שואל ומשיב - בענין חיוב סוכה במשך טיול* / הרב אהרן ליכטנשטיין

ביחס למה שנשאלתי, בענין היתר אכילה ולינה חוץ לסוכה במסגרת טיולים בחול המועד, ובמיוחד במאורגנים, כמקובל, על ידי תנועות נוער, הנני בזה להביע תורף דעתי, להלכה ולמעשה.

יסוד הדברים בסוגיא בסוכה כו.: "ת"ד הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום, הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום, הולכי דרכים ביום ובלילה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה". כן הובאו הדברים להלכה ברי"ף על אתר (אומנם בהשמטת המקרה האחרון, אשר כנראה לא נכלל לפי גירסתו בגמרא, אם כי לכאורה ניתן להפיקו מהיקף וסברא) ונקבעו כמעט מלה במלה ברמב"ם (פ"ו הלכות סוכה הלכה די) ועל ידי המחבר בשו"ע (או"ח סימן תר"מ ס"ת, ולפי גירסת הרי"ף), ולפי מיטב ידיעתי, אין פוסק המערער עליהם. יסודם בדין תשבו כעין תדורו - מפאת הפטור שבהלכה זו לעומת החיוב שבה הנידון בסוגיא כח:, יעו"ש - וכפי שפירש רש"י (ד"ה "הולכי") על אתרי "דכתיב בסוכות תשבו כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך במחזרה כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". והיינו שזיקתו של אדם לסוכתו חייבת להקביל ליחסו לביתו הקבוע אך לא מעבר לזה. אין עליו חובה לסבול צער או סבל בגלל ישיבתו בסוכה מעבר למה שיש לו במשך שהותו בביתו ואינו חייב להיות צמוד לסוכה, ומתור כר להימנע מאיזו פעילות שתהא, מעבר

למגבלותיו בגלל קשריו לביתו.

לפי זה, לכאורה פשוט כביעתא בכותחא שמותר לאדם לערוך טיול בסוכות, אף אם הוא כרוך באי - קיום מצות סוכה במשך הטיול, וכמו שלא היה נמנע מלטייל במרוצת השנה חרף הצורר לאכול וללון מחוץ לביתו, או אפילו חוץ לכל בית. ואם כי רש"י הזכיר הולך בדרך בסחורה - ולשונו נותן פתח לטעון שמדובר דוקא במי שיוצא לדרך מפאת אילוצי פרנסתו אך לא ביוצא להינפש ברעות נפשיה[1] - נראה שאין לחלק ואין כאן אלא דוגמא בעלמאו ואמנם הראשונים שקבעו את ההלכה לא חילקו כלל. ועיין בתוס' על אתר, ד"ה "הולכי" שתימצתו את דברי רש"י ולא הזכירו סיבת היציאה. ואף כי גם ביחס לדבריהם ניתן להתעקש ולהציע הגבלה אחרת, שהרי צירפו הלכה זו בפירוש בחדא מחתא עם דין מצטער וכללו שניהם תחת תשבו כעין תדורו, וממילא שיש מקום לטעון שפטור הולכי דרכים רק נאמר אם ההצמדה לסוכה גורמת צער, אך לא אם היא רק מדירה הנאה, נראה ברור שלא באו אלא לציין את היסוד המשותף לשני הפטורים דהולכי דרכים ומצטער, אך לא לתלות אחד בשני; יעו"ש בדבריהם. והאמת ניתנה להיאמר שמעיקרא דדינא אמת המידה איננה עילת היציאה אלא ההשוואה שבין הזיקה לסוכה לזו שלדירת קבע. ולפי זה, כאמור, ההיתר בנידון דידן נראה פשוט.

