לעילוי נשמת סבי

הרב ברוך בן יעקב קופל הלוי סגל

נפטר בט' באלול תשנ"ח

קריעת ים סוף* / משה גרוס

מהפסוקים בתחילת בשלח עולה שקריעת ים סוף איננה רק דרך להציל את בני ישראל מהמצרים הרודפים אחריהם, אלא מהלך יזום ומתוכנן מראש:

"וידבר ה' אל משה לאמֹר. דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירֹת... ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם... (שמות י"ד, א-ג [1]).

במאמר זה ננסה להסביר מדוע היה צורך בקריעת הים. השאלה מתעצמת לנוכח העובדה שלכאורה קריעת הים לא הייתה חלק מהתכנון המקורי של עשר המכות. שהרי נאמר למשה בפרק ו': "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" (ו), ונראה שהכוונה למכת בכורות שבה נאמר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה... ובכל א-לֹהי מצרים אעשה שפטים אני ה' " (י"ב, יב). עולה שתהליך הגאולה של בני ישראל ממצרים אמור היה להסתיים במכת בכורות, ומהיכן אם כן 'צצה לה' קריעת הים?

א. מטרת קריעת ים סוף

בשלב זה נתמקד בצורך ובמטרה של קריעת ים סוף. בשאלה זו עסקו רבים וטובים מתקופת חז"ל ועד תקופתנו אנו. נסקור תחילה את הגישות הקרובות לפי דעתנו לפשוטו של מקרא:

1. נקמה במצרים

על פי גישה זו, תכלית קריעת הים הייתה להיפרע מהמצרים ולבוא עימם חשבון על מה שעוללו לבני ישראל בשנות שעבודם במצרים. גישה זו נפוצה מאוד במדרשי חז"ל, כך נאמר למשל במכילתא:

"וישובו המים על מצרים, שבמחשבה שחשבו מצרים לאבד את ישראל בה אני דנן" (מסכתא דשירה [בשלח], פרשה ו).

בגישה זו מצדד גם האבן עזרא בפירושו הארוך:

"ואנו ידענו כי אין ים סוף בין מצרים ובין ארץ ישראל, ואין צורך שיכנסו בים, רק צווה ה' לעשות כך בעבור שיכנסו המצרים אחריהם ויטבעו" (שמות י"ג, יז).

2. שחרור נפשי של בני ישראל

הרב יואל בן נון [2] טוען כי עיקר תכלית קריעת הים הייתה להביא את יציאת מצרים לכדי מימוש מלא. שכן אמנם בני ישראל יצאו מבחינה פיזית ממצרים, ברם מבחינה נפשית הם עדיין משועבדים היו למצרים והרגישו כבני חסותם, שהרי עצם יציאתם ממצרים הייתה באישורו של פרעה, "ויקם פרעה... ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי" (י"ב, ל-לא). לכן הסיט ה' את ישראל מדרך ארץ פלשתים, שהיא דרך הנתונה תחת חסות מצרית, לכיוון מדבר סיני. אם בני ישראל היו ממשיכים בדרכם המקורית, דרך ארץ פלישתים, כל יציאת מצרים הייתה מתנהלת תחת חסות והשגחה מצרית, כך שבני ישראל היו עדיין מרגישים כמשועבדים למצרים.

לאור זאת, התעורר החשש שכאשר ייתקלו בני ישראל במלחמה (בין במלחמת כיבוש הארץ ובין במלחמת עמלק), יפנו בני ישראל לקבל עזרה מיד נותני החסות שלהם - המצרים - "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"[3]. מעבר לכך, יציאת מצרים בצורה כזו תוביל ליצירת מושבת חסות מצרית בארץ כנען, דבר שלא יעלה על הדעת מבחינה רוחנית, שהרי בני ישראל - עבדי ה' הם ולא עבדים לעבדים.

כך ניתן גם להסביר את הצורך בקריעת הים: על מנת למנוע את המצב הבעייתי שעלול להיווצר, היה על בני ישראל לחזות בעיניהם ממש בקריסה של המצרים על הים, שכן רק כך הם יוכלו להשתחרר מאותו שיעבוד נפשי עמוק[4].

גם הרב אלחנן סמט, בספרו 'עיונים בפרשות השבוע'[5], מפתח גישה זו. הוא מראה שראיית המצרים - "כי אשר ראיתם את מצרים היום" (י"ד, יג), שהובילה ליראה מפניהם: "והנה מצרים נֹסע אחריהם וייראו מאֹד" (שם, י), מתחלפת לאחר קריעת הים בראיית הישועה הגדולה: "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה ה' במצרים" (שם, לא), המובילה ליראת ה': "וייראו העם את ה' " (שם, לא).

