ביאור נוסף בענין צדקה / הרב אהרן פרידמן

א. פתיחה[1]

על שני קטבים הולכת וסובבת כל הסוגיה: האחד, הבנת היחס בין דין 'די מחסורו' לדין 'מי שיש לו מאתיים זוז'; השני, על מה הוטבע יסוד הסכום של מאתיים זוז.

ב. מאתיים זוז

הנה הר"ש בפאה (פ"ח, מ"ח) ניסה להעמיד מאתיים זוז כפרנסה לשנה ובסיכום דבריו דחה את פירוש עצמו וכן הוא במרדכי (בבא בתרא סימן ת"ק). אלא שהטור (יורה דעה סימן רנ"ג) החזיק בשיטה זו וכן כתב בבית יוסף שם. כך כתב גם בשו"ת הרשב"ש (סימן שס"א) ולא נתברר על מה ולמה נקבע סכום זה.

והנראה פשוט מכמה סוגיות בש"ס דמאתיים זוז היו נחשבים אצלם לסכום נכבד, וכמה דוגמאות לדבר:

א. ראש השנה כב: - כאשר ניסו הצדוקים לפתות עדים לשקר תמורת מאתיים זוז.

ב. יבמות קו. - הגמרא עוסקת בדין חליצה על תנאי וכדוגמה מביאה: 'חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז'.

ג. קידושין ס. - 'הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתיים זוז'.

ד. שם בקידושין - 'הרי את מקודשת ע"מ שיש לי מאתיים זוז וע"מ שאראך מאתיים זוז'. ממשנה זו ניכר שהאישה לא רצתה לינשא למי שהוא עני ולכן רצתה לראות שיש לו מאתיים זוז.

יש לעיין במה ששנינו במשנה בפאה (שם) "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה", אם הוא דין דאורייתא או מדרבנן. כוונת דברינו היא האם מי שיש לו מאתיים זוז שוב אינו עני ולכן אסור לו ליקח מתנות עניים מדאורייתא, וחכמים רק אמדו מיהו עני; או שמא חכמים תקנו תקנה מיוחדת שמי שיש לו פחות ממאתיים יכול ליטול, ומי שיש לו יותר אסור שיטול, ברם מדאורייתא כל מי שאין לו די מחסורו היה יכול ליטול. הנפקא מינה בחקירה זו תתפרש להלן.

כיוצא בדבר, יש לעיין בדין שנזכר במשנה "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול". ולכאורה, אם נסבור כצד הראשון בחקירתנו שמי שאין לו מאתיים זוז נקרא עני, מאי איכפת לן שהוא נושא ונותן בהם, סוף סוף עני הוא! אולם, אם תקנה יש כאן, אפשר שזהו בגדר התקנה, דכיוון שיכול העני להתפרנס מעצמו שוב אין חכמים מתירין לו ליקח מן המתנות אף שהיה יכול ליקח מדין התורה. על מנת להסביר דין זה גם על בסיס הצד הראשון שבחקירתנו יש לומר שעני מן התורה אינו מוגדר רק לפי סכום הכסף המצוי בידו אלא גם לפי יכולת ההתפרנסות.

ג. די מחסורו - סתירת התוספתא והמשנה

דין די מחסורו נתפרש בתוספתא באריכות. לאחר שסיימה התוספתא לדון בהלכות קופה ותמחוי, החלה לדון בדין די מחסורו, ושם שנינו:

"היה משתמש בכלי מילת - נותנין לו כלי מילת; מטה - נותנין לו מיטה, שנאמר 'די מחסורו אשר יחסר לו' - אפילו עבד אפילו סוס. 'לו' - זו אשה, שנאמר 'אעשה לו עזר כנגדו'. מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי גליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר ציפורי בכל יום" (פאה פ"ד, ה"י).

ובהלכה יא שנינו:

"היה משתמש בכלי זהב - מוכרן ומשתמש בכלי כסף; בכלי כסף - מוכרן ומשתמש בכלי נחושת; בכלי נחושת - מוכרן ומשתמש בכלי זכוכית".

הגמרא בכתובות (סח.) הקשתה מתוספתא זו על המשנה האומרת שאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו, ותירץ רב פפא שיש לחלק: "כאן קודם שיבא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבא לידי גיבוי".

קודם שנבוא לביאור דברי הגמרא נעיר שבתוספתא גופא יש סתירה בין ה"י שבה שנינו שנותנים לעני אפילו עבד וסוס ולרכב עליו, לבין הי"א האומרת שמורידין אותו דרגה אחר דרגה (ונראה ברור שאין הכוונה לירד רק לכלי כסף, אלא שצריך להורידו בהדרגה עד לכלי זכוכית וכמעשה שבירושלמי שאכל בכלי חרס). ואכן, בירושלמי הקשו התוספתות אהדדי ותירצו כתירוצו של רב זביד בגמרא דילן: "כאן בגופו כאן כשאינו גופו". אולם, לבבלי[2] שדחה את דברי רב זביד נצטרך לחלק בין התוספתות כדרך שתורצה הסתירה בין המשנה והברייתא.