אומנם יתכן שניתן לערער על היתד זה מצד אחד, וזה על פי מה שכתב ה"אור זרוע" (סימן דצ"ט) לגבי מקיז: "ויש בני אדם כשהן מקיזין דם במועד דאוכלין חוץ לסוכה ואומרין דלא גדע מחש בעיניו או בראשו וטעות היא בידם. דאין הניקז חולה, אלא אדרבא הוא שמח ומרבה באכילה ושתיה ותו דהו"ל שלא להקיז במועד אלא קודם או לאחר, כך דאפילו גבי אבל שבא עליו צער ממילא מן השמים אמרינן לעיל דאיבעיא ליה ליתובי דעתו למצוה כ"ש הכא שלא היה לו להקיז". משמע, לפי הטעם השני, שאין מצטער פטור מן הסוכה אם הצער ו/או מקורו בשליטתו, ואם אפילו בדיעבד. כיוון צערו במועד חיב במזכה אלא אם כן הוא עלול להסתכן, וודאי שאסור לעשות כן לכתחילה, וכבר העיר ה"מגן אברהם" (סימן תר"מ ס"ק ד'): "ולפי טעם זה מי ששותה משקה המשלשל אעפ"י שמצטער הרבה מ"מ חייב בסוכה דה"ל לעשותו קודם החג או אחריו ולכו לא יעשנה במועד". ואם כן, הוא הדין והוא הטעם לגבי טיול שניתן לארגנו קודם או אחרי החג. אר בר מן דין שאין הלכה זו מוסכמת שכן רוב הראשונים לא חילקו כך, ואף האו"ז עצמו בנה דינו על שני טעמים ויתכן שהם חולקים (ומה שהביא ראיה מאבל, לגביו נאמר (כ"הי) שאינו בכלל מצטער משום ד"ה"מ צערא דממילא אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה", יש לדחות דשאני התם שכיון שחייב ליישב דעתו למצוה אין עגמת נפשו מוכרת על פי דין כצער לגבי סוכה אלא כאנינות הדעת ופינוק נפשי. מה שאין כן במקרה שלפנינו שהצער או כל מחסום אחר בפני קיום המצוה הוא מוכר וברור אלא שניתן היה למונעו), בר מן דין, אם מדובר בטיולי תנועות נוער מאורגנים דומני שרוב רובם אינם בדי ביצזע לפני או אחדי החג; ובכן פטור הולכי דרכים לכאורה תקף לגביהם לכל הדעות.

אלא שנותרה נקודה אחת חשובה לבירור. דהנה פשוט דפטור הולכי דרכים לא נאמר אלא כשהליכתם מתנגשת עם קיום המצוה - הווה אומר, כשאין להם אלא שתי אפשרויות, או לישב בבית ולקיים מצות סוכה או לנסוע ולוותר עליה. אר אם אפשר לקיים שניהם ודאי שחייבים בסוכה. לדוגמא, אם נסע אדם לעיר שיש בה מסעדה או מלון שיש להם סוכה, פשיטא שהוא חייב לסור אליהם. או לחילופין, אם נסע למקום סמוך שממנו היה מוכן, במשך כל השנה, לחזור לביתו לאכול וללון, ברור שהוא גם חייב לחזור לסוכתו ואינו בכלל פטור הולכי דרכים. והרי הגבלה זו היא שורש ההלכה שהולכי דרכים ביום חייבים בלילה ולהיפר. איברא שניתן לפרש הלכה זאת בשני אופנים:

א. שבלילה פגע שם הולך דרך מן הנוסע ובהיותו אורח נטה ללון הרי הוא תושב בן לילו.

ב. שאומנם עדיין שם הולך דרך עליו, אך אין הפטור חל עליו מפני שאין המצוה מתנגשת עם ביצוע משימותיו, אך הטעם השני (שכמובן אינו שולל הראשון) ודאי מסתבר. ועיין ב"ספר המכתם" על אתר (סוכה כו.; וממנו דלה ה"ארחות חיים", הלכות סוכה, סימן ל"ג) שכתב: "וכיון דההולכין ביום חייבין בלילה יש לומר שההולכים לכפרים לתבוע חובותם בחולו של חג צריכין לשוב לבתיהן בלילה כדי לאכול בסוכה אם אין סוכה באותו כפר, ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק, המחמיר תבא עליו ברכה". הרי שאף שהותיר מקום לבעל הדין לחלוק - וזאת לכאורה, אם יאמץ ההסבר הראשון הנ"ל - דעתו נוטה לחייב במקרה כזה, ויש להניח שאין זה בגדר חומרא בעלמא אלא מעיקרא דדינא.

