קו העוני בהלכה / הרב יעקב מדן

א. פתיחה

מקובל לראות את מדינת ישראל כמביטה על קו העוני כקו תמיכתה הכלכלית בעניים. הטענה התורנית נגד מבט זה היא היותו יחסי, בעוד שקו העוני לתמיכה בהלכה הוא מוחלט, ותלוי בסכום הכסף בבעלות העני ולא במצבו היחסי לחברה.

הבנה זו אינה מדויקת משני צדדיה - האזרחי והתורני. מנקודת מבטה של המדינה, קו העוני אינו קו התמיכה הלאומית בעני, אלא מדד בינלאומי מקובל לבדיקת הפער החברתי הקיים במדינות המתקדמות. עוד יש לציין, שאנו נמצאים הרחק אחורה בין המדינות המתקדמות, בערך במקום הארבעים בעולם. ביתר פירוט, קו העוני הוא מחצית השכר החֶציוני - ולא הממוצע - במשק. כלומר, מחצית שכרה של המשפחה האמצעית בחברה. במושגים של היום מדובר על 4,300 ₪ לחודש למשפחה בת ארבע נפשות. לעומת זאת, הבטחת הכנסה עומדת על 2240 ₪ לחודש + 240 ₪ לקצבת ילדים למשפחה עם שני ילדים; השלמת הכנסה גבוהה מעט יותר. מן הראוי להדגיש, כי אדם שמתקיים בו אחד מהתנאים הבאים אינו זכאי להבטחת הכנסה: החזקת רכוש כגון מכונית, בעלות על יותר מנכס אחד, לימודים באוניברסיטה, נסיעה לחו"ל וכדומה. תנאי נוסף לקבלת הבטחת הכנסה הוא נכונות לקבל כל עבודה המתאימה למקבל מבחינה פיזית. אך תנאי זה אינו מיושם, משום שעובד שאינו מעונין בעבודה המוצעת לו, למרות התאמתו הפיזית, יידחה ע"י נותני העבודה מפאת חוסר המוטיבציה ויחזור ללשכת העבודה.[1] הבטחת הכנסה דומה לקני המידה המוחלטים הקיימים בהלכה, ולא לקני המידה היחסיים. הסכום למשפחה הנ"ל הוא כ- 80 ₪ ליום, שהם כ- 20 ₪ לאדם ליום.[2]

הנושא שלפנינו מורכב וארוך. אנו נעסוק בשתי נקודות בלבד:

א. מיהו אדם עני.

ב. אלו מצרכים יש לספק לו, ועל ידי מי.

ב. מקור דין מאתיים זוז

נפתח את הדיון בהגדרת אדם עני בראי ההלכה. נראה כי ראשית עלינו לעמוד על שתי שאלות:

א. מהו סכום הכסף המבדיל בין עני למי שאינו עני.

ב. מהי מידת ההתחשבות בזמינותו של הכסף. לדוגמה, כיצד עלינו להתייחס לבעל בית העובר ממקום למקום או לבעל רכוש שאין לו כסף מזומן.

סכום הכסף הגבולי הנזכר בדרך כלל בפוסקים להגדרת עני הוא פחות ממאתיים זוז.[3] הטור מביא סכום זה בתחילת סימן רנ"ג ביורה דעה:

"מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי; ארבע עשרה סעודות - לא יטול מהקופה. יש לו מאתים זוז, אפילו אינו נושא ונותן בהן, או שיש לו חמישים שנושא ונותן בהן - לא יטול מהצדקה כלל. יש לו מאתים זוז חסר דינר, אפי' נותנין לו אלף זוז בבת אחת, ה"ז יטול".

מלשונו נראה בבירור שמקור דבריו במשנה בפאה:[4]

"מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני; היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה יטול" (פ"ח, מ"ח).[5]

אולם, במשנה ובתלמוד לא נזכר מה משקף שיעור מאתיים זוז. הר"ש בפאה (שם) וראשונים נוספים בעקבותיו, אמדו במאתיים זוז את יכולת הקיום במשך שנה במזון, בגדים והוצאות שונות. החשבון המופיע באחרונים הוא כדלהלן: הגמרא בכתובות (סד:) קובעת, שמזונות האישה שבהם היא זכאית במקרה ובעלה יצא מהעיר והשאירה ליזון ביד שליש, הם שני קבין לשבוע. שני קבין בשבוע הם 104 קבין לשנה, והם 17 ושליש סאין בשנה, שהם 17 ושליש דינרים (דינר שווה בערכו לסאה חיטים). המדובר הוא בדינרים צוריים, שהם 136 זוזי מדינה. נוסיף לכך 50 זוזים לבגדים, ועוד 14 דינרים לצרכים נוספים, ובכך הגענו למאתיים זוז.

ברם, המרדכי מתקשה בחשבון זה:

"ר' זוז שיערו חכמים, שזהו שיעור הוצאה לשנה מזונות ומלבושים, וכן במשרה אשתו ע"י שליש בפרק אע"פ, שנותן לה ב' קבין חטין בכל שבוע, והוא שליש הדינר שעולה לי"ז דינרים לשנה, וכלים של נ' זוז וג' מנעלים ושאר פירות ויכול לעלות לק' זוז לשנה. והיינו ר' זוז דהכא היינו לו ולאשתו. ומיהו לא ייתכן, דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיא, כך פירש רבנו שמשון משאנץ" (בבא בתרא סימן ת"ק).

הר"ש והמרדכי הגיעו לסכום של מאה זוזים, טענתם היא שמאתיים זוזים הם לו ולאשתו יחד. אולם, הם מתקשים בכך, שכן לגבי נטילה מן הקופה והתמחוי שנינו במשנה שמי שיש לו מזון שתי סעודות אינו יכול ליטול, ומכאן נראה כי החשבון נעשה ללא התחשבות באשתו, וכך צריך להיות גם החישוב של מאתיים זוז, לפיכך עמדו בתמיהתם.

אמנם, לשיטתם, חלק מן הסכום הוא בדינרים צוריים וחלקו בדינרי מדינה, השווים שמינית מדינרים צוריים. דבר זה עולה מן הסוגיות, וגם אין סברה שיוקדשו 17 דינרים פשוטים למזון לשנה וחמישים דינרים לבגדים, וכבר העיר על כך הרב ח"פ בניש.[6] ועדיין קשה, מניין לנו שזהו הסכום לשנה?

אפשר שהדבר נלמד מהלל הזקן. כידוע, הלל הוא הדמות המוכרת בחז"ל לעני, וכך מספרת הגמרא:

"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו" (יומא לה:).[7]

וביאר רש"י:

"טרפעיק - סלע מדינה, שהוא חצי דינר, כך מפורש בכתובות".

