מחיית 'עמלק' / שאול ברט

א. הקדמה

מחיית עמלק היא אחת מהמצוות המוזרות ביותר איתן אנו נפגשים בתורה. מדובר על מצוה חד-משמעית ובלתי מתפשרת, הדורשת השמדה מוחלטת של עם על ילדיו וזקניו. בנוסף, מצוה זו נראית לכאורה כלא שייכת לדורות שלנו, שבהם "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (משנה ידיים פ"ד מ"ד). מסיבה זו, ניסו רבים לאורך הדורות להסביר מהו עמלק ומהי כוונת התורה בחיוב להשמידו.

בגלל שחיוב מחיית עמלק כל כך בסיסי בתורה, "תמחה את זכר עמלק... לא תשכח", ומשום שלכאורה עמלק הגשמי כבר עבר מן העולם, התפרש החיוב לכלות את עמלק כחיוב לכלות את ה'עמלק' שנמצא בנפשו של כל אדם. במפגשו של יעקב עם עשו מתאר לנו המדרש כי מאחורי דמותו הגשמית של עשו עומד 'שרו של עשו', שהוא המהות הרוחנית שמבטא קיומו של עשו בעולם. כך, גם מאחורי קיומו של עמלק נמצא שורש רוחני רע שכלפיו נסוב חיוב הכלייה. לכן, גם כאשר עמלק כבר איננו קיים, ואין אפשרות לכלותו, עדיין קיימת המצוה המוטלת על כל אדם לכלות את שורשו של עמלק הנמצא בנפשו פנימה.

אחד ההוגים שעסק רבות בנושא פורים בכלל ומהות עמלק בפרט הוא ר' צדוק. במאמר זה ננסה להתחקות אחר שיטתו, בעיקר בספר 'רסיסי לילה', בהבנת מהותו של 'עמלק' הנפשי, שכלפיו קיימת החובה "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

ב. "עלמא דשיקרא"

הרמב"ם פותח את משנה תורה ומלמד אותנו ש -

"יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון... וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות" (הל' יסודי התורה פ"א ה"א-ה"ג).

כלומר, באופן עקרוני הקב"ה הוא הדבר היחידי שבאמת אפשר להתייחס אליו בתור 'קיים' בפני עצמו, ואין דבר אחר שהוא 'קיים' מלבד הקב"ה. לפי דברים אלו יוצא שמעבר לכך שהקב"ה "מחיה בטובו" את כל העולם "בכל יום תמיד", הוא גם מהווה את הקיום של הבריאה בכל רגע ורגע. אין קיום בנפרד מהקב"ה, ולכן כל דבר שקיים בעולם הוא בעצם גילוי של הקיום הא-לוהי.

אם מסתכלים על הדברים בצורה כזו ניתן לומר שיש סתירה מסוימת בעצם הקיום של העולם: מצד אחד, האמת היא שהקב"ה מתגלה בכל דבר ומקיים את העולם. אולם, מצד שני, כשאנו מסתכלים בעולם אנו לא רואים את הקב"ה הנמצא בכל דבר, ובמידה מסוימת ההיפך הוא הנכון - צריך להסתכל בצורה מאוד מעמיקה בשביל לראות את הא-לוהי הנמצא בכל דבר.

במידה רבה עובדה זו היא המקור לכך שהעולם שלנו הוא 'עלמא דשיקרא'. שהרי ההרגשה של כל אדם היא שהוא ישות עצמאית שקיומה אינו תלוי בגורם חיצוני, והראייה של העולם בתור דבר שחי ופועל מעצמו על פי חוקים יבשים וטבע עיוור, "עולם כמנהגו נוהג", היא שקר. במובן מסוים כל קיומו של חומר הוא שקר, שהרי הקב"ה אינו חומר ואין קיום בנפרד מהקב"ה, ולכן עצם הקיום שלנו במציאות חומרית, המאפשרת את הראייה של העולם כנפרד מהקב"ה, ממילא מגדיר את הקיום הבסיסי של העולם כשיקרי.

ג. "כח האפשרות"

ברור שהמציאות השקרית שבתוכה אנו חיים איננה מקרית. ר' צדוק עומד על נקודה זו ואומר:

"כי התחלת מחשבת הבריאה שיהיו דברים נראים כנפרדים מאמיתות ה' יתברך, ומכל מקום מכירים יחודו" (אות ל"ב סימן ה').[1]
"דתכלית הבריאה הייתה להכרה זו שיכיר שאין הוא נפרד כלל הגם שנראה נפרד"
(אות ל"א סימן ה').