לטענתו, יש כאן הליך ריפוי פסיכולוגי. בכדי לשחרר את בני ישראל מהחרדה העמוקה שלהם מפני מצרים, אין די בכך שבני ישראל יראו את מצרים טובע בים, משום "שבתהליכי ריפוי הנפש האנושית אין קיצורי דרך... בתחום הנפשי ודאי שיש הכרח לחשוף את הבעיה הפנימית". על כן יש להוציא אל הפועל, אל פני השטח, את החרדה הפנימית של בני ישראל מהמצרים, בכדי שניתן יהיה לטפל בה. לשם כך יש צורך בעימות חזיתי בין בני ישראל והמצרים. העימות הזה יתרחש במפגש הבלתי אמצעי בין בני ישראל ומצרים על הים. במפגש זה מתגלה חוסר האונים של בני ישראל, ובשיאו בני ישראל מתחרטים על עצם היציאה, ובכך מוכיחים בעצמם שאכן יציאתם עד כה איננה יציאה מלאה. אחרי המפגש והוצאת החרדה אל הפועל יכול לחול ההיפוך הטוטאלי. הנפילה המוחלטת של האימפריה המצרית משחררת את בני ישראל מהשעבוד הנפשי העמוק שלהם למצרים.

דברים דומים הועלו ע"י רבנו בחיי:

"כי העבד היוצא מתחת ידי האדון הקשה אשר מירר את חייו... עוד העבד ירא ומתפחד פן ירדוף אדונו אחריו. ואין הגאולה שלמה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון" [6] (פירוש על ספר שמות ו', ו).

אם כן, הן הרב בן נון והן הרב סמט טוענים שקריעת הים נועדה לשחרר את בני ישראל מהשעבוד הנפשי שלהם למצרים. אלא שהרב בן נון מתמקד באספקט המדיני-צבאי, ולעומתו הרב סמט מדגיש יותר את האספקט הפסיכולוגי.

3. ייחוס יציאת מצרים לה' באופן בלעדי

בגישה זו דוגל הרב מרדכי ברויאר[7], שמפרש את קריעת הים בהתאם לבחינות השונות שהוא מציג בעשר המכות. כהקדמה הכרחית להצגת שיטתו, נסקור בקצרה את ההנהגות השונות המתגלות בפרשיות המכות[8].

פעמיים בתורה מצטווה משה ללכת לפרעה ולגאול את בני ישראל ממצרים. הפעם הראשונה הינה במעמד הסנה: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (ג', י). פעם נוספת הינה בתחילת פרשת וארא: "וידבר ה' אל משה לאמר: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו" (ו', י-יא)[9]. מדוע יש צורך בשתי השליחויות?

לענ"ד, ההבדל היסודי שבין השליחויות הוא המניע השונה לגאולת ישראל שבכל אחת מהן. בשליחות של פרק ג' ההצלה של בני ישראל היא בגלל סבלם וצעקתם של בני ישראל וללא כל קשר לחישובים היסטוריים כלליים:

"ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו... וארד להצילו מיד מצרים..." (ג', ז-ח). השליחות בפרק ו', לעומת זאת, נובעת ממניעים אחרים לגמרי. בהמשך דברינו ננתח בהרחבה את ציוויו של ה' למשה בשליחות זו. כעת נסתפק בכך שמשמע ששליחות זו נובעת מחישובים היסטוריים של הקב"ה, ומזכירת ברית האבות: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבִדים אותם ואזכֹר את בריתי" (ו', ה).

כלומר, צעקת בני ישראל אינה הסיבה לגאולה, אלא היא רק מזכירה לה' את ברית בין הבתרים[10], בה הבטיח ה' לאברהם להוציא את זרעו ברכוש גדול ממצרים, והיא היא הסיבה לגאולה. זאת בניגוד לנאמר בפרק ג', שצעקת בני ישראל היא הגורם הישיר לגאולתם של ישראל. בשל כך נכנה, לצורך המשך הדיון, את השליחות של פרק ג' - 'השליחות ההומניסטית', ואת השליחות של פרק ו' - 'השליחות ההיסטורית'.

שליחויות אלו נובעות מההתגלויות השונות של הקב"ה: השליחות ההומניסטית נובעת מהנהגת שם הוי-ה, והשליחות ההיסטורית מהנהגת שם א-לוהים[11]. הרב ברויאר טוען שכפילות זו שהתגלתה בפרשיות המינוי של משה ממשיכה להתגלות במקביל לאורך כל פרשת המכות ויציאת מצרים.