אלא שאם באנו ללמוד מכאן, נראה שחצי הדינר שהרוויח הלל ביום, היה דינר צורי; שהרי מאתיים זוז לשנה הם כחצי דינר צורי ליום, וכמשמעות תחילת דברי הר"ש.[8] בכל אופן אין לכך משמעות, שכן אמנם לפי רוב הפוסקים מאתיים זוז הם בכסף מדינה, אולם לדעתם העני שמדובר עליו במשנה הוא אדם בודד. לשיטתנו, הכוונה היא לדינר צורי, אך כשם שאצל הלל הכוונה היא לאדם עם משפחתו, כך גם חשבונה של המשנה נעשה עבור משפחה, כך שבסופו של דבר הסכומים דומים.

ג. טעם דין מאתיים זוז

עדיין יש לברר, מדוע אדם צריך להחזיק בביתו סכום כסף לשנה שלימה, ומדוע אם יש לו פחות מכך הוא עני הזכאי לקבל צדקה?

דברי הטור והפוסקים כשיטתו, שמאתיים זוזים חסר אחד הם הגבול לצדקה, אינם מוסכמים בכל הפוסקים. לכאורה, ניתן לדייק כמו הטור ממשנתנו (פ"ח, מ"ח), הקובעת שאם היו לו מאתיים זוז חסר דינר ייטול אלף דינרים, ומכאן משמע שמדובר על צדקה. אך המקרה בירושלמי (פ"ח, ה"ז) על תלמידו של רבי, שהיו לו מאתיים חסר דינר, ורצו לזכותו בסכום גדול (ואפשר שהוא הבסיס להלכה זו), מדבר על מעשר עני, וכן משנתנו מדברת על לקט, שכחה, פאה ומעשר עני, ואינה מדברת על צדקה. ואכן הרמב"ם בפ"ז מהל' מתנות עניים, שבו הוא דן על צדקה, לא הזכיר כלל סכום של מאתיים זוז, אלא "די מחסורו" בלבד. הוא הזכיר מאתיים זוז רק בפ"ט, שבו הוא דן על לקט, שכחה, פאה ומעשר עני. עולה מכאן, שהרמב"ם הבין את המשנה כפשוטה, שדווקא בלקט, שכחה, פאה ומעשר עני נאמר דין מאתיים זוז. אך צדקה היא "די מחסורו", ואפילו אם יש לו יותר ממאתיים זוז. וכך הדין נותן, שהרי לגבי צדקה נזכר דין "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו":

"תנו רבנן: 'די מחסורו' - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; 'אשר יחסר לו' - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות סז:).

נראה שיש סברה לחלק בין לקט, שכחה, פאה ומעשר עני לבין צדקה.[9] לעיל שאלנו, מה טעם צריך אדם להחזיק בכמות שתפרנסו במשך שנה שלימה? בשלמא בתמחוי, הממון הקובע הוא מזון שתי סעודות, שהרי יום הוא יחידה בסיסית לכלכלה מן היד לפה; בקופה, המזון הקובע במשנה הוא מזון י"ד סעודות, ומסתבר שהכוונה למזון השבת, שאדם אמור לדאוג לו, כשמאי הזקן, מתחילת השבוע (ביצה טז.); אם אין לו לשבת, נוטל מן הקופה, ולא חילקו בין אם בא ביום ג' לבא ביום א'. אך החזקת מזון לשנה, מה טעמה?[10]

לשיטת הרמב"ם שהבאנו, אפשר שדין זה נאמר רק במתנות מן התבואה בשדה, שהרי סתם מחזור חקלאי הוא שנה, ומה שלא ייטול עתה, יצטרך להמתין שנה שלימה כדי שיוכל ליטול שוב, ולכן עליו להחזיק מזון לכל השנה. אך בצדקה אין דין של מאתיים זוז.[11] ועדיין, לשיטת הטור קשה, מה טעם בשנה? גם הב"ח (סימן רנ"ג ד"ה יש לו מאתים זוז) התחבט בסברת הדבר ובמקור לכך.

מעניינת ההקבלה בין דין מאתיים זוז בצדקה, לדין מאתיים זוז בכתובת אישה. ייתכן, שלא בכדי הסכום של מאתיים זוז לכתובת אישה זהה לסכום המגדיר אדם עני בהלכה. קביעת ההלכה היא שאסור לאדם שיותיר את אשתו כענייה הזקוקה לצדקה כמו שהותיר מחלון את אשתו רות כמלקטת מתנות עניים, והייתה עשויה, חלילה, אף להגיע בעל כרחה לזנות.[12] כשאישה מזולזלת, גם גדרי כבודה בענייני צניעות פוחתים בעל כרחה,[13] וזו משמעות הדין שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו.[14] לכאורה מדוע? נראה שגם אם הוא עני המחזר על הפתחים, הוא אינו רשאי להביא אותה למצב זה.[15]

גם היום, חיזור אישה על הפתחים הוא מראה קשה מנשוא. גם דין משרה אשתו על ידי שליש החייב לספק לה קביים בשבוע נועד ע"מ שלא תיזקק לתמחוי, ואף אם הוא עני ביותר, וכדברי התורי"ד:

"אי קשיא, היאך יספיק לה קביים בשבוע (=שלוש ביצים לסעודה), והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום, נמצא כ"ו סעודות לעומר, והעומר הוא מ"ג ביצים וחומש הביצה - קרוב לב' קבין, שב' קבין הן מ"ח ביצים.[16] מצאתי ששאלה זו נשאלה למר רב שר שלום ז"ל, והשיב: כל מידות חכמים כך הן, כל דבר ודבר יתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה... אף כאן לענין משרה את אשתו זו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקין כך, אלא לעני. שכך שנינו: במה דברים אמורים בעני שבישראל וכו'" (כתובות סד:).[17]

כל זה לשיטת רבנן דרבי מאיר, לטעמם, הכתובה נועדה לדאוג לכך שהאישה תתפרנס בכבוד. לדעת רבי מאיר תקנו מאתיים זוז על מנת שלא תהא קלה בעיניו לגרשה.[18] כלומר, מדובר בסכום מכובד, ולא במהרה אדם יוותר עליו. לכן נקבע סכום חשוב זה לגבול, שמי שיש לו סכום כזה, אינו נחשב כעני. סכום זה נזכר בהקשרים רבים בש"ס.[19]

ד. דין עני בעל רכוש

מבחינת זמינות הכסף, קיים לכאורה קשר בין העובדה שאין מחייבים את העני למכור את כלי ביתו, לבין דין בעל הבית העובר ממקום למקום שנחשב כעני באותה שעה:[20]

"בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני - יטול, וכשיחזור לביתו - ישלם, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה" (פ"ה, מ"ד).