כלומר, החוכמה הא-לוהית החליטה לברוא דווקא עולם חומרי שמתנהל על פי חוקי טבע הניתנים לבירור, ומאפשר תהיות ביחס למקור הקיום שלו. זאת בכדי שדווקא מתוך הסתירה האפשרית והיכולת להסתכל על העולם ולומר שהוא אינו א-לוהי - האדם יסתכל על העולם ויגלה את הא-לוהי שבכל דבר.

"כי ה' יתברך רצה לפרסם כבודו, ופרסום כבוד אינו אלא כשיש העלם... ולכן ברא ה' יתברך בני אדם בגופות מלאים מכל מיני תאוות וחמדות שבהיפך מרצון ה' יתברך... שכל שיצרו גדול כאשר הוא עושה רצון שמים הוא הגדול. כי כאשר מי שהוא משוקע בתכלית תוקף ענייני עולם הזה ותאוותיו המשכיחים לגמרי מה' יתברך והוא מתחזק ונזכר להכיר את בוראו הרי זה קילוס עצום יותר, וזה תכלית כל הבריאה"
(אות כ"ח סימן א').

אולם, מעצם העובדה שהקב"ה החליט שהאדם יגלה את המציאות הא-לוהית מתוך 'עולם השקר' שבו הוא נמצא, נובעת האפשרות שאדם מסוים יסתכל על המציאות ויפרש אותה כמציאות נפרדת. אילו היינו רואים בחוש את הא-לוהי הפורץ מתוך הבריאה לא היה מקום לכפירה, אולם בגלל הרצון הא-לוהי שהאדם יגלה את הקב"ה ש'מציץ מן החרכים' נוצרת האופציה לפרש את הבריאה אחרת, ולהגיע למסקנה שהקב"ה לא בורא ולא משגיח, והעולם שלנו 'פועל מעצמו'.

ר' צדוק ממשיך ומסביר שזהו יסוד עמלק - כלומר, עמלק מסתכל על העולם ומנצל את הרצון הא-לוהי בבריאת העולם - שהאדם יחשוף את הקיום הא-לוהי - בשביל להגיע למסקנה ההפוכה.

"ושורש עמלק שבלב היינו העדר הכרת הנוכח" (אות י"ח סימן ג').
"ומצד רצון ה' יתברך שיכירו יחודו ממילא מובן שאפשר גם כן להפך, רק שרצון ה' יתברך שיהיה כן... וזה, כח האפשרות, הוא שורש עמלק" (אות ל"ב סימן ה').

אם ננסח את הדברים שאמרנו בצורה כוללת יותר נוכל לומר שעמלק הוא היכולת להסתכל על מציאות מסוימת ולפרש אותה בצורה הפוכה מהאמת. כשאדם עומד מול קיר לבן וטוען שהוא אדום מדובר בטענה שבטלה מעיקרה, שהרי הנתונים מורים ההיפך, אולם עמלק נכנס לתמונה דווקא במציאות הניתנת לפירושים שונים. האפשרות לפרש מציאות בצורה שונה איננה אומרת שהפירושים האפשריים הם אמיתיים, שהרי למציאות יש, בסופו של דבר, רק פירוש אמיתי אחד. אולם עמלק נתפס לעובדה שהמציאות איננה מבוררת כל צרכה כדי להסביר אותה בצורה שאינה נכונה.[2]

"כח עמלק בלב שהוא כח המשכיח מאמיתות ה' יתברך ומגביר כל מיני דמיונות והרהורים של הבל שהיפך האמת" (אות ל' סימן א').

מסיבה זו לעמלק אין קיום בפני עצמו - הוא מופיע רק כאשר מציאות מסוימת כבר קיימת, והקיום שלו נובע מהעובדה שהמציאות איננה ברורה וחד-משמעית.[3] לכן, מסביר ר' צדוק, עמלק "הוא דבר הנמשך מעצמו... דעצם הכוונה לא היה לזה רק מכל מקום נמשך כח זה מרצונו יתברך"[4] (אות ל"ב סימן ה'). מהסבר זה נובעות מספר השלכות המסבירות את מהות עמלק:

א.

בדרך כלל אדם עושה דברים רעים מתוך תאווה או יצר, אולם עמלק הוא רע אינטלקטואלי - כלומר, עמלק הוא הרע הפילוסופי שמסתכל בעולם ומפרש באמצעות השכל וההגיון את מה שהוא רואה בצורה שקרית. כעס או תאווה משתמשים בחלקים הנמוכים של האדם, שהרי גם בהמה מתאווה וכועסת, אולם עמלק דורש שכל והגיון:

"ונראה דהוא הדעת דרע" (אות ל"ב סימן ג').