בשתי הבחינות, יציאת בני ישראל ממצרים היא בהסכמת פרעה - "שכן גאולת ישראל היא מאורע הנוגע לכל העולם, ולפיכך גם אומות העולם נדרשות להודות בגאולה ולתת את חלקן בהגשמתה" (פרקי מועדות עמ' 235). אך ההסכמה שפרעה נותן ליציאת בני ישראל שונה בכל אחת מהבחינות. בשליחות ההומניסטית פרעה מתבקש לשחרר את בני ישראל לשלושה ימים בכדי שיוכלו לעבוד את ה':

"ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' א-להינו" (ג', יח). לעומת זאת, בשליחות ההיסטורית פרעה מתבקש להעניק לבני ישראל שחרור מוחלט:

"...ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושִלח את בני ישראל מארצו" (ז', ב) [12].

כעת נחזור למטרת קריעת ים סוף. בשליחות ההומניסטית, כאמור, מבחינה משפטית השחרור פקע לאחר שלושה ימים. כעת אין לו כל תוקף ויש לחזקו ולאשרו מחדש. שחרור מחודש זה נעשה ע"י קריעת ים סוף. בהנהגת שם א-לוהים, לעומת זאת, העניק פרעה לבני ישראל שחרור מוחלט, ושם הבעיה היא אחרת. ישנו חשש שהולדת העם הישראלי לא תהיה מיוחסת לה' באופן בלעדי אלא גם לפרעה, ולכן יש צורך להחזיר את בני ישראל אל ים סוף ולחזק את לב פרעה כדי שירדוף אחרי בני ישראל. במעשים אלו פרעה מבטל, לפחות מבחינה מעשית, את השתתפותו ביציאת מצרים.

כך שבזמן שפרעה רודף אחרי בני ישראל, השתתפותו בגאולת ישראל בטלה הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה המעשית. מה שנותר מהשתתפותו של פרעה בגאולת ישראל היא רק ההודאה של האומות בכך שישראל הם עבדיו של ה', ולפיכך הם זכאים לחירות עולם.

בקריעת ים סוף הוכח לבני ישראל ולעולם כולו שגאולת ישראל, שאושרה בידי אומות העולם, נעשתה בידי ה' לבדו[13].

4. הצעה חדשה

על הגישות הקודמות יש להקשות מפסוק מפורש המתאר את מטרת קריעת הים:

"דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים... ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ... וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' " (י"ד, ב-ד) [14].

אם כן, לכאורה מהפסוקים עצמם עולה שמטרת קריעת הים היא חינוך המצרים, ולא חינוך בני ישראל, כפי שהציעו הגישות הקודמות[15]. נראה, שגם מטרת העונש המוזכר בפסוק אינה הנקמה במצרים (כפי שראינו במכילתא בראשית דברינו). העונש למצרים הינו אמצעי בלבד, בכדי להגיע למטרה של "וידעו מצרים כי אני ה' ". אמנם אחת התוצאות של קריעת הים הייתה גם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (י"ד, לב), אך לא מצינו תוצאה זו כסיבה לקריעת הים.

דבר זה טעון הסבר. האם חינוך המצרים חשוב מספיק בכדי לשמש עילה למהלך כה גדול ומשמעותי?

ב. שני המינויים של משה

הביטוי המוזכר כאן: "וידעו מצרים כי אני ה' " מוכר לנו מפרשייה מוקדמת יותר. בפרשיית המינוי השני של משה, בתחילת פרשת וארא, נאמר: "ואהרן אחיך ידבר אל פרעה... ואני אקשה את לב פרעה... ונתתי את ידי במצרים וידעו מצרים כי אני ה' " (ז', ב-ה). כדי לעמוד על משמעות הביטוי הנזכר, יש לחזור לדיון על היחס שבין שני המינויים של משה. כאמור לעיל, ההבדל המרכזי בין השליחויות הוא המניע השונה שלהן. הראנו שהמניע לגאולה בשליחות ההומניסטית הוא זעקת בני ישראל. כעת ננתח את מניעי הגאולה כפי שהם מצטיירים בשליחות ההיסטורית. לשם הבנתם, נתעמק בניתוח נאום ה' במינוי זה, המופיע בפסוקים ב-ח בפרק ו'.

הנאום מתחלק באופן ברור לשני חלקים:

א. פסוקים ב-ה: תיאור הגורמים ההיסטוריים שקדמו והובילו לגאולת מצרים.

ב. פסוקים ו-ח: תיאור הגאולה העתידית.

כפי שהראנו בטבלה, גם בתוך כל קבוצת פסוקים ישנה חלוקה פנימית.

החלוקה בפסוקים ב-ה:

פסוקים ב-ד עוסקים בגילוי שם הוי-ה ובהקמת ברית. נראה שברית זו היא ברית המילה (בראשית י"ז), שכן נאמר ש-ה' התגלה לאבות בשם א-ל שד-י, ואכן, פרשיית ברית המילה נאמרת בשם זה. כמו כן, יש בה ביטויים נוספים המקבילים לפרשה זו:

פסוק ה לעומת זאת, נראה שרומז לברית בין הבתרים (בראשית ט"ו), שכן הביטוי "מעבִדים אֹתם" רומז למה שנאמר בברית בין הבתרים "ועבדום וענו אֹתם" (ט"ו, יג)[16].