ובכן מתעוררת השאלה: האם אין הולכי דרכים חייבים להתאמץ לקים מצות סוכה - תור כדי הליכתם. האפשרויות לכר הן לכאורה שתים:

א. לחפש סוכה קיימת ולאכול ו/או ללון בה.

ב. לבנות סוכה במקום אליו הם מגיעים.

והנה לגבי חיוב בלילה להולכי דרכים ביום או להיפך כתבו התוס' (כו. ד"ה "וחייבין") שחיובם הוא; "כשאדם לן בלילה ביישוב"; ולכאורה היינו שיש סוכה במקום אליו הגיעו, אך אינם חייבים לעבור מישוב אחד לחבירו כדי למצוא סוכה. אלא שמסופקני מקדמת דנא, בתנאינו כיום, ביחס לאדם או קבוצה ממונעים ברכב, מה הגדרת מקום לגבי דין זה. דהנה לגבי קיום מצוות מצינו גבולים מסויימים לגבי גודל המאמץ שחייבים לעמוד בו ואשר מעבר לו פטורים מן המצוה. וכגוו מרחק די מילין לנטילת ידים או לדעת רש"י לתפילה בציבור (פסחים מו.) - אם כי שם מדובר בדינים דרבנן, עד כדי הכאה או קללה ביחס להוכח תוכיח (ערכין טז:); ואבוהון דכולהו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש בנוגע לצדקה (כתובות נ.), ואולי אף לגבי מצוות בכלל. וכאן לגבי סוכה הלא מתווסף גורם מיוחד, דהיינו פטור מצטער מדין תשבו כעין תדורו הכולל לא רק הצעד הכרוך במעשה הישיבה בסוכה - וכגון גשם, קור, זבובים וכו'... אלא אף הקשור במאמץ הדרוש כדי להגיע אליה. וכבר פסק הרמ"א (סימו תר"מ ס"ד) על פי "תרומת הדשן", ד"מי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת ויש לו נר בביתו מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר. וא"צ לילד לסוכת חבירו שיש שם נר אם יש טורח גדול בדבר". ולכאורה היינו מדין מצטער, וכפי שהעיר ר' עקיבא איגר בהגהותיו על אתר, אם כי יתכן שלדעת ה"מגו אברהם" ריש סימן תרל"ט[2], זה מדין פטור ממאמץ גדול מדי אף בשאר מצוות. אך יהא יסוד הלכה זו מה שיהיה, הרי נפסק להדיא שאם הליכה לסוכה כרוכה בטורח גדול פטורים מללכת אליה. אלא שאין בידי בלים ברורים להגדרת "טורח גדול" בדייקנות - בעיקר כשמדובר בבעל רכב. דהנה בתוספות לכאורה מרובד במי שהגיע ליישוב מסויים - ומן הסתם קטן - שחייב לחפש סוכה בתוכו אך לא מחוצה לו. אך בתנאים כיום, כשניתן בקלות לנסוע מישוב לישוב, למה לא יתחייב הולך דרך לנסוע אף ממקום לחבירו? וכי גדעה מצות סוכה מביקור אצל חברים אשד למענו - והרי זה מעשים בכל יום - אדם נוסע ממקום למקום? יש להניח שההגדרה נתונה לשיקול דעת ושהקצוות ברורים; אר במקדים גבוליים קשה לעמוד עליה וממילא אף קשה ליישם פטור הולכי דרכים הלכה למעשה.