נקודה זו מובילה לנקודה מהותית נוספת בעמלק: בד"כ כשאדם עושה דברים רעים הוא יודע זאת, אולם כשאדם משתמש בשכלו ומגיע למסקנה שאין הכרח לומר שהקב"ה מחיה את העולם לכאורה הוא לא עשה שום דבר רע, אלא פשוט הסתכל על העולם בצורה 'אובייקטיבית' ומשוללת הנחות בסיס סובייקטיביות. במילים אחרות: עמלק הוא רע שקשה מאוד לראות את הרע שבו משום שלכאורה הוא רע לגיטימי, שהרי הנתונים באמת מאפשרים את המסקנות שמגיע אליהם עמלק, ומעבר לכך השכל לכאורה אינו כלי 'רע'.

"וזה כל תוקפו של עשו, 'פושט טלפיו' עד שהוצרך ה' יתברך לומר 'אני חשפתי את עשו גיליתי מסתריו' - דאחר לא יוכל לגלות זה, ונאמר 'נחפשו עשו נבעו מצפוניו' משמע דיש לו מצפונים. ואין הכתוב קורא מצפון מה שצפון לעין סתם בני אדם, רק מה שצפון גם ממלאכים ונביאים וחכמים, ואין צריך לומר מאדם עצמו שיוכל להטעות עצמו, ואי אפשר לגלות זה אלא ה' יתברך הבקי במעמקי לב"
(אות י"ח סימן ב').

בשביל לדעת האם אתה מגיע למסקנה מסוימת בגלל שאתה באמת מאמין בה, או שמא היא מחשבה שנובעת מעמלק, "כח האפשרות", יש צורך במודעות עצמית גבוהה מאוד ובכנות. לכן, אפילו חכמים ונביאים יכולים לטעות ולהשלות את עצמם שהם לא מאמינים בדבר מסוים בגלל שהוא לא הגיוני אבל בעצם הם לא מסכימים לקבל זאת בגלל שזה נח יותר.

"כי דעת נקרא חיבור מוֹחא ולבא היינו שאינו רוצה אלא מה שמבין בשכלו שטוב ושראוי לעשות, ולא מחשב רק מה שרוצה, והוא מי שלבו ברשותו. מה שאין כן ברשעים הן ברשות לבן היינו אף על גב שיודע שזה לא טוב לבו מתאווה לזה ואי אפשר להטות מתאות לבו, וזה נקרא שאין לו דעת, והוא מתברר בבירור באותן שהם מדעת שברע" (אות ל"ב סימן ג').

כלומר, עמלק נכנע לתאוותיו לא דרך הרגש אלא דרך השכל, וזו הסכנה שבו. עמלק משתמש בשכל האנושי ובלוגיקה בשביל להגיע למסקנות מוטעות, והקושי להלחם בו הוא שלשם כך יש להבין שהראיה ה'אובייקטיבית' וכלי הלוגיקה לא תמיד נכונים.[5]

ב.

בכל מידה, ותהא הרעה ביותר, ישנו שורש טוב שבשבילו היא נבראה -

"שאין לך מדה רעה שאין בו שימוש לצורך גם כן דלולי כן לא ברא ה' יתברך דבר זה בלב. ותאווה וכעס וכדומה הכל לפעמים יש בהם צורך, כשמשתמש בהם כפי רצון ה' יתברך כנודע" (אות י"ח סימן ג').
"דרך משל, הרוצח והורג אדם - ה' יתברך ברא דבר זה שיוכל לשלוט אדם באדם להורגו לעניין הטוב, להרוג שבעה עממין ועמלק וכל חייבי מיתות בית דין, ועל דבר זה ניתן כח זה לאדם, וזה הוא המכוון ברצון ה' יתברך שברא כח זה"
(אות ל"ב סימן ב').

אולם, כמו שאמרנו לעיל, 'עמלק' איננו בריאה חיובית, והוא מעין 'תופעת לוואי' של רצון הקב"ה, וממילא בו אין טוב. גם בצורה מהותית מובן מדוע בעמלק אין טוב, שהרי לפי הסברנו כל קיומו הוא עשיית ההיפך מהרצון הא-לוהי (האמת), ולשקר אין מקום בעולם כלל. מסיבה זו, דווקא לגבי עמלק יש חיוב מחיה מוחלט ואפילו גרים אין מקבלים מהם, מה שלא קיים בזרעו של עשו או של ישמעאל, למרות שגם הם מבטאים מידות רעות בנפש האדם.

ג.

