לתארו כבעל 'פנים', אף לא בדרך משל. איש ההתקדמות מציב לנגד עיניו את אותו אור אין-סוף, ושואף להתקדם לעברו. הוא מנסה להתקדם ולהיות קרוב יותר ויותר לאמת. הוא מבקש להתקדם אל הטוב תוך כדי שיפור אישיותו, דרכיו ומעשיו, והעמקת מושכלותיו. אמנם, קשה לקיים קשר וקרבה ישירים עם האין-סוף, אין זה קל לדבר עמו או לבכות לפניו. אך מצד שני, האין-סוף מציב כיוון ודרך, וקורא לאיש ההתקדמות לצעוד לעברו, ללכת בעקבות האור הגדול ולעלות מדרגה אחר מדרגה בכיוון הנכון. מתוך האין-סוף נשלחת קריאה אל איש ההתקדמות: "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך" (שיר השירים ב', י).

לעומתו, רואה איש ההתקשרות את א-לוהיו כיישות מוגדרת. יכול הוא לדבר עליו, דרך משל כמובן, כבעל פנים ואיברים. הוא זוכה להרגיש פגישה עם בוראו 'פנים אל פנים' חש הוא בקרבתו ובנוכחותו הברורה[10]. איש ההתקדמות מתרפק על א-לוהיו ומתענג ממציאותו. שופך הוא את שיחו כנגדו, מביע בפניו את המיית נפשו הכמוסה, ומתמלא תחושת אינטימיות ואושר. מנגד, אין לו כל שאיפה להתקדמות, טוב לו במעמדו הנוכחי, במקומו המלא נוכחות שכינה. אין בפגישתו עם א-לוהים הצבת כיוון להמשך, אך יש בה תחושה של קשר ישיר וחי. חווה איש ההתקשרות תחושת מלאות בהווה, ולכן אין מבטו פונה אל האופק. מתוך הקרבה העצומה פורצת ההכרזה: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (שם ב', ו).

התגלות הא-לוהים לאדם

מתוך שני המבטים השונים על הא-לוהות, מתגלה א-לוהים לאדם בכפילות. התגלות הא-לוהים אל איש ההתקדמות באה לידי ביטוי באופן ברור בהנחיות - "פני ילכו והנִחֹתי לך". הא-ל הוא המצווה, המנחה והמוביל את האדם בדרך הנכונה. איש ההתקדמות יחפש את ההתגלות בחוכמות ובתורות, בהלכה, בדברי החכמים, בספרים ובמסורת. לא ייחס הוא חשיבות להתגלות שאינה נורמטיבית, שאינה אומרת לו מה לעשות, כיצד לפעול ולהיכן להתקדם.

איש ההתקדמות יגלה את א-לוהיו כא-ל המצווה אותו לתקוע בשופר או ליטול לולב, הוא יסדר את יומו בקפידה ויצעד מחובה לחובה, מהנחיה אחת לזו הבאה אחריה. הוא יראה את התגלות ה' בחובה הדתית לתקן ולשכלל את העולם; חובה הדורשת הצבת והגשמת אידיאלים כלליים ופרטיים, אשר לפיהם יקבע האדם להיכן פניו מועדות בכל שלב ושלב, ולאורם ינהל את מהלך חייו. לא זו היא ההתגלות אל איש ההתקשרות, אשר נפשו לא תתמלא מהנחיות וציוויים. יבקש הוא את הרגשת הקרבה והנוכחות - "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו".
א-לוהים, מבחינתו, הוא הרֵע והאוהב, ואיש ההתקרבות יבקש את קרבתו בכל נפשו ובכל מאודו. יחפשהו בפלאי הטבע והבריאה, יחוש את נוכחותו במאורעות ההיסטוריה או בעת עומדו בתפילה, וידע כי א-לוהיו ניצב מולו, מבין ומאזין, מביט ומקשיב להמיית לבו.

התגלות א-לוהים אל שתי הדמויות תבוא לידי ביטוי בצורה שונה גם בבית המדרש. כשישבו איש ההתקדמות ואיש ההתקשרות בבית המדרש, רכונים מעל דפי הגמרא ועוסקים בהווית אביי ורבא, יתגלה אליהם נותן התורה בשני פנים. איש ההתקשרות יבקש למצוא בלימוד התורה את חוויית המגע עם נותן התורה. הוא יחווה קשר מיוחד עם א-לוהיו דרך עצם העיסוק בתורה. צבירת הידע, זכירתו והעמקתו ישמשו כאמצעים בלבד להעצמת מפגשו עם הא-ל מבעד לספרים ולסברות. מנגד, יבקש איש ההתקדמות למצוא בלימוד התורה דרך בטוחה וראויה להליכה. הוא ילמד מה עליו לעשות, ומהן אמיתות העולם שעל פיהן עליו לצעוד. איש ההתקדמות ישאף כי הלימוד ישנה אותו, יתקן את אישותו ויהפכהו לאדם טוב יותר. הרחבת הידע והעמקת ההבנה ישמשו כלי הכרחי, המאפשר חיים נכונים יותר והתקדמות בדרך אמיתית יותר.