החלוקה בפסוקים ו-ח:

מסתבר כי גם כאן החלוקה הפנימית מקבילה בדיוק לחלוקה הפנימית בפסוקים ב-ה.

פסוקים ו-ז עוסקים בקיום ההבטחה של ברית המילה: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לא-להים" (פסוק ז). זאת בהתאם לנאמר בברית: "והייתי להם לא-להים" (בראשית י"ז, ח).

פסוק ח עוסק בקיום הבטחת ברית בין הבתרים: "והבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אֹתה לכם מורשה...", במקביל לנאמר בברית בין הבתרים: "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית ט"ו, ז)[17].

מניתוח הנאום נמצאנו למדים, שהגורמים ליציאת מצרים לפי השליחות ההיסטורית הם קיום הבריתות של ספר בראשית. לפי שליחות זו, העובדה ש-ה' שומע את נאקת בני ישראל איננה הסיבה לגאולה כמו בפרק ג', אלא שמיעה זו רק מובילה לזכירת הברית, שהיא הגורם האמיתי ליציאת מצרים. "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכֹר את בריתי" (ו', ה)[18].

בנוסף לכך עולה מהנאום שישנה מטרה תיאולוגית ליציאת מצרים, והיא התגלות שם ה'. מטרה זו מתבטאת בביטוי החוזר לאורך הנאום: "אני ה' ". הכתוב מדגיש כי התגלות זו היא בניגוד לימי האבות, אליהם התגלה ה' רק בשם א-ל שד-י ולא בשם הוי-ה. כעת יתגלה ה' בשם הוי-ה הן לבני ישראל, כמאמר הפסוק: "לכן אמֹר לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים" (ו', ו) והן למצרים: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטֹתי את ידי על מצרים" (ז', ה)[19].

נסכם את ההבדל בין שתי השליחויות:

1. על פי השליחות ההומניסטית, הגאולה נובעת מזעקת בני ישראל, ובהתאם לכך הגאולה תהיה גאולה פיזית פשוטה שהינה הצלה מהשעבוד.

2. על פי השליחות ההיסטורית, הגאולה נובעת מהבריתות שכרת ה' עם האבות. משליחות זו עולה תכלית נוספת ליציאת מצרים, והיא התגלות שם ה' בעולם באופן שלם ומלא. בכדי להבין את משמעותה של תכלית זו, יש לבחון את תהליך ההתקדמות של התגלות שם ה' בעולם.

ג. תהליך ההתקדמות של התגלות שם ה' בעולם

ההתגלות לאברהם בשם א-ל שד-י הייתה, כאמור, בברית המילה. בהמשך אנו מוצאים את יצחק שמברך את יעקב בשם א-ל שד-י (בראשית כ"ח, ג-ד)[20], ובנוסף לכך יעקב מקבל את הברכות ישירות מהקב"ה בשם א-ל שד-י (בראשית ל"ה, י-יב).

אולם שורשי ההתגלות קדומים לברית המילה והם מצויים כבר בכריתת הברית בין א-לוהים לנח לאחר המבול (בראשית ט', ח-יז). נראה כי גם פרשייה זו מקבילה לפרשיית ברית המילה[21].

ברם, לצד הדימיון הרב, ישנם הבדלים ברורים בין שתי הפרשיות. הברית עם נח נעשית בשם א-לוהים, שהוא שם כללי[22], בעוד שברית המילה נעשית בשם א-ל שד-י, שהוא שם פרטי יותר. משמעות הדברים היא שההתגלות של הקב"ה נעשית יותר פרטיקולרית. בעוד הברית עם נח עוסקת באנושות כולה, ברית המילה עוסקת בקיום הזרע הנבחר. התגלות א-לוהים כבר איננה אוניברסאלית אלא מיועדת לאומה יחידה. כתוצאה מהתקדמות זו, ישנה התקדמות גם בדרישות הגומלין מצד כורתי הברית: בברית המבול האנושות פסיבית ואינה נדרשת לעשות דבר בתמורה לברית ולאות הברית. למעשה זו ברית חד צדדית. לעומת זאת בברית המילה ישנה דרישה למעשה - מילת הערלה, והברית היא דו צדדית.

ראינו אם כן שישנה התקדמות במהלך כריתת הבריתות. התקדמות נוספת תחול בקיום ההבטחה שנאמרה בברית המילה, ביציאת מצרים. השם שבו יתגלה ה' יהיה כבר שם הוי-ה, שהוא שמו המלא של הקב"ה. ההתגלות לא תהיה רק לבודדים, אלא לזרע הנבחר כולו, והדרישה מבני ישראל תעלה בהתאם. הדרישה (הראשונית) תהיה הכרה בכך ש-ה' הוא אשר הוציא את בני ישראל ממצרים: "וידעתם כי אני ה'
א-לֹהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ו', ז)[23].