כמו שהסברנו צורת ההסתכלות שאינה רואה את הגילוי הא-לוהי שבכל דבר היא מידת עמלק. מסיבה זו 'עמלק' הוא השורש לכל המידות הרעות באדם, שהרי אילו האדם היה מכיר בכך שגם הוא וגם החבר שלו הם גילוי א-לוהי הוא לא היה יכול לכעוס עליו, או לעבור על איזה שהוא איסור של 'בין אדם לחבירו'. במובן מסוים, אילו היינו מרגישים בצורה אמיתית את הקב"ה הנמצא בכל דבר, לא הייתה התלבטות האם לקיים מצוות או לא, שהרי כשרואים את הקב"ה בכל דבר, כיצד אפשר לעשות משהו נגד רצונו?[6]

אם כן, עמלק, שהוא המסתיר מאיתנו את העובדה שהקב"ה נמצא בכל דבר, "כח האפשרות", הוא בעצם השורש של כל המידות והתכונות הרעות באדם. "ועל כך נקרא עמלק 'ראשית גוים', שהוא העומק ראשית דרע".

אם נשים לב, לפי ההסבר הזה אולי צריך להסתכל אחרת על תהליך החזרה בתשובה. כשאנו מגלים שאנו כועסים יותר מדי אנו מנסים, ובצדק, לעבוד על תכונת הכעס שלנו בדרכים שונות. אנו מנסים לכעוס פחות על החבר ולהתייחס אליו בצורה יותר נינוחה ויפה. אולם, כמו שהסברנו שורש הבעיה שלנו איננו כעסנות יתר, אלא העובדה שלא הפנמנו בצורה אמיתית את העובדה שהקב"ה מתגלה בכל מקום ובכל דבר. במילים אחרות: כל בעיה במידות נובעת בשורשה מבעיה אמונית במציאות של "מלא כל הארץ כבודו", ובעיה זו היא גילוי של עמלק.

במידה רבה זו הסכנה הגדולה הקיימת בעמלק: למרות שאנו מרגישים את ההשלכות שלו על המידות וההתנהגות שלנו, הוא עצמו איננו מתגלה. אנו מרגישים שאנו כועסים יותר מדי או מקנאים יותר מדי או נגועים יותר מדי בתאוות, אבל אנחנו לא מרגישים שבכך יש לנו בעיה באמונה בקב"ה. מסיבה זו עמלק "הוא השורש הנעלם" -

"וכל העכו"ם הם רע נגלה... [ואילו עמלק הוא] עומק ראשית דרע ובשאר ההתפשטות אין מורגש רע כלל" (אות י"ח סימן ג').

ד. שורשו של עמלק

לפי המהלך שלנו עד כה משתמע שעמלק הוא "כח האפשרות" של הבחירה בשקר, ולפיכך ברור שהוא רע מוחלט שאין לו תקנה.[7] אולם, לכאורה מהסוגיה בגמרא העוסקת בהולדת עמלק מסתמן כיוון שונה:

"'אחות לוטן תמנע' - מאי היא תמנע? בת מלכים הואי, דכתיב 'אלוף לוטן אלוף תמנע'... בעיא לאגיורי. באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשו [משום ש]אמרה 'מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת'. נפק ממנה עמלק דצערינהו לישראל" (סנהדרין צט:).

משמע מכאן ששורשו של עמלק, המתבטא בייחוסו, אינו רע, שכן אמו של עמלק רצתה להתגייר. כיצד ייתכן, אפוא, שמאם כזו יוצא עמלק "דצערינהו לישראל"? על פי סוגיה זו מעמיק ר' צדוק שלב נוסף באופיו של עמלק ומסביר בצורה שורשית יותר את העובדה שעמלק הוא "כח האפשרות".

"[אצל תמנע] אין זה ביטול הכח מה שמואסת בעולם הזה ובוחרת בטוב, ולכך לא קבלוה כמו שאין מקבלים גרים לימות המשיח, דכשרואה שזה טוב לכך בוחר בו... ועיקר ישראל הוא שלא לבחור זה כלל, [אלא] רק מה שה' יתברך נותן, ולמסור הכל לה' יתברך" (אות ל"ז סימן ו').