כעת, נסקור בקצרה את שיטות הראשונים בהסבר חילוקו של רב פפא, ונעלה את הנראה לענ"ד.

שיטת רש"י

קודם שיבא לידי גיבוי - כשלא היו לו מאתיים זוז ונטל, אין מוכרין כליו. ולאחר שלקח שלא כדין גובין ממנו אפילו כלי תשמישו כדינו של כל בעל חוב. שיטת רש"י נראית כאוקימתא רחוקה שלא נזכר ממנה כלום בתוספתא, שהרי בעני הנוטל עסקינן והיה לתוספתא לפרש דבריה.

שיטת ר"ת

דברי ר"ת הובאו בתוס' על אתר, וז"ל:

"קודם שיבא לידי גיבוי - שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם הפקר, כגון לקט שכחה ופאה, וכאן לאחר שבא לידי גיבוי - שנוטל מקופה של צדקה, מחייבין אותו למכור".

וכבר התוס' הקשו דמהתוספתא משמע שאיירי בלקט שכחה ופאה ולא בצדקה. גם הלשון 'לידי גיבוי' דחוק קצת לשיטה זו, והיה צריך לומר 'כאן בלקט וכו', כאן בקופה ותמחוי'. מה גם שלשון 'גיבוי' מתאימה לגבאי ולא לעני, שבו שייכת לשון נטילה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם כתב:

"עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב, כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן - מוכרן ולוקח פחות מהן. בד"א? קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואח"כ יטול" (הל' מתנות עניים פ"ט, הי"ד).

יש להעיר בלשון הרמב"ם שכתב 'אחר שגבה' ושינה בזה מלשון הגמרא שכתבה 'אחר שיבוא לידי גיבוי', ומשמע שהוא מפרש דרק לאחר הנטילה מכריחין אותו למכור.

בפשטות, אפשר לפרש את הרמב"ם כר"ת (להוציא דין צדקה מאנשים פרטיים), אולם אז יקשו עליו לשון 'גיבוי' וגם לשון 'לאחר שגבה' וכדהעירונו לעיל, ועוד תקשה קושיית התוס' עצמם כפי שהזכרנו לעיל.

אלא נראה ששיטתו מתפרשת מתוך לשונו בפירוש המשנה:

"יש לו כלי כסף וכלי זהב - אינו חייב למוכרם עד שיקח מתנות עניים ויכתב בכללם".

פירוש הדברים הוא שדרך הגובים הייתה לחשב כמה צריכים עניי המקום והיו גובין בכמות המתאימה לצרכים של עניי העיר מחד, ולפי יכולתם של אנשי העיר מאידך. אלא שבדרך כלל היה נשאר מן הקופה והתמחוי עודפים מפני שהגבאים היו גובים מעט יותר מהראוי. זהו אם כן משמעו של תירוץ הגמרא 'כאן קודם שיבוא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי' - לפני שנכלל העני בין עניי אותו מקום ונרשם אצל הגובים הוא אינו חייב למכור את כליו, אך לאחר שכבר נרשם - עליו למכור את כליו.

'קודם שיבוא לידי גיבוי' כולל אפוא שלשה מקרים:

א. לקט שכחה ופאה.

ב. צדקה פרטית.

ג. שיירי הקופה והתמחוי בלי להיות רשום לצורך חישוב צרכי הקופה.

'גיבוי' לפי דרך זו היינו הגבאי ומה שכתב הרמב"ם 'לאחר שגבה', היינו שאחרי שנרשם אצל הגבאים וגבו בשבילו, שוב בודקין אותו אם יכול למכור כליו, ומה שנקט 'אחר שגבה' ולא 'אחר שנרשם' נראה כי תפס הרמב"ם לשון הגמרא. ואפשר שעיקר הבדיקה וההכרחה למכור נעשתה רק לאחר שהיה לגבאים כסף עבורו, דקודם לכן אין מכריחין אותו שמא לא יהיה עבורו, ועוד, דלא איכפת להגבאים שיישאר עודף בקופתם.

לשיטת הרמב"ם, צריך לומר שכשם שקודם שיבוא לידי גיבוי אין דרישה מן העני למכירת כלים, הוא הדין שבשלב זה נותנין לו די מחסורו, אפילו עבד ואפילו סוס, אבל לאחר שנרשם אצל הגבאים ונטל מן הקופה, בטל דין 'די מחסורו'.