מהתמונה המצטיירת עד כה עולה שההתקדמות במהלך הבריתות וקיומן הגיעה לידי כך שהן הפכו לבריתות שנוגעות אך ורק לישראל, ואילו שאר האומות נזנחו כביכול ע"י הקב"ה, ואין ציפיה שהן יאמינו בו. אולם, נראה שבפרשת השליחות ההיסטורית עולה תמונה שונה.

בפרשייה זו מצטווה משה לצאת לשליחות כפולה:

1. שליחות לבני ישראל, בה עסקנו עד כה (ו', ב-ח).

2. שליחות לפרעה (ו', כט - ז', ה).

ננתח כעת את השליחות לפרעה. בשליחות זו נצטווה משה ללכת לפרעה ולדרוש ממנו שחרור מוחלט של בני ישראל. אולם, ה' מודיע לו מראש שהוא יחזק את לב פרעה בכדי להרבות אותות ומופתים: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז', ג) הסיבה לכך היא שהתכלית התיאולוגית של השליחות ההיסטורית היא פרסום שם ה' בעולם ובמצרים, ולכן אומר ה': "וידעו מצרים כי אני ה' " (ז', ה). אמנם, יש לשים לב להבדל שבין שני חלקי שליחות זו. בעוד המצרים נדרשים רק לדעת "כי אני ה' ", ישראל נדרשים לרמה גבוהה יותר של הכרת ה': "וידעתם כי אני ה' א-לֹהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ו', ז). לא הכרה מעורפלת בכך ש-ה' הוא הא-לוהים, אלא שהוא הפועל בהיסטוריה והוא זה שהוציא את בני ישראל ממצרים. אולם, כאמור, גם מהמצרים ישנה דרישה אמונית מסוימת.

מהלך זה שונה מהמהלך של השליחות ההומניסטית, המתוארת בפרשת הסנה כגאולה פיסית פשוטה, שלפחות עיקר מטרתה הוא הומני ולא תיאולוגי[24]. בשליחות ההומנית ה' אומר למשה שילך לפרעה ויבקש את שחרורם של בני ישראל. ה' מודיע למשה שפרעה לא יסכים לכך, לא משום ש-ה' יחזק את ליבו, אלא בגלל שרירות ליבו של פרעה. בעקבות זאת 'ייאלץ' ה' להכות בפרעה כדי שזה ייתן לבני ישראל לצאת מארצו: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלֹך... ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי... ואחרי כן ישלח אתכם" (ג', יט-כ).

הבדל נוסף, אפוא, בין שתי השליחויות הוא שבשליחות ההיסטורית פרסום שם ה' הוא ממטרות ההוצאה, והאותות הם מטרה תיאולוגית לכשעצמה. לעומתה, בשליחות ההומנית, האותות הם רק אמצעי להוצאת בני ישראל ממצרים. אולם, בניגוד לתמונה שעלתה בנוגע להתקדמות בהתגלות ה' בעולם, לפיה חלה התרכזות בעם ישראל, בשליחות ההיסטורית אנו מוצאים מטרה תיאולוגית גם ביחס לגויים.

ד. מכות מול אותות ומופתים

על בסיס הנאמר לעיל נראה שיש להבחין בין מכות לבין אותות ומופתים. בעוד המכות נועדו להשחית ולהזיק, ומקורם בשליחות ההומניסטית - האותות והמופתים נועדו להראות את כוח ה' בעולם, ומקורם בשליחות ההיסטורית. בשליחות ההומניסטית יש להתגבר על ההתנגדות של פרעה, ולשם כך יש צורך במכות כואבות שיכריחו את פרעה לשחרר את בני ישראל. ואילו בשליחות ההיסטורית יש צורך לפרסם את שם ה' בעולם, ולשם כך יש צורך באותות ובמופתים שיראו לעולם את כוחו הגדול של ה'[25].

מכת הדם

נוכיח חלוקה זו ממכת הדם. במכה זו ישנם באופן ברור שני תיאורים שונים של המכה, וכבר עמד על כך האברבנאל (עמ' 102 ואילך במהדורת חורב). ננתח כעת את הפיסקה המתייחסת למכת הדם (ז', יד-כה) בכדי להוכיח כפילות זו.