נראה מכאן כי המדד הקובע אם אדם נחשב עשיר או עני הוא הכסף הזמין בלבד. אך לענ"ד אין קשר בין זה לבין פטור העני מלמכור את כלי ביתו, שהרי וודאי שבעל הבית העובר ממקום למקום אינו נחשב לעני גמור, ומותר לו ליטול רק כדי חייו באותו רגע, אך הוא אינו יכול ליטול אלף דינר כדין מי שאין לו מאתיים זוז. למעשה, אדם זה נוטל לקט, שכחה ופאה רק על בסיס דין תמחוי לסעודה. דין זה מבוסס על הסברה שאין להותיר אדם רעב בשום מצב וכפי שיבואר להלן. הקשר בין דין לקט, שכחה ופאה ומעשר עני לדין תמחוי הוא במינימום הניתן לאדם, שהוא מזון שתי סעודות:

"אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. רבי מאיר אומר חצי קב... ושאר כל הפירות - אמר אבא שאול: כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות" (פ"ח, מ"ה).

ומקורו בדין מעשר עני:

"מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך: ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים י"ד, כח-כט).

לעומת זאת, הדין שעני אינו מחויב למכור את כליו ורכושו הוא דין בעני ממש, ולא באדם שכרגע אין לו לאכול מסיבה מקרית.

כעת, ננסה לברר את הגדרים המדויקים בשאלת מכירת רכושו של העני. בענין זה ישנה סתירה בין המשנה לבין התוספתא. המשנה (פ"ח, מ"ח) אומרת: "אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו". ואילו בתוספתא שנינו:

"היה משתמש בכלי זהב - מוכרן ומשתמש בכלי כסף; בכלי כסף - מוכרן ומשתמש בכלי נחשת; בכלי נחשת - מוכרן ומשתמש בכלי זכוכית. אמרו: משפחת בית נבטלה היתה בירושלם והיתה מתיחסת עם בני ארנון היבוסי, העלו להם חכמים שלש מאות שקלי זהב ולא רצו להוציאן חוץ מירושלם". (פ"ד, הי"א).

מסברה נראה היה לתרץ שהעני אינו מוכר את כליו הבסיסיים, אלא רק מחליף את כלי הפאר בכלים פשוטים, אולם עמדה שכזו לא נזכרה בפוסקים.[21]

הגמרא מעלה את הסתירה ומתרצת שלושה תירוצים, כאשר נראה לכאורה שהראשון שבהם נדחה:

"אמר רב זביד, לא קשיא: הא במטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא? דאמר מאיסי לי, מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי! אמר רבא בריה דרבה: במחרישה דכספא. רב פפא אמר, לא קשיא: כאן קודם שיבא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבא לידי גיבוי" (כתובות סח.).

מביאורו של רש"י במסקנת רב פפא להלכה עולה, שרק אם העני רימה ונטל צדקה שלא כדין, הוא חייב למכור את כליו, כדין לווה שאין לו לשלם. אולם, הרמב"ם הביא להלכה גם את דברי רבא המצריך למכור כלים שאינם חיוניים:

"עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב, כגון מגרדת[22] או עלי[23] וכיוצא בהן - מוכרן ולוקח פחות מהן" (פ"ט, הי"ד).

הטור (סימן רנ"ג) פסק שיש למכור גם מנורה ושולחן מכסף. מדבריו משמע שפסק כרב זביד, וכבר העיר על כך הבית יוסף. אך הב"ח יישב שיש לחלק בין דברים הבאים במגע גופני ישיר עם האדם, שם שייכת טענת מאיס עלי, לבין מנורה ושולחן, והגמרא דחתה את דברי רב זביד לא לגבי שולחן אלא לגבי מפה, בה שייכת טענת מאיס, וכך הוא מדייק גם מן הרמב"ם, עיין שם.

כשיטת הב"ח ניתן לדייק גם מן התוספתא (פ"ד), שכן לגבי שימושו בכלי מילת, שהגוף נוגע בהם, התירה לו התוספתא (ה"י) להמשיך ולהשתמש בהם, אך לגבי כלי זהב וכלי כסף, ישנה דרישה להחליפם (הי"א), וכנראה משום שאינם נוגעים בגופו, אמנם הב"ח עצמו לא הביא דיוק זה.

רוב הראשונים[24] סוברים שיש לחלק בין דין עני לגבי לקט, שכחה ופאה וכן לגבי צדקה מאנשים פרטיים,[25] שם נפסק שהעני אינו מחויב למכור את נכסיו, לבין נטילה מקופת הציבור המחייבת מכירת נכסים. מסברה, ניתן להציע שתי סיבות לחילוק זה, אף ששתיהן לא נזכרו במפורש בפוסקים:

א. קופת הציבור נגבית בכפייה ולא בהתנדבות, ולכן אין רשות לאדם להפיל עצמו על קופת הציבור עד שימכור כלי תשמישו, ולפחות יחליפם בזולים יותר. אך לענין צדקה ומתנות עניים, הניתנים בהתנדבות, אף שקביעת רף העוני אינה נמדדת בהכרח בכסף זמין, בכל זאת לא חייבו חכמים את העני למכור את כליו מפאת עוגמת הנפש הכרוכה בדבר.

ב. קופת הציבור מתחלקת לעניי הקהילה, בניגוד ללקט, שכחה ופאה, מעשר עני וצדקה מאנשים פרטיים הניתנים לכל עני. לכן, יש בנטילה מקופת הציבור גזל עניים ברור יותר, שהרי הממון ניתן לאנשים מוגדרים,[26] מכיוון שכך יש בקופת הציבור קני מידה מחמירים יותר לחלוקה. סימוכין לדברינו ניתן למצוא בתוספתא הסומכת את דין מכירת כלי ביתו לדין פרנסה מן הקופה וכן הוא בירושלמי (פ"ח). אמנם, לא מצאנו ביטוי לתוספתא ולירושלמי בפוסקים, וצ"ע.

הסיבה שבגינה קופה מתחלקת בקהילה בלבד, הינה משום שיש בקופת ציבור דאגה יתירה מלבד אוכל. הדאגה היתירה לעניי הקהילה מתבטאת בדרשת חז"ל: "את העני עמך - עניי עירך קודמים".[27] ייתכן שלכך קשור גם הדין בתוספתא (פ"ד, ה"ח) על עני שמכירים אותו:

"במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירין אותו, אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו".