ברם, אם נניח שהפטור שריר וקיים כשמגיעים לאיזור שבינו לבין סוכה העומדת לרשות מטיילים ועוברי אורח מרחק משמעותי - לגבי קבוצת מטיילים הרי רק סוכה ציבורית באה בחשבון, ואף לגבי יחידים יתכן שאי הנעימות הכרוכה בבקשה מאדם זר לחלוטין שירשה להם להשתמש בסוכתו גם כן מוגדרת כצער - עדיין קיימת האפשרות השניה, והיינו לבנות סוכה במקום החנייה. ואמנם בנקודה זו נחלקו גדולי האחרונים. דה"מגן אברהם", (סימן תר"מ ס"ק ט"ו) הכריע שהולכי דרכים באמת חיבים לעשות סוכה בלילה במקום לינתם, ואלו הלבוש ("לבוש החור", או"ח סימן תר"מ מ"ח) פסק שחייבים בלילה, היינו רק אם מביעים למקום שיש בו סוכה, אך אם לא מצא ההולך סוכה אינו צריך לעשות לו שם סוכה לדירה ש"אין לך טורח וצער גדול מזה אם נחייבנו לעשות לו סוכה בשדה או בין העכו"ם ולישב בה".

ולאמיתו של דבר, כבר נחלקו בכך הראשונים דימויין במאירי (סוכה בו.) שכתב: "וכן כתבו [נ.ב., "יש אומרים" המוזכרים שם לעיל] שהולכי דרכים לדבר הרשות חייבים בשעת חנייתם אף לעשות סוכה מתחלה, שאם בסובה מצויה אף לדבר מצוה כן כל שאין בטול אצל המצוה בכך ומ"מ אנו מפרשים שלדבר מצוה אף בסוכה מזומנת להם כן ולדבר הדשות אין שם חיוב אלא בשיש שם סוכה במקום חנייתם לא שיהו חייבים לעשותה מתחלה וכן המנהג". והנה, אם כי כמה הגדולי הפוסקים - יעויין ב"ערור השלתן" ובמשנה ברורה" (ובעיקר, ב"ביאור הלבה") על אחר - הכריעו כדעת הלבוש, לכאורה מסתבר כשיטת הי"א שבמאירי וה"מגן אברהם". דלמה ייפטר אדם מלעשות סוכה ולו רק ללילה אחד, רק מפני שאינו בעירו או מפני שעשייתה כרוכה בטירחה? וכי טורח פוחד מלהשיג שופר? והרי משנה שלימה שנינו (ר"ה לב:)! "שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל" וכו' רק מפאת האיסור שבדבר. ומשמע שלולא זה היו טורחים להשגתו עד כדי נסיעה על פני המים ויציאה למקום אחר. ולגבי סוכה גופא, וכי אדם פטור מלהכין לו סוכה קודם החג מצד טירדות ומודח? ובכן, למה ייגרע חול המועד מערב סוכות ולמה לא נחייבנו אף כעת לבנות לו סוכה במקום לינתו אם הדבר אפשרי? ובשלמא אם מדובך במקרה שמאמץ הקמת סוכה יהיה כל כך גדול שבאם נעמיסנו על היוצא לדרך הוא יעדיף לוותר על משימתו וישאר בביתו, יש לזמר (אם כי גם זה לא נראה פשוט לחלוטין) שהוא כלול בפטור הולכי דרכים שהותר להם לצאת ולטפל בעסקיהם, שהרי אם נחייבם בעשיית סוכה לכשיצאו, אנו למעשה מצמידים אותם לסוכה מעבר להצמדתם במשך השנה לביתם. אר אם מדובר באדם שיכול ומוכן לצאת בכל מקרה, למה לא יתחייב בבנית סוכה בדרך. ולדעת המאירי והלבוש צריך לומר אחת מהאפשרויות הבאות:

א. שמן הסתם המאמץ הברור בהקמת סוכה ללילה הוא כל כר התורה כולה אין להטילו, שהרי זה מקביל לדין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שלדעת הרמ"א (או"ח סימן תרנ"ו) תקף לא רק לגבי צדקה אלא לגבי כל מצות עשה ואפילו עוברתו

ב. שחובת העשייה אינה מתיישבת עם תשבו כעין תדורו, שכן אין אדם בונה לו בית כל לילה אלא תוקע יתד במקום אחד לתקופה יותר משמעותית,