כלומר, תכלית אדם מישראל היא לעשות את רצון ה' מתוך ביטול האישיות כלפי הציווי הא-לוהי, ואילו אדם שמתגייר מבטא בצורה מובהקת את האדם שהגיע לעשיית רצון ה' מתוך מחשבה ורצון אישיים. שאלה פילוסופית מפורסמת היא האם הקב"ה רוצה את הטוב בגלל שהוא טוב או שרצון ה' הוא טוב בגלל שהקב"ה רוצה בו. בהקבלה לכך, יכולים להיות שתי תנועות המובילות לקיום מצוות: אדם שמקיים מצוות בגלל שזהו דבר ה', ואדם שמקיים מצוות משום שהוא מבין שאלו המעשים הטובים והמוסריים ביותר. לפיכך, נוכל לנסח את ההבדל בין גר לאדם מישראל בכך, שהתנועה הראשונית של אדם מישראל אמורה להיות עשיית רצון ה' בגלל שזהו רצון ה'. גר, לעומתו, חוזר בתשובה משום שהוא הגיע למסקנה שדבר ה' היא ההתנהגות הטובה והראויה ללכת בה. למרות שתמנע רצתה לעשות את הטוב היא לא עשתה זאת מתוך ביטול עצמי לרצון הקב"ה אלא מתוך רצון והשתדלות עצמית להתקרב לדרך הנכונה, ולכן לא קיבלו אותה האבות.

ראינו לעיל שעמלק מבטא את ההסתכלות הרואה שיש אופציה אחרת מרצון הקב"ה ובוחרת בה, אולם ר' צדוק מסביר ששורשו של עמלק הוא עצם ההסתכלות כאילו יש בחירה. תכלית ישראל היא לבטל את כח הבחירה ולהשליך את יהבם לגמרי על הקב"ה, ואפילו בחירה בטוב, כמעשה תמנע, היא משורש עמלק. ר' צדוק מבטא את הדברים בצורה קיצונית ואומר:

"הגר הוא בא מכח השתדלות ובחירה בטוב, והיא ראשית גוים בחשק השתדלות לטוב, וזה אינו נקלט בישראל כי התכלית אינו השתדלות לטוב... אבל התכלית הכל הוא ההכרה הגמורה דהכל מה' יתברך" (אות ל"ז סימן ו').

התכלית הגמורה בעבודת ה' היא אמונה מוחלטת בקב"ה ובמה שיביא על האדם, וממילא כל השתדלות מכל סוג שהוא, אפילו תהא השתדלות למען עשיית הטוב, היא משורשו של עמלק.

ניתן לומר שכיוון זה מתחבר עם המהלך שהראנו לעיל: ההשתדלות של האדם נובעת מכך שהוא רואה מציאות אפשרית רצויה ומציאות אפשרית שאינה רצויה ולכן הוא פועל להגיע למציאות הרצויה. אולם, ראייה זו מבטאת מידה של חוסר אמונה בקב"ה, שהרי אין קיום לשום דבר ללא גילוי של הקב"ה, שהוא הטוב המוחלט, ולכן כל מה שבסופו של דבר יתרחש, יהיה טוב.

כשהאדם פועל להשיג יעד מסוים, ויהא אפילו יעד טוב, הוא בעצם מבטא את התפיסה שהאדם צריך להשתדל בשביל 'לעזור' לקב"ה לגלות את הטוב בעולם. לכן במעשיו מובלעת התפיסה שניתן להעלות על הדעת מציאות שאיננה טובה, וממילא הוא מניח שיש קיום ללא גילוי של הקב"ה. לעיל, הסברנו שעמלק הוא כח האפשרות של הבחירה ברע, ועכשיו ניתן לומר ששורשו של עמלק הוא 'כח האפשרות' עצמה, כמו שנתגלה בתמנע שהכירה ב'כח האפשרות' ורצתה לבחור בטוב.[8]

לפי דברים אלו מובן מדוע עמלק מזוהה עם הספק, שהרי כשהאדם מסתפק הוא מתלבט מה המעשה הנכון במצב מסוים, ומהו המעשה הרצוי פחות. לכן, עצם מציאות הספק מניחה שהאחריות על גילוי הטוב בעולם מוטלת על האדם. ללא עמלק אין מציאות של ספק משום שהאדם מכיר בכך שבסופו של דבר מה שיקרה הוא הדבר הטוב ביותר האפשרי, רצון הקב"ה, וממילא אין מקום לאדם להתלבט במה לבחור.

ה. בריה כדי למחותו

אולם, נראה שדברים אלו נאיביים ומנותקים מהמציאות, שהרי אנו יודעים שאם לא משתדלים לבחור בטוב, ו'זורמים' עם המציאות יהיה מה שיהיה, בסופו של דבר לא מגיעים להתנהגות מוסרית ולקיום רצון ה'. התוצאה של התנהגות זו תהיה זריקה מוחלטת של ערכי התורה והמוסר, והתמכרות ליצרים ולתאוות הקיימים בכל אחד מאיתנו. במילים אחרות: אם לא נשתדל לעשות טוב התוצאה שתתרחש היא התגברות התאוות ולא חשיפת רצון ה' בעולם בצורה טהורה יותר. ר' צדוק עצמו מכיר בבעיה זו ואומר:

"כי על ידי ההכרה שהכל מה' יתברך הנה יוכל לבוא על ידי זה לקלות ראש ולפריקת עול ויחשוב אדם שיעשה כל התועבות וגם הכל מה' יתברך על ידי הכרה זו" (אות מ"ב סימן ה').