פסוקים יד-יח: בתחילה נאמר שכבד לב פרעה והוא ממאן לשלח את בני ישראל. בעקבות זאת ה' מצווה את משה ללכת לפרעה בבוקר אל היאור ולקחת עמו את מטהו אשר הפך לנחש, וה' מוסר למשה התראה מפורטת על מכת הדם שהוא עתיד להביא על מצרים. עיקרי הדברים הם: "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאֹר ונהפכו לדם". ההתראה מדגישה את הנזק שמכה זו נושאת בחובה: "והדגה אשר ביאֹר תמות ובאש היאֹר ונלאו מצרים לשתות מים מן היאֹר". כמו כן, בהתראה ישנם ביטויים המעידים על זיקה לשליחות ההומניסטית כגון: "ה' א-לֹהי העברים" (המופיע גם ב-ג', יח), וכן "שלח את עמי ויעבדֻני" בדומה לדברי משה לפרעה בשליחות זו: "שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (ה', א).

פסוק יט: לאחר מכן ה' אומר למשה שיאמר לאהרן לקחת את מטהו ולנטות את ידו (ולא 'להכות' כמקודם) על "מימי מצרים על נהרתם על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים". בעוד ההתראה לפרעה הייתה ממוקדת ביאור, בביצוע שנמסר לאהרן המכה מתוארת כרחבה בהרבה, והיא מגיעה לכל מקורות המים במצרים.

אם כן, יש פה שתי פסקאות המתארות שתי מכות דם שונות כביכול, נסכם את ההבדלים:

1. מבצע המכה: בתחילה משה - "הנה אנכי מכה במטה", ובהמשך אהרן - "קח מטך ונטה ידך".

2. מקום המכה: בתחילה רק ביאור ואילו בהמשך בכל ארץ מצרים.

3. פן הנזק: בתתילה מודגש מאוד הנזק שייגרם מהמכה (מות הדגים, ביאוש היאור וחוסר היכולת לשתות), המתבטא בכך שמשה מכה את היאור ולא רק נוטה את ידו. לעומת זאת, בהמשך אין הדגשה של נזקי המכה (אמנם, מוזכרת הרחבתה של המכה לשאר מקורות המים, אך בהמשך עולה שרק מהיאור עצמו לא הייתה השתיה אפשרית).

בדומה לתיאור הכפול בציוויים על מכת הדם, ישנו תיאור כפול גם בביצוע:

"ויעשו כן משה ואהרן... וירם במטה ויך את המים אשר ביאֹר לעיני פרעה...ויהפכו כל המים אשר ביאֹר לדם. והדגה אשר ביאֹר מתה ויבאש היאֹר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאֹר" (ז', כ).

גם משה וגם אהרן משתתפים במכה, ולכן נאמר גם "וירם במטה" (אהרן) וגם "ויך את המים" (משה). לאחר מכן יש תיאור מדויק של המכה כפי שמשה מסר לפרעה. אך אחריו נאמר "ויהי הדם בכל ארץ מצרים", ביטוי הלקוח מהפיסקה השנייה העוסקת באות ולא במכה. לאחר מכן נאמר שגם החרטומים מנסים לעשות דם בלטיהם. ברור כי החרטומים מנסים לעשות אות בכדי להתמודד תיאולוגית עם ה' ולא כדי להוסיף נזק על מכות מצרים, ולכן החרטומים קשורים דווקא לפן האות. כפילות נוספת ישנה בתגובת פרעה. בהתחלה נאמר: "ויחזק לב פרעה" (ז', כב), כלומר לבו התחזק ע"י גורם חיצוני, ובהמשך נאמר: "ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לִבו גם לזאת" (ז', כג), כלומר פרעה בעצמו מכביד את ליבו; ולעיל עמדנו על כך שזהו הבדל נוסף הנובע מהשליחויות השונות. ראינו, אפוא, שכפילות זו של שתי הבחינות נובעת משילובם של שתי השליחויות.

שאר עשר המכות

ניתן לראות חלוקה זו, בין מכות למופתים, גם בהמשכם של עשר המכות, כאשר אלו הם המאפיינים הבסיסים שלה:

את המכה מבצע ה' בעצמו (כך לאורך כל המכות), ואילו את המופתים הוא מוסר לשלוחיו (בתחילה לאהרן ולאחר מכן גם למשה).

התראה מוזכרת רק לפני המכות שכן רק הן עונש שיש להתרות בפניו.

ההתראות והמכות ממוקדות בפרעה, שהרי הוא זה שצריך לשחרר את בני ישראל. האותות, לעומתן, אמורים לפרסם את שמו של ה' לכל המצרים ולא רק לפרעה. אי לכך המאבק עם החרטומים הינו במישור האותות שכן הוא נושא אופי תיאולוגי ובא לערער את מעמדם. כמובן שגם החרטומים מצידם לא פועלים במישור המכות שכן אין להם עניין להוסיף על מכות מצרים.