ג. שכשיש לאדם כבר סוכה, ומן הסתם הוא אף אמור לחזור אליה, אין לחייבו לבנות סוכה ארעית במקום אחר שהרי אינו נוהג כר כלפי ביתו כל השנה. דכל שיוצא לדרך אינו רואה עצמו כמעתיק דירתו אלא כדר ומעוגן בה אף כשהוא נוסע הימנה. ובכן, הוא הדין שאינו חייב לבנות סוכה אחרת כשהוא נוסע מסוכתו הבסיסית. (אלא שלפי הסבר זה, מי שאין לו סוכה ויצא לדרך אמנם יתחייב לעשות סוכה במקום חנייתו, ויש לעיין בזה). אך, כאמור, מסברא, חרף כל הקשיים המעשיים הכרוכים בדבר, יותר נראה כדעת הי"א וה"מגן אברהם".

אלא שנראה שמחלוקת זו אינה דרך כלל משמעותית לנידון דידן. דהנה פשוט דאף לדעת המ"א אם הולכי דרכים הגיעו לעיר בשעת האוכל באופו שלא יספיקו להקים סוכה טרם יאכלו שמותר להם לאכול מיד ואינם חייבים לדחות סעודתם עד לאחר שיבנוה;[3] ומאידך, שאינם חייבים לגמור עסקיהם בהקדם כדי שיתפנו לבנייתה, אלא מטפלים בהם כבכל ימות השנה וכשמסיימים פונים לבניית הסוכה, אם לאכילה (אם יספיקו לבנותה לפני זמן סעודתם המקובל) ואם ללינה. וכל זה כלול בדין תשבו כעין תדורו שאין חיוב לשנות הרגלי דירה כדי לישב בסוכה. ובכן, מה שחייב המג"א הולכי דרכים ביום בבנית סוכה בלילה היינו כשסיימו את עיסוקיהם, למענם יצאו לדרך ביום, וכעת הם שוהים ונחים בלילה. אך מי שמקדיש את הלילה לאותה משימה בה הוא עוסק ביום, ודאי אינו חייב להפסיק כדי לבנות סוכה ואין חיוב לבנות רובץ עליו כל עוד הוא טרוד בענייניו. והרי זה ממש דין הולכי דרכים ביום ובלילה הפטורים הן ביום והן בלילה לפי הגירסא שלפנינו. שהרי אף שם לא מדובך במי שאינו ישן כלל אלא במי שהילך בדרך עד סמוך לשעת אכילתו תאו שנתו ואין לו שהות לבנות או אפילו לחפש סוכה בין סיום הליכתו לבין ארוחתו או לינתו. אם כן, בטיולי תנועות נוער גם אם הדבר אפשרי אין לחייב המטיילים בבנית סוכה בלילה, שהרי כידוע אין הלילות על כל הפעילות וההווי המתבצעים בהם, מהווים אתנחתא באמצע הטיול אלא חלק אורגני ואינטגרלי הימנו, והרי הם ממש כהולכי דרכים ביום ובלילה שפטורים כל עוד עוסקים במטרת והווי הטיול. אין לחייבם בבניית סוכה, אף לדעת המג"א, אלא בין סיום פעילות הטיול באותו לילה לשעת לינתם הרגילה, ובאותה שעה (אם בכלל היא קיימת) ברור שמבחינה מעשית אי אפשר לבנות סוכה.

ובכן, להלכה, נראה להסיק:

א. מותר לצאת לטיול בחול המועד סוכות אף אם יודעים בבירור שעל ידי כך לא יוכלו לקיים מצות סוכה במשך הטיול.

ב. אם, במרוצת הטיול, מגיעים, סמוך לשעת האכילה או הלינה הרגילה ו/או המתוכננת, מגיעים לאיזור בו נמצאת סוכה אליה אפשר להיכנס, חייבים לאכול ו/או ללון בה. מימדי האיזור ושיענך מרחק היכול לפטור טעונים בירור.

ג. אם מפסיקים את הטיול בלילה ושוהים במקום בו אפשר לבנות סוכה, חייבים לבנותה. גם כאן, גודל המאמץ הדרוש טעון ליבון.