מי שמכירים אותו מקבל גם כסות. כסות היא דבר שאינו חיוני, ולכן אין נותנים אותו אלא לאחר בירור שהעני הוא אכן עני מהוגן, וכהסבר הזה נראה מדברי הרמב"ם (פ"ז, ה"ו). עם זאת, הירושלמי (פ"ח, ה"ז) מוסיף כאן שהכל לפי כבודו. ומשמע, שאם הוא עני מוכר, החיוב אליו מקביל לחיוב כלפי בני הקהילה ואין הלכה זו מצומצמת לכסות בלבד.

הרעיון של מחויבות יתר של הקהילה כלפי אחד מחבריה שירד מנכסיו, אפשר שבא לידי ביטוי גם בה"י בתוספתא:

"היה משתמש בכלי מילת - נותנין לו כלי מילת; מעה - נותנין לו מעה; עיסה - נותנין לו עיסה; פת - נותנין לו פת; להאכילו בתוך פיו - מאכילין אותו בתוך פיו, שנאמר 'די מחסורו אשר יחסר לו' - אפי' עבד אפי' סוס. 'לו' - זו אשה, שנאמר 'אעשה לו עזר כנגדו'. מעשה בהלל הזקן שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי הגליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי בכל יום".

מסיום ההלכה משמע שרק אם הוא מהעיר וחלק מן הקהילה, אז דואגים גם לכבודו, ולא רק למחייתו, שהרי כבוד הוא מושג חברתי והוא שייך לאדם בתוך חברתו שלו, ולפיכך מוטל על החברה לדאוג לו. אף שזו לכאורה משמעות התוספתא, הראשונים ביארו את היחס בין צדקה רגילה - עד מאתיים זוז - לבין סיפוק סוס ועבד בדרכים אחרות, וכפי שיבואר להלן.

דנו עד עתה בשיטה המחלקת בין קופת הציבור לבין נטילת לקט, שכחה, פאה וכדומה. התוס' (כתובות סח. ד"ה כאן) הביאו חילוק זה בשם ר"ת ודחאוהו בטענה שהתוספתא עוסקת בדין מעין המשנה, כלומר בלקט, שכחה ופאה. אך אפשר שהתוס' לא ראו את התוספתא במקורה שכן מן התוספתא נראה להדיא כשיטת ר"ת, הרי"ף וסיעתם, שהרי המשנה דיברה על לקט, שכחה, פאה ומעשר עני והתוספתא דיברה על כספים מקופת הציבור.

הרא"ש (שם סימן י"א) והטור (סימן רנ"ג) הביאו בשם ר"ת חילוק המבאר בדרך שונה את הגבול בין שמירת העני על חפציו לבין החובה למוכרם קודם שיתפרנס מן הצדקה:

"ור"ת פירש: קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה - מחייבין אותו למכור; לאחר שיבא לידי גיבוי, שכבר נטל מן הקופה שוב נזדמנו לו כלי בית - אין מחייבין אותו למכור".

ולא ירדתי לעומק הסברה, מה טעם ימכור קודם שיקח מן הקופה, ולאחר שהחל לקחת ממנה לא ימכור? ומה שראיתי בכך מן המפרשים לא זכיתי שיתיישב על לבי.

ה. מכירת הנכסים תחת לחץ

הרמב"ם הסביר את הגמרא המחלקת בין נטילה לפני גבייה לבין נטילה לאחר גבייה באופן שונה:

"במה דברים אמורים? קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול" (פ"ט, הי"ד).

בדומה לו פירש גם המאירי בכתובות (ד"ה עני). מדברי המאירי נראה שסברתו היא שיש להבדיל בין מי שירד מנכסיו ונוטל צדקה בחשאי, שאין מחייבים אותו למכור את כליו, על מנת שלא יתפרסם עוניו ועל מנת שהוא עצמו לא יחוש בכך בחריפות יתירה. אך משעבר את מחסום הבושה, החל ליטול מן הצדקה, והוא מתנהג כעני הנצרך לבריות, עליו למכור גם את כליו, שהרי הוא כבר נוהג בפומבי כעני, ומדוע יחזיק בכלי עשירים?

ברם, ייתכן שכוונת הרמב"ם שונה, שהרי גם לשונו שונה מן המאירי, שכן לשיטת המאירי העני מוכר את כליו קודם שיגבה מן הקופה, ואילו לרמב"ם הוא מוכר את כליו רק לאחר שכבר גבה מן הקופה. בפשטות, נראה לפרש את כוונת הרמב"ם כדבריו בפירוש המשניות (כתובות שם):[28] "יש לו כלי כסף וכלי זהב - אינו חייב למוכרם עד שיקח מתנות עניים ויכתב בכללם". כלומר, עד שיימנה על מעמד העניים, שבני העיר חשים עצמם מחויבים לתת להם בדרך קבע. בעל רכוש אינו יכול להימנות על מעמד זה, אך קודם לכן, כשלוקח מעצמו מן השדה או כשלוקח מאנשים דרך עראי, אינו חייב למכור את כליו. את סברתו של הרמב"ם נראה לפרש על בסיס הרווחת זמן למכירה על מנת שלא ימכור בזול תחת לחץ. ואכן שיקול זה עולה בהקשרים נוספים, וכדבריו בהמשך אותו פרק:

"היו שאר האדם לוקחין ביוקר והוא אינו מוצא שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד - אין מחייבין אותו למכור, אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה[29] וידעו הכל שאינו דחוק למכור" (פ"ט, הי"ז).

נראה ששיקול זה עומד ביסוד דין אונאה הנזכר בתורה כחלק מן ההלכות העוסקות באדם שירד מנכסיו.[30] בשלב ראשון הוא מוכר את נכסיו, ואז שייך דין אונאה:

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות ימכר לך: לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואות הוא מכר לך" (ויקרא כ"ה, יד-טז).

על פי המשתמע מן המשנה (בבא מציעא פ"ד) הכוונה היא לאדם תמים שאינו בקי במסחר, ובא המוכר או הקונה ומרמהו במחיר, ולכן זכאי המרומה להשבת הונאתו רק עד שיראה לתגר או לקרובו וכדומה. לדברינו, אפשר ששניהם יודעים את ערך החפץ, אך הלחץ גורם לעני למכור בזול. התנהגות כזו נאסרת מדין אונאה, שהרי יש לעזור למי שירד מנכסיו ולא לנצל את מצבו.

ייתכן כי מטעם זה הביאה הגמרא בבבא מציעא (סא.) את דין אונאה יחד עם דין ריבית, שהרי בתורה ריבית נאסרה משום ניצול דוחקו של מי שירד מנכסיו. לענ"ד, כך יש להבין גם את הדין השלישי בגמרא שם, עושק שכר שכיר, איסור זה מכוון לא רק כלפי מי שהתחייב לשלם ולא שילם, אלא גם כלפי מי שמנצל את מצוקת העובד על מנת להעסיקו במחיר נמוך. ועל כך נראה לנו שדיבר גם ירמיהו:

"הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט, ברעהו יעבוד חנם ופועלו לא יתן לו" (כ"ב, יג).