פני הזמן

כפי שתואר לעיל, איש ההתקדמות ואיש ההתקשרות חיים בתפיסות שונות של מימד הזמן. איש ההתקשרות חי בהווה בניסיון לחוות בעוצמה רבה ככל האפשר את הקשר שיש כרגע. ציר הזמן, מבחינתו, מורכב כולו מיחידות בודדות של 'הווה', והוא יחיה כל יחידה ויחידה בפני עצמה. אין הוא מרבה להתעמק בהיסטוריה, שכן מה שהיה היה ואינו עוד. גם העתיד אינו משפיע על חייו במידה רבה מאחר שלדעתו החיים נמצאים בהווה, ומי שיתמקד בזמנים האחרים, בעבר או בעתיד, יחמיץ את חייו.

כמתבקש, ציר הזמן של איש ההתקדמות שונה לחלוטין. אין בו חלוקה ליחידות ומדובר בציר אחיד ורציף. איש ההתקדמות חי בו זמנית בהווה, בעבר ובעתיד. הוא חווה את ההוה מתוך זכרון אירועי העבר ומתוך מגמה ושאיפה לעתיד. הוא משתדל לעסוק בהיסטוריה, לנתח אותה ולגזור ממנה מסקנות לעתיד, ובמקביל, מנסה לצפות את העתיד ולתכנן את זמנו בצורה יעילה. איש ההתקדמות חש טוב יותר בהווה, כאשר הוא רואה לנגד עיניו עתיד ברור ובטוח.

נקודת המוצא

שתי הדמויות מתחילות את חייהם בנקודת פתיחה שונות: איש ההתקדמות מתחיל מתוך חיסרון. הוא יוצא אל חייו כיצור חלש, הניצב על קו הזינוק בראשית מסעו הארוך. רואה הוא לנגד עיניו את הדרך המתמשכת שעליו לעבור ואת האתגרים והקשיים עמם יתמודד בהמשך. מטבע הדברים, כאשר מתמקדים במבט אל העתיד, מתגלים היעדים שטרם נכבשו, השבילים שטרם נדרכו והמשימות שטרם הושלמו[11]. לעומתו, איש ההתקשרות מתחיל מנקודת שיא, מהרגשת המלאות בהווה. בשלב הראשון שבו הגיע לקשר עם א-לוהיו, הרי הוא מאושר מכך, ואינו מבקש דבר מעבר לקשר זה.

המשבר ותיקונו - השלמת החיסרון וההשלמה עם החיסרון

ישנו הבדל חשוב בין הדמויות, הנוגע למשברים הפוקדים אותם ולדרכי ההתמודדות עמם. בדרך כלל, לא יוכל איש ההתקשרות להמשיך במפגש הישיר עם א-לוהיו במשך כל חייו. הוא יעמוד בפני רגעים קשים בהם הא-ל מתכסה ומסתיר פניו ממנו; רגעים בהם הוא אינו חש בקרבתו ובנוכחותו הישירה. בשלב זה עלול איש ההתקשרות ליפול למשבר ולהתדרדר מטה מטה עד לשאול תחתיות. אם יירצה להתמודד עם החיסרון ולחזור לתחושת מלאות, עומדות בפניו שתי דרכים:

דרך האחת, התואמת במידה רבה יותר את נפשו של איש ההתקשרות, היא דווקא ההשלמה עם החיסרון. איש ההתקשרות נוטה להנמיך ציפיות ולהוריד את הרף בו הוא מבקש לחיות. "לא נורא", יאמר לעצמו, "אסתפק בקשר ברמה נמוכה יותר". ככלות הכל, רואה איש ההתקשרות את החיסרון כטבוע בו, כמו גם בעולם כולו. הוא יתרגל להסתפק במועט, ילמד לחיות עם בעיותיו, ויפסיק להכביד על עצמו בניסיון לתקנם ולשפרם. הוא ימשיך לחיות ברוגע ובשלווה, ויתענג על ה' ברמה בה הוא נמצא, שכן גם ברמה זו ניתן לחוש קרבה וסיפוק.