ד. אם פעילות הטיול נמשכת גם בלילה, ואינה נפסקת עד שעה שבינה לבין שעת השינה כבד אי אפשר לבנות סוכה, פטורים מלבנותה ואף לא חייבים להפסיק את הפעילות בהקדם.

עד כאן, מבחינה הלכתית צרה וצרופה. ברם, למעשה, פני הדברים שונים לחלוטין, ויש להתנגד בתוקף ובחריפות - מבחינה ערכית, השקפתית, וחינוכית - לטיולים או מבצעים הכרוכים בביטול מצות סוכה. ביחס לקיום או ביטול מצוות עשה, שורת הדין של פטורים פורמליים המאפשרים ניתוק ממצוה אינם אמת המידה הבלעדית ואף לא המכרעת. שלא לדבר על הערמה ממש - המהווה בעיה הלכתית ומחשבתית כשלעצמה, ולא כאן המקום למצותה. חוסר היענות למצוה במלא היקפה אף הוא פגום, גם כשמדובר בהתעלמות ולא בהתחמקות. אדם מישראל צריך להיות רווי שאיפה וכמיהה למצוות ולא ת"ו לראותו כמשא אותו הוא טוען בדלית ברירה וממנו הוא משתחרר בהזדמנות הראשונה. והלא נקודה זו היא שורש מידת הזריזות והיא מעורה בחובה לא רק לעבוד את הקב"ה אלא לעבדו בשמחה ובטוב לבב. לדברי די אליעזר "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים" - המתפרשים, לפי דעת ר' אולעיא (ברכות כט:): "כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי" - יש אמנם זיקה מיוחדת למישור התפילה. אר הרעיון המרכזי הטמון בחובם תקף לגבי קיום מצוות בכלל.

בהסבר ההלכה כי בליל שבת מקדימים קידוש לברכת המזון ואילו במוצאי שבת - ברכת המזון קודמת להבדלה, מנמקת הגמרא (פסחים קה:): "שאני לן בין עיולי יומא לאפוקי יומא שיולי יומא כל כמה דמקדמינן ליה עדיף ומחבבינן ליה, אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא". דברים אלה אינם בגדר דרוש או חסידות. הם משקפים תפיסה הלכתית במלא עוצמתה והיקפה, מעבר למישור הפורמלי המצומצם. יתכן שביטויו המפורסם של הרמב"ן, "נבל ברשות התורה" חריף מדי אם מדובר בהעדר עשיית הטוב לעומת פזילה לעבר הרע. אך שורש הדברים נכון גם לגבי מצוות עשה. הבקורת הסמויה שמתח רב חסדא על תיחכומו של רמי בר תמרי שאיפשר לו להיאחז בפטורים שונים "חזינא לך דחריפת טובא" (חולין קי:), שקופה וברורה: ישנה חכמה השמורה לבעליה לרעתו. אולי המוקד ההלכתי העיקרי להבהרת יסוד זה בראשונים הוא מצות ציצית. אמנם היא כבד מופיעה בהקשר זה בגמרא עצמה, בדו-שיח בין המלאך ורב קטינא המתואר במסגרת דיון על ציצית כחובת מנא או כחובת גברא בסוגיא במנחות (מא.): "דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי מדינא [נ.ב. בגד הפטור מציצית] אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של דתכלת מה תהא עליה, אמר ליה ענשיתו אעשה, אמר ליה בזמן דאיכא ריתתא ענשינן, אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא היינו דמחייב דלא קא רמי, אלא אי אמרת חובת מנא טלית הוא הא לא מחייבא, אלא מאי תובת גברא הוא נהי דתייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא כי מיכסי טלית דלאוו בת תיובא היא מי חייביה רחמנא, אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר נפשיה מציצית".