ד. צדקה - יסודה מן התורה ותקנות חכמים

להבהרת התמונה כולה אנו נזקקים למה שהסתפקנו בו בתחילת דברינו בגדר מצוות 'פתוח תפתח'.

והנה, מפשט דברי הרמב"ם נראה שגדר מצות צדקה הוא כפי אשר יחסר לו, וזו המצוה המוטלת עלינו. וכבר נסתפקו בענין זה הפוסקים, דמהרמב"ם משמע בפשיטות דכל אחד חייב בזה, ובבית יוסף (יו"ד סימן ר"נ סק"ג) כתב שאין החיוב מוטל על אדם אחד ליתן כל מחסורו, אלא יודיע צערו לרבים ובין כולם יקבל די מחסורו, וכן פסק הרמ"א (סימן ר"נ סע' א), אלא שהוסיף שאיירי ברבים או בגבאי צדקה. ולפי דרכנו, אי אפשר לאוקמי בגבאי בכל גווני, אלא רק קודם גיבוי.

חז"ל ראו לתקן שבכל עיר ועיר יהיו גבאי צדקה ולהם תמחוי וקופה, כשתמחוי מיועד לאוכל יומי וקופה למזונות שבועיים. ומלבד זה היו גובין לצורך העניים דברים נוספים, או לצורך עני מסוים וכמו שנראה מכמה מקומות בש"ס ופוסקים.

עוד ראו חכמים שיש צורך להתקין גבול למי שיוכל ליקח מהתמחוי והקופה ומשאר מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה ומעשר עני) מפני שהגדרת ה'עני' על ידי צורכו ומחסורו אינה מוחלטת ותלויה במשתנים רבים, ולא רצו לתת תורת כל אחד בידו. לפיכך, גדרו גדר מאתיים זוז בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. לפי הסבר זה מובנים גם דברי המשנה 'אפילו אלף נותנין לו כאחד', היינו שמדובר במי שהוא זקוק ליותר ממאתיים, אלא שאינו יכול ליטול אא"כ אין לו מאתיים שהרי כך היא התקנה. ולדידיה, אפשר ליתן אלף כאחד, אך ודאי שמי שאינו זקוק אסור לו ליטול יותר על מה שהוא זקוק לו.

הטור והשו"ע השליכו דין זה, הנאמר במקורו לגבי מתנות עניים, גם לגבי הצדקה הממוסדת הנתונה בידי הגבאים, שכן אף היא באה על חשבונם של כל העניים ויש בה אותה סברא[3] של התקנה בלקט, שכחה ופאה ומעשר עני.

להלכה, נותר אם כן דין 'די מחסורו אשר יחסר לו' לכל אדם עצמאי מישראל, הרואה את העני ויכול לסייע לו. לחילופין, ייתכן שגם לגבי שיריים של קופת הציבור שייך להשאיר את דין 'די מחסורו' על כנו.

אמנם, גבייה הנעשית בכפיה לא נעשתה ביחס לכל מחסורם של עניי הקהילה ואפשר להסביר זאת בשלושה אופנים:

א. העניים האחרים יפגעו, שהרי יש כמות מוגבלת של צדקה, ואף אם נימא שישנה חובה לתת לכל עני 'די מחסורו', ברור שיש להקדים את אלו הזקוקים לאוכל וביגוד. לשון אחרת, צדקה ציבורית דומה ללקט שכחה ופאה ואין בה מקום ל'די מחסורו' מפני התקנה.

ב. הט"ז (יו"ד סימן ר"נ סק"א) כותב שאין חיוב על היחיד להשלים 'די מחסורו' אף כשאין אחרים שייתנו ולכן אי אפשר לכפות על הציבור לתת 'די מחסורו'. לשון אחרת, 'די מחסורו' הוא מצוה קיומית, בנתינה שכזו מקיימים מצות צדקה אולם אין חיוב ליתנה. החיוב הבסיסי הוא רק כדי סעודה.

ג. המאירי במעשה דרבי נחמיה (כתובות סז:) כתב שאין חיוב לתת יותר ממה שיש לו בעצמו, ונראה שכיוון שגובין מן הציבור, ואפילו ממי שאין לו, שוב אין יכולין לכופן ליתן כדי מחסורו של עני שהיה עשיר בעברו.

שיטתנו, שמאתיים זוז הם תקנה ולא גילוי מילתא, מתחזקת מכך שלא מצאנו בתלמוד ופוסקים שמאתיים זוז היינו לכל נפש, ולא מצאנו חילוק בין רווק לבעל משפחה.