ר' צדוק מתייחס לבעיה זו ואומר:

"ואין כח יד אדם לבערו רק 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור', ורק 'והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל אויביך מסביב' אז 'תמחה את זכר עמלק', שכאשר יהיה הנייחא מכל מיני רע שישיגו לקדושת שבת, מעין עולם הבא בפועל ממש, אז יוכלו למחות לשורש הרע דקבוע וקיים" (אות מ"ג סימן ו').

כלומר, האדם במצבו העכשווי בעולם, כבעל תאוות ויצרים, אינו יכול להמלט משורשו של עמלק וחייב להאבק ולהשתדל בשביל לבחור בטוב. מחיית שורשו של עמלק היא משימה לטווח רחוק, ורק בזמן הגאולה השלמה, לאחר שהאדם ישתמש בכח הבחירה שלו בשביל להכרית את כל המידות הרעות והתאוות הקיימות בו, הוא יוכל להשמיד את שורשו של עמלק, שהוא עצם הבחירה. במצב הגאולה השלמה האדם יעשה את הטוב באופן טבעי ללא השתדלות מיוחדת, מעין אברהם אבינו ש'שתי כליותיו נעשו לו כשני ספרי תורה', ורק בזמן זה נוכל 'לזרום' עם המציאות ללא חשש.[9]

"ולעתיד נאמר 'פרזות תשב ירושלים', כי יהיה ביטול היצר ולא יצטרכו עצירת רוח, ויוכלו להתפשט ככל אוות נפשם, רק מצד היצר הוא הצורך לצמצם ולעצור עצמו" (אות כ"ג סימן א').

בכל אופן, עד זמן זה נגזר עלינו לא רק לחיות בעולם עם שורשו של עמלק אלא במובן מסוים אנו חיים בעולם שבו שורשו של עמלק שולט, ואנו חייבים את כח הבחירה שלנו בשביל שלא ליפול לתהומות השחיתות המוסרית והרוע.[10]

אולם, השאלה שעולה היא מדוע הקב"ה בורא עולם שבו קיומו של עמלק הכרחי ואח"כ הוא מצווה למחות את זכרו? הקושיה מתחזקת בעקבות נקודה נוספת שמעלה ר' צדוק.

הגמרא דנה מה המקור מהתורה לקיומו של המן ואומרת:

"המן מן התורה מניין? 'המן העץ...' " (חולין קלט:).

ומסביר ר' צדוק:

"שמצד הציווי של ה' יתברך שלא יאכל מזה נמשך שורש המן. שמזה שצריך לצוות למדנו דיש אפשרות גם כן לעשות בהיפך" (אות ל"ב סימן ב').

כלומר, הגילוי הראשון של הקב"ה לאדם הוא בציווי לא לאכול מעץ הדעת, ובכך, בציווי להשתדל ולבחור לעשות את רצון ה', נוצר שורשו של עמלק שהוא כח הבחירה. לפי דברים אלו ניתן להוסיף ולשאול: לא רק שהקב"ה בורא עולם שבו קיומו של עמלק הכרחי, אלא שבבסיס החיים שלנו בתור עובדי ה' עומד קיום הציווי הא-לוהי, ועצם קיומו של ציווי לעשות דבר מה כולל בתוכו את הדרישה מהאדם לבחור ולהשתדל לעשות את מה שרצה המצווה?

ר' צדוק עונה על קושיה זו ואומר:

"ודבר זה (=עמלק) אין לו תקנה אלא למחות כי באמת מפי עליון לא תצא הרעות... אלא שמכל מקום זה אמת שגם עמלק מכלל הבריאה, והיינו שיש בבריאה שורש לרע" (אות מ"ג סימן ו').
"וזה בריית עמלק שהוא ברייה כדי למחותו, שלא להשאיר לו שורש וענף... היינו כח ה' יתברך ורצונו שרצה שיהיה בו דבר שאין בו דעת אמת" (אות ל"ב סימן ג').