במקביל, דיבר גם עמוס על ניצול המצוקה לשינוי מחירים:

"שמעו זאת השואפים אביון ולשבית עניי ארץ: לאמר, מתי יעבר החדש ונשבירה שבר, והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה: לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, ומפל בר נשביר" (ח', ד-ו).

העבירה ה'כתובה בחוק' שעמוס מדבר עליה היא רמאות במידות ובמשקולות. בתורה נאסר הדבר בספר דברים:

לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה: אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך: כי תועבת ה' אלקיך כל עשה אלה, כל עשה עול" (כ"ה, יד-טז)

מפשטי המקראות נראה שעושה העול הוא המנצל את תמימות הקונה או המוכר, ומרמה אותו. אך עמוס הנביא מרחיב את האיסור גם למצב שבו ה'מרומה' יודע שמרמים אותו, אך בשל מצוקת ביקוש המזון או בשל מצוקת היצע התבואה הוא נאלץ להסכים עם עיוות מאזני המשקל. וכאמור, כיוצא בו אפשר שהוא גם דין האונאה.

ואמנם, מצאנו דין אונאה, שאינו מחמת רמאות אלא מחמת אילוץ, גם בפוסקים:[31]

"אע"פ שהלוקח הוא לוקחו ברצונו, משום דנקטיה בכבסיה דלשבקיה לגלימיה, שכיון שאינו מוצא לקנות אלא ממנו ע"כ יתן לו כל מה שישאל, ולא נפיק מידי איסורא, כדמוכח בפרק השואל (ק"א ע"ב), ואע"ג דלא מחייב לאהדורי ההיא אונאה וכ"ש שהמקח קיים, כיון דהוא פחות משתות מ"מ קא עבר בלאו כיון שנתכוון להונות" (תשב"ץ, ח"ג סימן קנ"א).

עוד נעיר, שעל פי הפשט נאמר דין אונאה דווקא בקרקעות, וכנזכר שם על מספר שני תבואות. הרמב"ן בפירושו לתורה עמד על כך, ובתירוצו העיקרי כתב שאיסור אונאה הוא גם בקרקעות, אך חזרת המיקח או חזרת כספי האונאה שייכת רק במטלטלין. לכמה מן הראשונים יש אונאה לקרקעות ביותר מכדי שוויו או למוכר עד מחצה.[32]

אפשר שבדומה לאונאה בקרקעות, אף ניצול מצוקה הוא איסור אונאה, אף שאין בו חזרת מקח או חזרת ממון. עוד אפשר, שהרי"ף שהבין בסוגיה בבבא קמא דף ז. שאדם הנאלץ למכור את נכסיו ימכרם בזול עד מחצית דמיהן קודם שייקח מעשר עני מקביל לשיטת הראשונים, שאונאת קרקעות היא עד מחצית. לעומת זאת, הרמב"ם סבור שמותר לאדם ליטול מעשר עני כדי שלא ימכור תחת לחץ אף בהוזלה מועטת.

עוד נעיר, כי מן הפרשייה בויקרא (כ"ה) נראה שאדם מוכר את נכסיו לפני שמגיע לדין 'והחזקת בו', אולם הוא אינו צריך למכור את עצמו לעבד, שהרי רק לאחר שנצטווינו על החזקת העני מתארת התורה את דינו של מי שנמכר לעבדות מפאת מחסורו. משמע שיש גבול להשתדלותו לפני שייקח צדקה, עבדות היא פגיעה אנושה בכבודו ואין הוא מצווה להגיע לכך. על פי המקראות בדברים (כ"ד, ו-יג), אפשר שיחד עם הגנה מפני עבדות יש הגנה גם על ריחיים ורכב, כלי הכנת אוכל בסיסי. מאידך, בגמרא מתוארים מפונקים גדולים יותר, שחייבים לאכול בכפות זהב, וצ"ע. ואפשר אולי שמדובר על תקנות מאוחרות כפי צרכי הדור.

על דין המפונקים, שיש להאכילם מכספי צדקה גם יין ישן ובשר משובח, יש להעיר ממעשה דרבי נחמיה:

"ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה! אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! אלא, איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי" (כתובות סז:).

ושני דברים למדנו משם:

א. מי שהתרגל לפינוק בימיהם עלול היה למות מאוכל שאינו רגיל בו, ואפשר שלכן הקלו בו חכמים בכספי צדקה. אך האידנא, שאינו מצוי שאדם ימות משינוי באוכל הטוב שהורגל אליו, שמא אין להקל למי שירד מנכסיו ליטול מכספי צדקה לצורך מאכלים יקרים שהורגל אליהם.

ב. כל צדקה שתינתן לעני לצורכי רמת חייו הגבוהה שהורגל אליה, אינה מיועדת לרמת חיים גבוהה משל נותן הצדקה. לכן, לא היה רבי נחמיה חייב לספק לעני בשר ויין כשהוא עצמו לא אכל יותר מעדשים. אשמת מותו של העני היא על עצמו ולא על נותן הצדקה.[33] הלכה זו הסיק גם המאירי שם (ד"ה היה צריך).

אמנם, כל דברינו הם על פי הסברו הבסיסי של הרמב"ם בלשון רב פפא. אך הרמב"ם עצמו ייזקק לסברה שונה, שהרי את הכלים שאינם חיוניים לו חייב העני למכור מיד, ומשמע שאף אם יבוא מכך לידי הפסד. ונראה לי שהרמב"ם מחלק בין מי שנוטל צדקה פעם ראשונה כדי להשתקם לבין מי שהורגל ליפול על הציבור, שהוא חייב למכור את כליו. ואם כן, כל הלכות 'די מחסורו' הן רק בשלב הראשון - שלב השיקום, ובסברה זו נאריך בהמשך הדברים.[34]

ו. סיכום ביניים

א. אדם רעב, גם אם הוא עשיר וגם אם הוא זר לקהילה ועתה אין לו - נוטל מן התמחוי וממתנות עניים בשדה רק כדי שובעו, כלומר, שתי סעודות; ואפשר שיכול ליטול מזון שיספיק לו עד שיגיע לביתו. כמו כן, חייבים לתת לאדם רעב מעשר עני, גם אם יש לו נכסים בביתו, ויש לאפשר לו ליטול מן התמחוי, ורק אם הוא מחזר על הפתחים בעיר אפשר למעט לו מכך.