נראה שלפי דרכנו תתפרש ברווח המשנה האחרונה בפ"ח דפאה, שם שנינו:

"וכל מי שאינו צריך לטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך לטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

אפשר היה לומר שסיימו בדבר אגדה, אך לפי דרכנו נראה שאחר שקבעו חכמים גדר של מאתיים זוז נוצרה בעיה, שכן ישנם עניים שדי להם בפחות, כגון עניים בודדים, ויש שמאתיים זוז לא הספיקו להם, כגון בעלי משפחות גדולות. על זה אמרו חכמים שמי שאינו צריך ליטול ונוטל, היינו שאין לו מאתיים זוז אבל הוא אינו צריך ליטול מן הציבור - ייענש; ואיפכא, מי שצריך ויש לו מאתיים זוז, רק שאינם מספיקים לו, אך הוא שומר על תקנת חכמים ואינו נוטל - סוף דבר יתברֵך.

ה. פירוש המקראות

הנה, אע"פ שיישבנו את סוגיית הגמרא והתוספתות על בוריין לשיטות רבותינו הראשונים נותרו לנו שני עניינים בלתי פתורים: האחד, יישוב המקראות ד'פתוח תפתח...די מחסורו'; והשני, יישוב הדעת בדין עבד לרוץ לפניו. ונראה כי יתיישבו הקשיים זה בזה בעזה"י.

הרי לפנינו הפסוקים מפרשת ראה:

"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון: כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא: נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך" (דברים ט"ו, ז-י).

הן אמת שהכתובים עוסקים בהלוואה, אלא שלא בסתם הלוואה עסקינן. ההלוואה שבפרשתנו היא הלוואה על המשכון, כפי שמוכח מהלשון 'והעבט תעביטנו' (וכך פירש ראב"ע).[4] אלא שהדבר קשה, שהרי שנינו במסכת שביעית (פ"י, מ"ב): "המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבי"ד אין משמטין". וא"כ, מה פשרה של האזהרה 'פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'?

ונראה שיש לפרש בשתי דרכים:

א. בפירוש רבי יוסף בכור שור כתב: " 'והעבט תעביטנו די מחסורו' - אם יש לך משכון ממנו על הלוואתך, השב לו העבוט, אותו שהוא חסר ממנו, כמו השב תשיב לו את העבוט". פירושו מקורי אך אינו מתיישב עם מה שקרינו 'והעבטת גויים רבים'.

ב. עוד יש להעיר על הכפילות: 'די מחסורו / אשר יחסר לו'. ונראה לפרש: פתוח תפתח את ידך - היינו הלווהו; והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו[5] - היינו קח ממנו משכון באופן שיישאר לו לכסות את מחסורו, כך שלא תהפוך ההלוואה לנטל נוסף בשל חיסרון הכלים הממושכנים.

לשתי הדרכים יוצא שאין המלווה מחזיק בידו משכון כנגד כל סכום ההלוואה, וזה הוא שיישמט בשביעית. עולה אם כן שיש לפנינו הלוואה שחלקה הוא בעצם מענק ועל זה בא הציווי 'נתון תתן לו' .

ולפי דרכנו למדנו גם שאפשר וזהו המקור העיקרי לדין הלוואה על המשכון שאינה משמטת, ולא הלימוד מן הפסוק: " 'אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך' - ולא של אחיך בידך" (ספרי שם), שהוא אסמכתא בלבד שנאמרה כדי ללמוד את הדין מפרשת שמיטת כספים עצמה, ולא בדרך עקיפין.[6]

מכאן נראה שדין 'די מחסורו' אכן נאמר על הלוואה, אך על הלוואה כזו הנשמטת בשביעית, וראוי להחזיר הלוואה זו, כמאמר המשנה (שביעית פ"י, מ"ט): "כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית - רוח חכמים נוחה הימנו". ובהקבלה לכך, גם המקבל עבד לשמשו וסוס לרוץ לפניו וכו', היינו על דעת שכשיוכל, יחזיר.

מלבד זאת, כבר סייגנו לעיל את דין 'די מחסורו' שאינו נלקח מן הציבור, אלא הוא תלוי בהתנדבות אישית או משיירי הקופה, וכן ברור שאין הכוונה שיש לספק לו די מחסורו כל הזמן אלא יש צורך בירידה הדרגתית מהמצב הקודם דומיא דהתוספתא במי שיש לו כלי זהב שעובר לכלי כסף וכו'.

הגבלה נוספת בדין 'די מחסורו' עולה בגאונים שהוזכרו בשיטה מקובצת (כתובות שם), לדעתם, כל דין 'די מחסורו' היינו קודם שנתגלתה עניותו, ומפני כבודו נותנים עבד, סוס וכדומה, אלא שלא נזכר חילוק זה בפוסקים.

מאמר זה הוא תגובה למאמרו של הרב יעקב מדן המתפרסם בגיליון זה