כנראה על סמך סוגיא זו, פסק הרמב"ם לקראת סוף הלכות ציצית (פ"ג הל' י"א): "אע"פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו". ראשונים אחרים אף הרחיבו את היריעה - הן בכך שלא צמצמו חובת השתדלות זו לאדם חסיד אלא הטילוה על בל אחדו והן בכר שדנו בחזרה אחרי מצות ציצית על רקע השאיפה למצוות בכלל. "ומ"מ נכון לבל ירא שמים", כותב הרא"ש, "לקנות טלית בת די כנפות לחייב עצמו בציצית שהיא מצוה גדולה וחשובה כדאמרינן בב"ר וכי משה רבינו היה דחוק ליכנס לארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא כך אמר משה "מצות שיוכלו להתקיים על ידי יתקיימו על ידי"[4] (תוספות הרא"ש, נדה מא:). ואם לגבי מצוה שהיא בהישג ידו של אדם בכל עת כך, לגבי חצו העומדת לרשותו רק שבוע אחד בשנה על אחת כמה וכמה.

ואמנם עצם השאלה, כשהיא מופנית על ידי תנועות נוער בארץ הדוגלות בחינוך לעבודת הי ויראת שמים ואשר לא מעט בני תורה מעורים בהן, מעוררת תמיהה. שהיתי עשרות שנים בחו"ל במקומות שבהם מצות סוכה בכלל לא היתה בגדר "מצוה קלה", ומעולם לא נשאלתי על אפשרות לסמוך על פטור הולכי דרכים כשנמצאים במרחק מה מסוכה במשך היום. האם אי פעם עלה על דעת איש עסקים השואף להיות זהיר בקלה כבחמורה והמסתובב, לרגל ענייניו, בין גורדי שחקים בלב ניו יורק שיאכל במשרדו מפני שאין סוכה באיזור? כלום חשב פעם סטודנט הרואה עצמו כמושרש בתורה ויראת שמים ושהזדמן לו לשהות יום ארור בספריית האוניברסיטה שיאכל במזנון מפני שהקמפוס אינו מצוייד בסוכה? וכי דוקא בארץ הקודש, בה קיום מצות סוכה הוא אומנם גם יותר קל וגם יותר מקיף, ובה אפילו רבים שאינם שומרי מצוה כדת וכדין מפגינים זיקה לסוכה בצורה זו או אחרת, וכי דוקא כאן ירשו בני תורה לעצמם לזלזל בקיום מצוה זו במלא היקפה? ידוע גם אדע כי רבים הסוברים כי יש ערך חינוכי רב לטיולי תנועות נוער מכמה פנים - בעיקר, מפאת העמקת האהבה והזיקה לארץ; והטוענים כי דוקא ימי חול המועד נוחים ומתאימים לכך. כאדם מן החוץ, קשה לי לשפוט את משקל הגורם הזה, אך אני משוכנע, שפרט, אולי, לנסיבות חריגות ביותר, שהמסר החינוכי החשוב ביותר שניתן להעביר לבני נוער בחב הוא העמקת מודעות ורגישות לזהירות וזריזות בקיום מצות - וגם אם זה כרוך בקשיים מסויימים ואפילו דורש קרבן. אם אמנם רואים צורך בקיום טיולים, בבקשה. דברי ר' אליעזר (סוכה כז:): "משבח אני את העצלנין שהיו יוצאין מבתיהן ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך", לא נפסקו להלכה, ולפירוש רש"י שם, יתכן שאף הוא לא אמרם לגבי רווקים. אך אם יוצאים, שידאגו - לא פחות מאשר למשאיות ומימיות, למדריכים ומלווים (וכל אלה כמובן חשובים ואף הכרחיים) - לתנאים המאפשרים קיום מצות סוכה כהלכתה. מובטחני בראשי התנועות שבמקום שהצורר מורגש והרצון קיים הם מסוגלים להתמודד עם בעיות טכניות ולוגיסטיות יותר מורכבות.

בסייעתא דהפורש סוכת שלום על עמו ישראל יצליחו ויזכו לארגן תכניות שתענקנה נופש וחינוך, הנאה והתרוממות גם יחד, תוך כדי העמקת הזיקה למצות סוכה בפרט ולמצוות בכלל. כך אמר הגדול שבאוהבי הארץ והנכספים לה: "מצוות שיוכלו להתקיים על ידי יתקיימו על ידי".

גמר חתימה טובה

חג סוכות שמח