המכות הן אמצעי לשחרר את בני ישראל ואילו לאותות יש ערך עצמי, לפיכך רק בהקשר של האותות נאמר ש-ה' מחזק את לב פרעה.

כאמור, נראה שכפילות זו קיימת גם בהמשך פרשיות המכות. במאמר זה נסתפק בדוגמה אחת נוספת והיא מכת הצפרדעים. בתחילת תיאור המכה ה' מוסר למשה התראה מפורטת, דבר הרומז לכך שמדובר במכה ולא רק באות. בדומה להתראה שקדמה למכת דם ישנה התמקדות ביאור, משם תתחיל המכה. דימיון נוסף הוא ששתי ההתראות הן בלשון "שלח את עמי ויעבדֻני" (ז', טז; ז', כו).

גם בשלב הביצוע של המכה ישנו דימיון בולט בין שתי המכות:

"אמר אל אהרן נטה את ידך במטך על הנהרֹת על היארים ועל האגמים והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים" (ח', א).

בדומה לפן האות במכת הדם, גם כאן אין התמקדות מיוחדת ביאור, ואהרן הוא המעלה את הצפרדעים באמצעות מטהו. אמנם, אין בהמשך תיאור כפול של הביצוע כפי שהראנו בדם, אך מתואר מאבק עם החרטומים השייך כאמור רק במופתים. מאידך, ישנו משא ומתן בין פרעה למשה בנוגע להסרת המכה, כך שנראה כי בנוסף לאות ישנה גם מכה.

בברד ובארבה, ישנו חידוש נוסף בנוגע להתראות מעבר לכפילות זו. לעיל טענּו כי הן שייכות רק למכות, אולם כאן מופיעים דווקא ביטויים מובהקים של אותות כגון "וידעתם כי אני ה' " (י', ב) - בארבה, ו"למען ספר שמי בכל הארץ" (ט', טז) - בברד. הסיבה לכך היא שאם לא היה צורך במופתים, פרעה כבר היה משחרר את בני ישראל. לכן יש שילוב בין המכה למופת גם בהתראה, שכן בשלב זה כבר אין למכות עמידה עצמאית. נסכם ונאמר כי בניגוד למקומות אחרים בהם חלוקת הבחינות מסתדרת היטב, כאן היא נתקלת בקשיים רבים. אולם, נראה כי בכל זאת ניתן להצביע ולומר שלכל הפחות ישנם שני יעדים שונים שעל המכות להשיג בשתי דרכים שונות עליהן רומזת התורה.

ה. וידעו מצרים כי אני ה' - קריעת ים סוף

עמדנו על כך שבפרק ו', שלטענתנו מייצג את בחינת האותות, יש דרישה של "וידעו מצרים כי אני ה' ". כעת, ננסה להבין את הדרישה הזו, וזאת ע"י ניתוח של פרשיות האותות, שייעודן הגשמת הדרישה.

כאמור לעיל, במישור האותות ישנו מאבק בין ה' ושליחיו לבין החרטומים המנסים לחקות את האותות. את אות הדם והצפרדע מצליחים החרטומים לחקות, אך הם נכשלים באות הכינים. בעקבות כישלונם אומרים החרטומים לפרעה: "אצבע א-להים הִוא" (ח', טו). זוהי הכרה ראשונית ומעורפלת בכך ש-ה' ביצע אותות אלו. אולם, פרעה מסרב לקבל את דבריהם מאחר ו-ה' מחזק את ליבו בכדי שיוכל להרבות באותות.

השלב המשמעותי הבא בחינוך מצרים הינו במכת הברד, כאשר משה אומר להם להסתגר בבתיהם בשביל להדגיש את חינוך המצרים. ואכן: "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (ט', כ). לאחר המכה, מודה פרעה בעליונותו של ה': "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט', כז). אך מיד עונה לו משה ואומר: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' א-לֹהים" (ט', ל). כלומר הודאת פרעה ויראת המצרים לא הגיעו לרמה הנדרשת.

מדברים אלו נראה שהדרישה מהמצרים היא יראת ה', ביטויה של יראה זו יהיה בהכרה של המצרים שהמכות והאותות מגיעים מהקב"ה. הכרה זו, שהתחילה בכינים, עדיין לא הגיעה לכלל מיצוי. לאור זאת מובן מדוע בני ישראל, אינם יכולים ללכת ישירות לארץ ישראל שהרי תכליתה של השליחות ההיסטורית עדיין לא התממשה. זו הסיבה שיש צורך בקריעת ים סוף שתכליתה היא, כפי שמעיד הכתוב, "וידעו מצרים כי אני ה' " (י"ד, ד).

בהקשר זה יש לשאול אם תכלית זו, של "וידעו מצרים כי אני ה' " אכן התממשה בקריעת הים.