ב. אדם הנתון ללא יכולת לדאוג לעצמו לשבוע הקרוב (וייתכן שהכוונה היא לזמן שעד השבת הקרובה, וממילא לא חילקו בין יום א' ליום ו'), נוטל מן הקופה. על פי התוספתא והירושלמי, רק אם הוא מתושבי העיר.

ג. מי שאין לו מאתיים זוז, נחלקו הפוסקים בשאלה אם צריך למכור את כליו. לרב זביד ולרבא מוכר את הכלים שאינו קשור אליהם ישירות, אם יש כלים זולים מהם, ואף זה בדרגות שונות: לריטב"א באחד מפירושיו חייב למכור רק כלים יוצאי דופן כמחרישת כסף; לדברי הרמב"ם, מוכר אף כלים יקרים אחרים כמגרדת ועלי; לשיטת הטור, מוכר אפילו מנורה ושולחן, ומשייר לעצמו רק כלים שיש לו עמם מגע גופני ככלי אוכל או לבוש. רב פפא מחלק בין קודם שיבוא לידי גיבוי לבין אחר שבא לידי גיבוי: לדעת רש"י אינו חייב למכור כלל כל עוד אין גובים ממנו את כספו מדין חוב; לדעת שאר חכמי צרפת חייב למכור כלים יקרים כשיש לו אחרים להשתמש בהם (ולהבנתנו בלשון התוספתא אף למוכרם כשאין לו אחרים, ולקנות אחרים פשוטים מהם, אך לא לוותר לגמרי על כליו); לדעת הרי"ף, חכמי ספרד ואולי גם ר"ת, חייב למכור רק במתפרנס מן הקופה, השייכת לעניי העיר ונגבית בכפייה, אך פטור מכך כאשר הוא מתפרנס מן הצדקה, מעשר עני ולקט, שכחה ופאה; הצענו על בסיס דברי הרמב"ם כי ייתכן שמקבל מן הקופה עד שימכור את כליו כדי שלא ימכרם במחיר מוזל מחמת הלחץ; כוונת הרמב"ם עצמו לדעתנו שונה, ולשיטתו יש לחלק בין מי שירד עתה מנכסיו, שאינו חייב למכור כליו, ולפחות את החיוניים לו, שמא יצליח לשקם את עצמו, לבין מי שכבר נזקק דרך קבע לקופה, והעני לחלוטין, שחייב למכור את כליו; בדברי המאירי נראה כי יש להבדיל בין מי ששומר על כבודו ועדיין לא הפך לנצרך בפומבי שאינו חייב למכור כליו, למי שמתפרנס עתה מן הקופה, וכבר הפך לעני ולנצרך בעיניו ובעיני חבריו, שחייב למכור את כליו. ועיין גם סברת הרא"ש והטור בשם ר"ת המבחינים בין מי שעומד ליטול שחייב למכור את כליו, לבין מי שכבר נטל בפועל, שאינו מחויב למכור, ולא ירדנו לסוף דעתם. מכל מקום, מי שאינו מוכר את כליו זכאי ליהנות ממעשר עני ומלקט, שכחה ופאה, ולטור וסיעתו גם מצדקה.

ד. אביון - אדם שיש לעזור לו למלא את תאוותו בגבול הסביר כמידת רחמים מיוחדת או בהלוואה בלבד ועליו נדון בהמשך דברינו.

ז. היקף דין 'די מחסורו'

דין 'די מחסורו' מעורר בעיה קשה, שכן אם ברצוננו לתת לעני סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, לא נוכל לקבוע שהוא זכאי לכך רק אם אין לו מאתיים זוז לשנה או מזון י"ד סעודות לשבוע, שהרי שמא גם אם יש לו מזון י"ד סעודות, עדיין אין לו מספיק לצורך סוס ועבד. בנוסף, קיימת גם הבעיה המוסרית, מדוע שנפיל על הציבור קניית עבד וסוס עבור העני?

בשאלה זו עסק בדרכו שלו מו"ר הרב שבתי רפפורט[35] (להלן רש"ב) ופתרה באופן נחרץ בשיטת הרמב"ם (בפוסקים אחרים לא הצלחתי להלום את שיטתו). הרמב"ם כתב את דין סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו בפ"ז ה"ג. בפרק זה עוסק הרמב"ם בחיובו של היחיד ליתן צדקה עד חומש מנכסיו. את טעמה של מצוה זו ביאר בעל ספר החינוך (מצוות עשה סו) בכך שנועדה לעורר אצל הנותן את מידת הרחמים, לפיכך, במצוה זו מודדים את נכסי נותן הצדקה ולא את נכסי מקבל הצדקה, והיא עד חומש מנכסי הנותן. צדקה בבסיסה היא 'די מחסורו', ואפילו עבד וסוס, שהם מחסורו של המקבל. בפ"ט, שבו עסק הרמב"ם בחובת הציבור לתת צדקה, לא נזכרו אלא צרכיו המינימאליים של המקבל, והם עד מזון י"ד סעודות כדי ליטול מן הקופה ועד מזון שתי סעודות כדי ליטול מן התמחוי; כאן אין מדובר לא על עבד, לא על סוס ולא על 'די מחסורו'. הציבור אינו מצווה על מידת הרחמים אלא להסיר מתוכו עוול של רעב ומחסור הדומה לו. הרש"ב תירץ לאור יסוד זה סוגיות נוספות ודבריו אמת ולא נאריך בהם. אנו ביררנו לנו דרך אחרת בהבנת דין עבד וסוס, וכאמור דרכו אינה נראית מתאימה לראשונים האחרים. יש לציין כי מאתיים זוז אף לרמב"ם - לשיטתו של הרש"ב - אינם אלא למתנות עניים מן השדה.[36]

הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תתע"ב) והמרדכי (בבא בתרא סימן ת"ק) אכן הבינו, שדיני רמת החיים בסוגיה בכתובות דוחים את כל הידוע לנו על דיני צדקה מן המשנה בפאה, ויש לתת לכל אחד לפי פרנסתו. הם מסתמכים על מעשה דמר עוקבא המובא בגמרא בכתובות:

"מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא אמר ליה: לא צריך. אמר: מאי חזית? חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדרינהו ניהליה".

וכך כתב המרדכי:

"ומה שאמרת מי שיש לו מאתיים זוז אם יכול ליטול צדקה, אומר אני: הכול לפי פרנסתו ופרנסת בני ביתו דהא אשכחן דהוו מזלפין יין והיו כופלין ארבע מאות זוז לפי מה שהוא רגיל".

וכך פסק הטור להלכה:

"כמה נותנין לעני? די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם הוא רעב וצריך לאכול - יאכילהו; אם הוא ערום וצריך לכסות - יכסהו; אין לו כלי בית - קונה לו כלי בית, ואפילו היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני - קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך" (יו"ד, סימן ר"נ).