כלומר, הקב"ה רצה שבעולם יהיה שורש שלא יהיה בו טוב כלל, ומטרתו היחידה תהיה הכילוי שלו. למרות שהקב"ה מצווה על כילויו של עמלק הוא עצמו רוצה בקיומו בשביל שניתן יהיה לכלותו. אם נחזור לדברי ר' צדוק בתחילת המאמר בקשר לתכלית הבריאה: הקב"ה רצה בעולם שבו האדם ישתמש בכח הבחירה וההשתדלות שלו בשביל להגיע למצב שבו הוא יכיר את ייחודו של הקב"ה, שאין שום דבר מלבדו, וממילא אין צורך בבחירה ובהשתדלות.

אולם, נראה שעדיין לא פתרנו את הבעיה, משום שאם הקב"ה רצה בקיומו של עמלק בשביל שניתן יהיה לכלותו אז ממילא משמע שהוא אינו רוצה בקיומו וחוזרת השאלה מדוע הוא קיים? ר' צדוק עונה על כך ואומר:

"האפשרות למציאות הרע הוא גם כן מרצון ה' יתברך, [ו]דבר זה אי אפשר כלל לברר על ידי הדעת וההבנה הברורה בעולם הזה, שאי אפשר להבין כלל איך יהיה שני הפכים בנושא אחד, והוא ממש כעין קושית ידיעה ובחירה שאי אפשר לשכל להבין כלל תירוץ מוסבר בלב על זה, רק תכלית הידיעה בזה הוא שלא נדע, וכדברי הרמב"ם" (אות ל"ב סימן ו').

ו. מחייתו על ידי עצמו

אם נסכם, עד כאן ראינו שני גילויים של עמלק בעולם, שלמרות שהאחד הוא שורשו של השני מדובר בשני סוגים שונים:

א. כח הבחירה עצמו, שהוא שורשו של עמלק, הוא המחשבה שיש צורך בהשתדלות בשביל לגלות את הטוב בעולם. כח זה נברא באופן חיובי ע"י הקב"ה מפאת רצונו שהאדם יבחר בטוב ו'יגלה ייחודו'.

ב. כח הבחירה ברע, שנובע מהמחשבה שעלינו מוטלת העבודה לבחור ולגלות את הטוב בעולם, וממילא נוצרת האופציה לבחור לעשות ההיפך.

כמו שראינו לעיל, 'עמלק' מהסוג הראשון אינו ניתן לכילוי עד לגאולה השלימה, שבה האדם יתגבר על כל מיני הרע הקיימים בו ובעולם - "מלחמה לה' בעמלק". לעומת זאת, 'עמלק' מהסוג השני, שהוא הבחירה במודע לעשות בניגוד לאמת ולרצון הקב"ה, הוא גילוי של עמלק שכל אחד מאיתנו מסוגל ומחויב לכלותו מן העולם. לפי הסבר זה ניתן להבין מוקד נוסף במהותו של עמלק:

"וזהו בריית עמלק שהוא ברייה כדי למחותו שלא להשאיר לו שורש וענף, והמחיה שלו הוא על ידי עצמו" (אות ל"ב סימן ג').

כלומר, בשביל לכלות את 'עמלק' מהסוג השני יש להשתמש בכח הבחירה וההשתדלות בשביל לעשות את הטוב, רצון הקב"ה. במילים אחרות: ההשתדלות והבחירה, שהיא עמלק מהסוג הראשון, היא המשמשת למחות את זה השני, שהוא הבחירה ברע. ממילא מובן שמחיית עמלק היא על ידי עצמו. מעבר לכך, לפי דברינו כאשר עמלק מהסוג השני יעבור מן העולם, והאדם ינקה את עצמו מכל מיני הרוע הקיימים בו - "והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל אֹיביך מסביב", אז יגיע הזמן לכלות את עמלק מהסוג הראשון, שהוא עצם הבחירה, ולבחור שלא לבחור. במילים אחרות: שורשו של עמלק הוא המכשיר את הקרקע לכילויו מן העולם, וכדברי ר' צדוק "המחיה שלו הוא על ידי עצמו".[11]

ז. מחה תמחה את זכר עמלק

לכאורה לפי דברינו עד עתה משמע שלא ניתן להיאבק עם שורשו על עמלק בעולם שלנו, והמלחמה היא רק נגד הגילוי שלו, שהוא הבחירה בהיפך. ר' צדוק עומד על נקודה זו ואומר:

"אבל בעולם הזה אין הכח [להלחם בעמלק] אלא בזכירה - היינו, שורש עמלק שהוא שורש הרע אי-אפשר להרחיק כלל אלא ע"י הזכירה 'אשר עשה', דהיינו מה שנמשך ממנו שזה רע בפועל" (אות מ"ב סימן ו').