הדרך השנייה באמצעותה יוכל איש ההתקשרות לפתור את הבעיה, היא להרפות מעט מתכונותיו המובהקות, ולאמץ לזמן מה את דרכו של איש ההתקדמות. הוא יכול ללמוד להתאמץ ולנסות להשלים את החיסרון, לקבוע לעצמו מטרות ויעדים ולהתחיל לרוץ אל עבר העתיד השלם. אמנם, מהלך זה יאלץ אותו להפנות את פניו ממבט למעלה, בציר האנכי, קדימה - אל עבר הציר האופקי; יהיה עליו להרפות מעט מדרישת המגע והקרבה ולעסוק בהתקדמות אפורה, טכנית ולא חוויתית. אך כתוצאה מכך, תנתן לו האפשרות לשחזר בעתיד את התחושות שחש בעבר ויוכל הוא לחדש את ימיו כקדם.

גם לאיש ההתקדמות ישנם משברים לא פשוטים. הוא ימצא את עצמו לא אחת בשבילים בהם הוא אינו מצליח להתקדם. הוא יראה לנגד עיניו את החיסרון העצום, כאשר הדרך להשלמתו נעלמת מן האופק. גרוע מכך, לעיתים יגלה איש ההתקדמות כי לא זו בלבד שהוא אינו מתקדם אלא שהוא נסוג לאחור ממסלולו המקורי והולך ומתרחק מן המטרה. ברגעים אלו עלול איש ההתקדמות להיקלע למשבר עמוק ולאבד כליל את יכולת ההתקדמות.

גם בפני איש ההתקדמות עומדות שתי אפשרויות לפתור את הבעיה: אם ירצה לדבוק באופן נחרץ בתפיסתו ובתכונותיו, הרי שעליו לשחזר בכל מחיר את היכולת לצעוד קדימה במעלה הדרך, עליו להתאמץ בכל כוחו להמשיך להתקדם. ההשלמה עם החיסרון תתפרש עבורו כייאוש, תבטל את מהותו ותכחיש את אישיותו. יחד עם זאת, קיימת בפניו האפשרות לאמץ מעט מתכונותיו של איש ההתקשרות. הוא יכול ללמוד לחיות בהווה, להעניק ערך גם לחיים שאינם מונחים על מסלול הצעידה קדימה, ולהסתפק במה שכבר השיג. אמת, מהלך זה לא יקדמו ולא יקרבו אל המטרה, אך הוא יאפשר לו לעבור בשלום את הרגעים הקשים ללא כניעה לרפיסה ולייאוש.

תפיסת המוות

תפיסות החיים השונות של איש ההתקדמות ואיש ההתקשרות, מטביעות את חותמן גם ביחס למוות. איש ההתקדמות יָרֵא את יום המיתה; יום זה יעצור את התקדמותו ויגדע בן רגע את כל צעידותיו ושאיפותיו. פניו של איש ההתקדמות מראות לו את החיסרון והדרך להשלמתו, ואילו המוות ישאיר אותו עם החיסרון בלבד, ללא הדרך למילויו. איש ההתקדמות תמיד ממהר; זהו חלק מהוויתו וישותו. אם לא היו חייו קצרים ומוגבלים, אם לא הופיע המוות המאיים נגד פניו, ייתכן כי לא היה מצליח למלא את מטרותיו. טוב לו ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, שכן בבית המשתה יבלה את זמנו לריק, ואילו בבית האבל יתמלא מרץ וחיות "והחי יתן אל לבו".

לא כך הם פני הדברים בנוגע לאיש ההתקשרות. לדידו, המוות אינו מאיים ומטיל מורא. פניו המופנות כלפי מעלה רואות את ההווה בלבד, את הקרבה והפגישה הנוכחית, ואין הוא מוטרד מבעיות העתיד. המוות הוא ייעודו של כל אדם, וכלל אין זה משנה כמה מטרות הגשים הוא בחייו ואיזה מרחק מהדרך הצליח לגמוע. המוות אמנם יגיע בשלב כלשהו, אך אין ביכולתו להשפיע על ההווה, על החוויה שהוא חווה כרגע.

האדם המאמין

מתרוצצות הן שתי הדמויות בקרבו של האדם המאמין, נאבקות ומתנצחות אחת עם השנייה. מחלה המאמין את פני ה' א-לוהיו, ומבקש ממנו קיום בהווה ודרך לעתיד, תחושת קרבה והנחיה ברורה ומובנת. שומר הוא בקנאות על שני המרכיבים בעולמו הדתי, ומנסה להתקדם במעלה השביל במדבר השומם, תוך בקשה להשראת שכינה במשכן לבבו.

"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".

---