לולא דבריהם היה נראה לומר שמר עוקבא נתן לעני שמזלפים לו יין ארבע מאות זוז ממידת חסידות בלבד, וכן מותר לעני כזה לגבות צדקה, אך אין חייבים לתת לו.[37] ושמא כך היה ניתן להבין גם את המעשה בהלל, שרץ כעבד לפני עני בן טובים.

בסימן רנ"ג כותב הטור כך:

"וי"א, שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם, שהיה להם קופה ותמחוי, והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה, והיו נוטלין לקט שכחה ופאה. לפיכך שיערו, שמי שיש לו ר' זוז לא יטול, לפי שיכול לעבור בהן שנה, ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה. אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח. תדע לך, שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן, שאז אפי' אם יש לו נ' זוז לא יטול, שאפשר לו להתפרנס מן הרווח, אלמא הכל לפי העניין. ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה, ואפשר להתפרנס ברווח של נ' זוז, אבל האידנא אי אפשר והכל לפי המקום והשעה".

מקור הדברים בתשובת הרשב"א שהובאה לעיל. יש בדברי הטור דבר הנראה לי תמוה, והוא, שרעיון התמיכה לצורכי שיקום הפרנסה מובא כאן מחוסר ברירה: מכיוון שהאידנא אין לנו ביטחון ביכולת לפרנסו בדרך קבע מן הצדקה כמו שהיה בימיהם, הרי שמחוסר ברירה עלינו לשקם את פרנסתו. ברם, בפשטות נראה שהיכולת לשקם את פרנסתו קודמת לכל דבר.

ועוד יש להעיר על עצם הסברה שאין היום קופת צדקה קבועה, מדברי הרמב"ם:

"כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה.

וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי.

מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מע"ש לערב שבת" (פ"ט, הלכות א-ג).

הרי שלרמב"ם פשיטא כי קופת צדקה ממשיכה ומתקיימת.

עוד נעיר כי לשיטת הרמב"ם שהבאנו בתחילת המאמר אין דין מאתים זוז נוהג בצדקה, אלא בלקט, שכחה ופאה ומעשר עני, וממילא אין כל סתירה בין דין 'די מחסורו' לסכום של מאתיים זוז.

ואפשר, שכל דין סוס ועבד מבוסס על יסוד שונה, שהרי מקורו של דין זה בספרי:

" 'די מחסורו' - אין אתה מצוה לעשרו. 'אשר יחסר לו' - אפילו סוס ואפילו עבד. מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים אחד סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו, שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלים לאורח ליטרא בשר בכל יום". (דברים קטז).

מקור הדין בפסוקים בפרשת ראה:

"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון: כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים ט"ו, ז-ט).

המקראות דנים בהלוואה ערב שנת שמיטה ובחשש שהשביעית תשמט אותה, לכן נאמר 'והעבט תעביטנו די מחסורו'. מדובר אפוא בהלוואה ולא במתנת צדקה.[38] ניתן להניח, שהלוואה הניתנת לעני מניחה שהוא יוכל להחזיר אותה. לכן, אפשר שהיא ניתנת לצורכי שיקום פרנסתו של מי שאיבד אותה; מי שהיה למשל, איש עסקים, וירד מנכסיו, כדי לשקם את עסקיו הוא חייב להופיע בצורה מכובדת. עבד לרוץ לפניו אינו פינוק אלא 'בגדי עבודה' עבור מקצועות מסוימים. לאדם כזה יש לעזור ולקוות שיוכל להשיב את ההלוואה לכשיקום מעפרו.[39] אפשר שניתן למצוא רמז ממקום נוסף לדרך של שיקום העבודה והפרנסה במקום נתינת צרכים לעני. המשנה אומרת שאם יש לו חמישים זוז ונושא ונותן בהם, לא יטול מן הצדקה. אם מאתיים זוז הוא מזונו של עני, איך יהיה די בחמישים זוז לנהל עסקי ממון. אפשר שהכוונה לכסף שיש בו כדי לקנות כלי מלאכה כדי לעבוד בו ולהתפרנס מן העבודה, וזה עומד מול מאתיים זוז שקרנם כלה.[40]

כאמור, בדרך דומה הלך הרשב"א (הובא לעיל כי"א שבטור), אך מטעם אחר. כך גם נטינו לבאר את הרמב"ם האומר שעד שלא נזקק לקופה אינו חייב למכור את רכושו, אך אחרי שנזקק לקופת הצבור, ימכור את רכושו. עד שלא נזקק הוא מקבל מהקופה כדי לשקם את מעמדו, ולכן לא ימכור את רכושו, שמא ירוויח. משנזקק לקופת הציבור הרי הוא נצרך רגיל, ואם יש לו רכוש הוא אינו זכאי לצדקה.

לענ"ד אפשר שזה דין אביון, בו עוסקים הפסוקים בפרשת ראה. אביון אינו דל מעני,[41] אלא התאב, כלומר, המעונין ביותר, ודווקא לו מגיע לקבל על פי הרמה המקובלת.

סיכום הדעות בענין 'די מחסורו'

א. מרדכי ורשב"א - דין מאתים זוז שייך רק בעני רגיל, אך כל עני המורגל ברמת חיים גבוהה יותר זכאי לקבלה. וכך כתבו גם מפרשי השו"ע בהל' צדקה, המהרש"א בכתובות שם וערוך השלחן (יו"ד, סימן ר"נ).

ב. הרשב"א בהמשך התשובה (י"א בטור) - כל הקצבה נאמרה כשהיו קופות קבועות ומתנות עניים קבועות. בזמננו, שאין קופות קבועות יש לתת לו כדי פרנסה, כדי שלא ייזקק לצדקה.

ג. הצעתנו, שדין סוס, עבד וזילוף יין הם מעשים שלפנים משורת הדין.

ד. לרמב"ם, בצדקה מעולם לא נזכר דין מאתיים זוז, והכל נמדד לפי 'די מחסורו'. בלקט, שכחה ופאה נזכרו מאתיים זוז משום שגוזל עניים אחרים, ומטעם זה נזכרו השיעורים השונים בקופת צדקה ובתמחוי.

ה. הבנתנו על פי הספרי - בפסוקים מדובר על הלוואה ולא על צדקה. רק בה נאמר 'די מחסורו' ודין סוס ועבד. הכוונה היא לאפשרות לשקם את פרנסתו של העשיר שירד מנכסיו, ולעיתים הוא זקוק לסוס ועבד כדי להיראות מכובד ולשקם בכך את פרנסתו, וכשירווח לו יחזיר. כך גם משמעות הרמב"ם לגבי החלוקה בין קודם גיבוי לבין אחר גיבוי: בשלב הראשון מדובר על שיקום פרנסתו, ולא ימכור את כליו, רק בשלב שהפך לנצרך דרך קבע חייב למכור את כליו.