כלומר, אי אפשר להיאבק ישירות בעמלק בעולם הזה, שהרי לא ניתן להפסיק את ההשתדלות ולתת לתאוות וליצרים לשלוט לפני שהם רוסנו לגמרי. המלחמה היחידה בשורשו של עמלק היא "זכור את אשר עשה לך עמלק" - זכירה שמיכולת הבחירה נובעת האפשרות לעשות ההיפך מהטוב, וזהירות שלא ליפול לבור זה.

אולם, מעבר לזכירת קיומו של עמלק וזהירות לפני כל החלטה, נראה שלפי דברינו יש דרך נוספת כיצד להאבק באופן ישיר עם המידות הרעות. כמובן שבשביל לבער את המידות הרעות באדם יש צורך לנסות להתמודד עמן באופן ישיר, אולם כמו שראינו לעיל בעצם השורש לכל המידות הרעות היא המחשבה שיש מקומות בעולם שבהם הקב"ה אינו קיים, ובעצם כל בעיה במידות היא בעיה בהפנמה של "מלא כל הארץ כבודו". לכן, ר' צדוק מסביר שהמלחמה בעמלק בעולם שלנו היא ע"י ההכרה שהוא היה הווה ויהיה, והפנמת הדברים לעומקם.[12]

אמרנו לעיל שהמאבק בשורשו של עמלק, שהוא עצם ההשתדלות והבחירה, הוא על ידי זכירה של מה שנובע מבחירה זו. אולם, נראה שדבר זה הוא כמעט בלתי אפשרי שהרי לעיל הסברנו שבעולם הזה אנו חייבים את כח הבחירה בשביל שלא לחטוא, וכיצד ניתן לזכור את העובדה שהבחירה היא רעה כאשר היא המצילה אותנו בעולם הזה? ר' צדוק מסביר נקודה זו ואומר:

"וכן על ידי שכרות עד דלא ידעי, כי לברר דבר זה, שגם הכח זה שבלא דעת היינו האפשרות למציאות הרע הוא גם כן מרצון ה' יתברך, דבר זה א"א כלל לברר על ידי הדעת וההבנה הברורה בעולם הזה"

כלומר, בפורים אנו מקיימים את מצות מחיית שורשו של עמלק על ידי משתה, משום שהשתייה משחררת אותנו מכבלי ההיגיון, 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'.[13]

"אבל בפורים צריך להיות 'עד דלא ידע', העדר דעת, וזה ח"ו רע, רק מובן ע"פ דברי האריז"ל בפרי עץ חיים בטעם זה [שאומר שב]כדי להשפיע לניצוצות הקדושה שבקליפה... א"א אלא בלא דעת". (אות ל"ב סימן א').

ניתן אולי להוסיף רובד נוסף להסבר מדוע מחיית עמלק היא ע"י משתה: כמו שהסברנו לעיל, הבעיה בעמלק היא שהוא פועל דרך כלי השכל וההגיון, וקשה מאוד להלחם בו. מעבר לכך, ראינו שפעמים רבות הוא רע הפועל בלי ידיעתנו, שהרי לנו נראה שהכרעתנו טובה, משיקולים הגיוניים, ובעצם מדובר בעמלק שגורם לנו להשתכנע.

אם כן, הדרך להילחם בעמלק היא לנסות להתעלות מעל לשכל ולהגיון ולהגיע להכרעה עמוקה יותר, מעין אינטואיציה או הרגשה של מה טוב ונכון לעשות. שיכור עושה מה שהוא מרגיש בלי לחשוב על המעשים שלו יותר מדי, ובמובן מסוים הוא מתעלה מעל להגיון ולדעת ועושה את מה שהוא באמת מרגיש שצריך לעשות בלי חישובים מיותרים.

אולם, אנו ראינו שבעולם הזה התנהגות כזו, המתעלמת מהבחירה וזורמת עם הרגשות והאינטואיציות, איננה אפשרית משום שעדיין אנו נגועים בתאוות ובמידות רעות? נראה שבאמת זו הייחודיות בפורים, שלמרות שבדרך כלל להשתכר זה דבר רע הרי שבפורים יש מצוה לעשות זאת, ואם מתעלמים מהדעת בגלל מצוה יכול להיות שיש מעין סיעתא דשמיא שגם התוצאות של מעשה זה יהיו לטובה. מחיית עמלק ללא ההשלכות הרגילות שיש למחיה זו.

"וזהו פורים 'עד דלא ידע וכו'... שאין לו דעת לא בתחילה ולא בסוף ועם כל דבוק בה' יתברך... ובכל פורים זוכים לאור זה והוא מעיין שבת שהוא מעין עולם הבא"[14] (אות ל"ב סימן ח').