בתחילת הפרשה מספר ה' למשה את תוכניתו - "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' " (י"ד, ד). הביטוי "אכבדה" מתייחס, ככל הנראה, למה שנאמר בהמשך - " ...ויהם את מחנה מצרים. ויסר את אֹפן מרכבֹתיו וינהגהו בכבדֻת..." (י"ד, כד-כה). ואכן, המשפט היחיד שאומרים המצרים לאורך קריעת ים סוף מופיע מיד לאחר מכן - "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים" (שם). זוהי הכרה ברורה שהמכות והאותות באים מה', ובכך הושגה תכלית יציאת מצרים של השליחות ההיסטורית. וכבר עמד על כך האבן עזרא במקום:

"והתברר דבר ה' שאמר וידעו מצרים כי אני ה' " [26].

ו. שתי בחינות בקריעת ים סוף

הארכנו להוכיח שהמטרה החינוכית בקריעת הים מכוונת למצרים, ולא כטענה המקובלת שמטרת קריעת הים היא חינוכם ושחרורם של בני ישראל. כעת נשוב לגישות המפרשים שהצגנו בתחילה וננסה לשלבן בפרשה.

בפרשת קריעת הים קיימות כפילויות וסתירות שונות: נאמר כי ה' אומר למשה שפרעה יראה את בני ישראל נבוכים במדבר, ה' יחזק את ליבו ואז פרעה ירדוף אחריהם (י"ד, ג-ד). אולם, לאחר מכן נאמר שמיד כשסופר למלך מצרים על בריחת בני ישראל (ולא על מסלולם הכושל במדבר) נהפך ליבו והוא יצא לרדוף אחרי בני ישראל (י"ד, ה). גם בקריעת הים עצמה מוצאים אנו כפילות: מצד אחד אומר ה' למשה לנטות את ידו על הים ולבקוע אותו (י"ד, טז), כלומר המכה מתבצעת ע"י משה, בדומה למכות הדם והשחין. אולם, מן הצד השני, ה' מוליך רוח קדים כל הלילה ומייבש את הים (י"ד, כא), כך שהמכה מתבצעת ישירות ע"י ה', בדומה למכות הערוב והדבר. לאור כפילויות אלו ואחרות טוען הרב ברויאר[27] שבפרשה ישנן שתי בחינות[28]. ננסה לאור אותם בחינות לשלב בין הגישות השונות במטרת קריעת הים.

בבחינה אחת ה' גורם לפרעה לצאת ולרדוף אחרי בני ישראל בכדי להגשים את "וידעו מצרים כי אני ה' ", כשם שבפרק ו' אומר ה' שהוא יחזק את לב פרעה בכדי להרבות באותות ובמופתים ולהגיע לתכלית זו. לפיכך, בחינה זו מתקשרת באופן ברור לשליחות ההיסטורית, והיא מסתיימת בפסוק כה, בהכרה של המצרים בכוחו של ה'.

בבחינה השנייה מתחרט פרעה בעצמו על שחרור בני ישראל, ועל כן היא קשורה לשליחות ההומניסטית (פרק ג'), שכן בשליחות זו פרעה שחרר את בני ישראל אך ורק לשלושה ימים לצורך עבודת ה'. לכן, כשנודע לו שהעם ברח הוא מארגן את צבאו ורודף אחריהם. זאת בהתאם לנאמר בפרק ג' שפרעה לא יסכים לשחרר את העם, ויש להכותו כדי שהוא יעשה זאת. בחינה זו נועדה להשלים את גאולת מצרים כפי שהצטיירה בשליחות ההומניסטית, קרי - יציאה פיזית פשוטה ממצרים.

כאן יכולים להתקבל הן דבריו של הרב יואל בן נון והן דבריו של הרב מרדכי ברויאר. שכן, בנוסף לצורך להגן על בני ישראל מהמצרים הרודפים אחריהם, יש צורך שהיציאה תיוחס לה' בצורה בלעדית. כמו כן, כיוון שמבחינה נפשית בני ישראל עדיין משועבדים למצרים, על בני ישראל לחזות בקריסתם המוחלטת בכדי להשתחרר משעבודם הנפשי. אולם, גם אם מטרות אלו הושגו לבסוף, הם לא סומנו כמטרות מלכתחילה.

ז. סיכום

ניסינו להראות שקריעת ים סוף היא מאורע שבא להשלים את מכות מצרים, וזאת בדרכים הבאות:

השלמת היציאה הפיזית, ובכללה שחרור בני ישראל מבחינה נפשית וייחוס היציאה לה' באופן בלעדי, כהמשך ל'גאולה ההומניסטית' שמקורה במעמד הסנה.

השלמת המטרה התיאולוגית של חינוך המצרים, כהמשך ל'גאולה ההיסטורית' שמקורה בתחילת פרשת וארא.

---