ו. האפשרות שהעלינו לעיל בתוספתא: הקהילה החייבת בשיקום אחד מחבריה חייבת גם בכבודו, ולכן יש לספק לו סוס ועבד. מאידך, צדקה רגילה ומתנות עניים רגילות, שהן לכל העניים, מחייבות רק בסיפוק אמצעי מחיה ולא בשיקום הכבוד.

ח. סיכום העולה מן המאמר

כדי שלא להטעות את הקורא, נסכם את החידושים שעלו מדברינו. יש להדגיש כי חידושים אלו אינם להלכה, אלא לעיון ולביקורת, יבוא הקורא וישפוט האם ניתן לקבלם, או לחילופין, לדחותם:

מאתיים זוז

1. מקורם של מאתיים זוז בהלל הזקן. מכאן שני חידושים שאינם מקובלים להלכה, ושבמציאות נוטים לאזן זה את זה: האחד הוא שמדובר במאתיים דינרים צוריים ולא של מדינה; השני הוא שהסכום כולל גם את משפחת העני ולא רק אותו עצמו.

2. ייתכן שמאתיים זוז בכתובת אישה נועדו על מנת שלא תחזר על הפתחים, וכן דין משרה אשתו על ידי שליש מקביל לנטילה מן התמחוי. אולי לכך התכוון הרמב"ם באמירה 'ומכבדה יותר מגופו', שהוא יחזר על הפתחים אך לא היא.

3. אפשר שמאתיים זוז בעני נלמדים מכתובה לשיטת ר' מאיר, שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, שכן משמע מכאן שמדובר בסכום חשוב. בש"ס, סכום זה מובא פעמים רבות כסכום בסיסי בעסקאות.

4. שיטת הרמב"ם היא שאין הגבלת מאתיים זוז בצדקה אלא במתנות חקלאיות. שיטה זו מבוססת על הסברה שמזון שנה שייך רק במחזור חקלאי ולא בסתם צדקה. לאור זאת מובן מדוע אדם צריך להחזיק מזון לשנה.

דיני המותרות - עבד, סוס ובשר

5. מן ההקשר שבו הובא בתוספתא דין עבד, סוס ושיקום הכבוד בכלל, נראה כי אפשר שאינו אלא בתוך הקהילה ובשל האחריות המיוחדת המוטלת על בני הקהילה כלפי עניי הקהילה בלבד.

6. דין עבד וסוס הוא רק הלוואה לצורך שיקום הפרנסה, ולא מתנה לצורך פינוק. על פי יסוד זה מתבארים דברי הרמב"ם בדין מכירת כליו לפני שייזקק לצדקה. הטור בשם הרשב"א הגיע לחובת שיקום הפרנסה בדיעבד בלבד, מתוך שינוי המציאות בין דורות קדמונים לזמננו.

7. דין פינוק בבשר היה שייך רק בזמנם, משום פיקוח נפש וכמעשה דר' נחמיה, וזה כמעט שאינו שייך היום.

8. אדם אינו חייב לתת מעבר למה שהוא עצמו אוכל, וכמוכח מאותו מעשה, וחידוש זה נמצא כבר במאירי.

9. אפשר שמעשיהם של הלל ומר עוקבא נעשו מתוך מידת חסידות ואין ללמוד הלכה ממעשיהם, ובניגוד לרשב"א.

מחויבות הקהילה לחבריה

10. מן התוספתא והירושלמי נראה, שקופה מתחלקת רק לעניי העיר. הסיבה לכך היא שקופה נגבית בכפייה. מעבר למתן צדקה כמידה טובה וכמצווה, ומעבר לחיובי מתנות עניים מן היבול - המניחות מראש את שותפותו של הקב"ה (ובני חסותו העניים) ביבול השדה בשל היות הארץ שלו ובשל מתן הגשמים וברכת האדמה - אנשים אחראים אך ורק לבני קהילתם. דין זה לא נזכר בפוסקים וצ"ע מדוע.

11. מן הירושלמי בהסבר התוספתא ייתכן שגם דין כסות, בניגוד למזון, הוא רק לבני הקהילה, ולא לכל עני.

מכירת כלים

12. מן התוספתא מוכח כשיטת ר"ת והרי"ף, שמכירת כלים נדרשת לפני שייזקק העני לקופת צדקה. דין הקופה חמור יותר מצדקה של יחידים ואפילו ממעשר עני ולקט, שכחה ופאה. כל זה נגד השגת התוס' על ר"ת.

13. מן התוספתא מוכח לכאורה גם כב"ח - יש להבדיל בין כלים הצמודים לגופו לבין כלים חיצוניים, שחייב למוכרם.

14. עוד נראה מן התוספתא, שמחייבים אותו למכור את כלי תשמישו היקרים ולקנות פשוטים במקומם, ואין בכך סתירה לדין המשנה, שאין מחייבים אותו למכור את כלי תשמישו הבסיסיים.

15. חילוקי הראשונים בחיובו למכור את כליו מבוססים על ההבדל בין קופה הנגבית מן הציבור בעל כורחו לבין שאר מתנות עניים וצדקה, שאדם נותן משלו, וכן על כך שקופה מיועדת לעניי אותה עיר בלבד, שהם עניים מוגדרים, וכל עני נוסף ממעט מפרנסתם (על פי הרי"ף וסיעתו). אפשרות נוספת היא לחלק בין עני הנוטל עתה בהסתר שלא מן הקופה, שיש לשמור על כבודו ולא לחייבו למכור את כליו, לבין הנוטל בגלוי מן הקופה שעליו למכור את כליו (כך על פי הבנתנו במאירי). אפשרות נוספת הינה לחלק בין מי שיש סיכוי לשקמו - לו מותר להשאיר את הכלים בבעלותו, לבין מי שהפך לנצרך גמור החי מנצרכותו - שמוטל עליו למכור את כליו (על פי הבנה אפשרית ברמב"ם).

שונות

16. מן המקראות נראה שגבול המכירה קודם נטילת צדקה הוא מכירת עצמו לעבד, ואולי גם מכירת ריחיים ורכב ובגד בסיסי, על פי היקש אפשרי לספר דברים.

17. אפשר שדין איסור אונאה כולל לא רק רמאות, אלא גם מכירה תחת לחץ, וכדברי הרמב"ם.

לתגובתו של הרב אהרן פרידמן המתפרסמת בגיליון זה