בענין מי פירות - מי שלקות / נתנאל הלפגוט

א.

הגמרא בברכות דך ל"ח. אומרת:

"ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עליה שהכל נהיה בדברו. מ"ט? זיעא בעלמא הוא. כמאן? כי האי דתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אלעזר מחייב קרן ורבי יהושע פוטר".

ורש"י מסביר שם ד"ה "ור' יהושע פוטר":

"דזיעא בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך הפרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי".

דף אחרי כן (בדף ל"ט.) אומרת הגמרא:

"אמר רב פפא פשיטא לי מיא שסילקא כסילקא ומיא דלפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי (פירוש - שמברכים על מי שלקות בורא פרי האדמה כמו על הירק עצמו).

כל הראשונים שואלים מהו ההבדל בין שתי הסוגיות, תוספות על אתר (לט.) ד"ה מיא כותב: "אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעא בעלמא הוא יש לחלק" - אך תוספות אינו מסביר מהו החילוק. נראה שיש בעיקר חמש (ואולי שש) תשובות בראשונים להסביר החילוק בין הסוגיות: התשובות הללו נחלקות לשלשה סוגים: הסוג הראשון של התשובות מחלק בין המצבים במציאות אליהם מתייחסות הסוגיות. זהו כיוון הרא"ה (בדף קי"ז בהוצאת בלוי):

"אלא וודאי פירושה דהאי מילתא דר"פ לאיפטורי בברכה דידהו קאמר, דאי מברך אסילקא או אליפתא או אשאר שלקי דברכה דידהו בורא פרי האדמה מיפטרי מאי דידהו, ואף על גב דשלקי דליפתא וסילקא בורא פרי האדמה ומימיהם שהכל, וברכת בורא פרי האדמה אינה פוטרת שהכל, אפ"ה כיוון שמגופייהו הוא דינא הוא לאיפטורי בברכה דידיה..."[1].

הסבר זה לומד שהסוגיות כלל אינן קשורות. הסוגיא בדף ל"ט. אינה מתייחסת לשתית מי שלקות, אלא באפשרות לפטור בברכה שמברכים על השלקות עצמם. אך מי שלקות עצמם לבד כלולים בגמרא בדף ל"ח האומרת שכל מי פירות, (ולפי הבנה זו גם מי שלקות), הם זיעא בעלמא ולכן מברכים שהכל.

סוג שני של תשובות הלומד שאמנם שתי הסוגיות מתייחסות לאותה הלכה ומציאות, אך יש הבדל הלכתי. זהו הכיוון הראשון בראבי"ה. לשיטתו, מדובר אמנם בירקות או פירות סחוטים. אבל

"ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקרו עומד לטבל בו וחשוב כמאכל כמקודם, אבל מי תותים ויין ותפוחים שעומדים אחר סחיטתן לשתייה מברך שהכל נהיה בדברו... ודכותה אמרינן משקה הבא למאכל כמאכל דמי"[2].

להסבר זה, מי ירקות עומדים לטבל ולכך הם למאכל, ומברכים עליהם בורא פרי האדמה, לעומת מי פירות העומדים לשתייה, ועל שתייה מברכים שהכל.

הסוג השלישי של תשובות הוא ששתי הסוגיות מתייחסות לאותה הלכה של שתיית מי פירות וירקות, אך פרטי המציאות בשתי הסוגיות שונים, וממילא משום דיבות מסויימות ההלכה שונה ממקרה למקרה.

תשובה ברוח זו נותן הרשב"א בסוגייתנו:

"ולא דמיא דלקי ומיא דשיבתא דהנהו כיון שרוב אכילתן הוא על ידי שליקה מי שליקתן כמותן, הא דכל מידי דלית דרכיה למשלקות ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה בהנהו לא אמרינן שיהיו מימהון כהן, והא שכאיל הכא 'ושאר כל מי פירות', לאו פירות שדרכן לשלק כאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן לאכול חיים ובעין".

לפי הרשב"א, היסוד הוא כדרכן, האם מדובר בפירות שדרכן לשתות מימיהם או לאו. יתכן אף יותר מכך, שלפי הרשב"א "כדרכם" קובע מה נחשב כצורת הפרי ומה לא[3]. ואזי יש שוני הלכתי בין הסוגיות, והרשב"א שייך לסוג השני.

תשובה אחרת מסוג זה היא תשובת הרא"ש פ"ו סימן י"ח הכותב:

"ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל זיעא בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם פרי, ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים, מברך עליהם ב"פ העץ".

הרא"ש מחלק בין הסוגיא בדף ל"ח בה מדובר בסחיטת הפירות שהתוצאה מוגדרת כזיעא בעלמא, לעומת דף ל"ט ששם מדובר על בישול הירקות שנכנס "טעם הפרי" בתוך המים, ולכן מברך בורא פרי האדמה.

תשובה שלישית אפשרית במסגרת זו של תשובות מבוססת על דברי הבה"ג בסוגייתנו. הבה"ג כותב בהלכות פירות (דף 100 בהוצאת הילסדהיימר)

"דובשא דתמרי דתרו ליה מיתרא שהכל נהיה... (דובשא דתמרי שעשוי מתמרים שנשרו במים מברכים שהכל)... דובשא דדאיב מידאב בורא פרי העץ" (דבש הנוזל מן התמרים מברך בורא פרי העץ).

דבר זה יכול להיות פתרון גם לסתירת הסוגיות: בדף ל"ח מדובר בתמרים או פירות שנשרו במים, הדיון בדף ל"ט עוסק בנוזלים הזבים מן התמרים עצמם. אך לא ברור אם כוונתו שדווקא על הדבש עצמו כחומר שיש בו מעין הפרי מברכים בורא פרי העץ, אבל על מיץ פירות לא, או שגם על המיץ הנסחט מתמרים יברך בורא פרי העץ[4].

והתשובה האחרונה האפשרית במסגרת זו מבוססת על דברי הבה"ג המובאים בתוספות ד"ה דובשא:

"וכן משקים מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר דאמרינן לגבי ערלה (שיין ושמן נחשבים על פי ההלכה כפרי עצמו), ולאפוקי מה"ג שפירש דמיירי שנתן לתוכו מים".

אמנם הבה"ג לא מעלה תפיסה זו כתשובה לסתירה בין הסוגיות, אך יתכן שזהו החילוק. בדף ל"ח מדובר בתוספת מים, לעומת דף ל"ט ששם מדובר על מיץ טבעי בלא תוספת מים.

ב.

עד כה פורטו השיטות להבנת היחס בין הסוגיות, ורובם מובנים. אך עדיין צריכים אנו להבין חילוקו של הרא"ש. מדוע נאמר שבתבשיל של פרי יש יותר טעם מהפרי הסחוט עצמו, הרי עצם הפרי יוצא בסחיטה? וכן צריכים להבין בסוגיא (ל"ח.) עצמה מה ההבדל בין המקרה של דובשא דתמרי שברכתו "שהכל" - "דזיעא בעלמא הוא", לעומת מקרה המופיע כמה שורות לאחר מכן ב"טרימא" (פרי כתוש), ששם פוסקים בורא פרי העץ?

הרמז לכך מצוי ברש"י על אתר ד"ה "זיעא בעלמא הוא... ואינו פרי" המיץ הנמצא התוך הפרי אינו חלק מהותי מן הפרי אלא דבר נפרד השוהה בתוך הפרי. יסוד כזה מוצאים בגמרא בקשר לטומאת אוכלין:

"ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים, אלמא כסבר משקים מפקדי פקידי (רש"י - מופקדין הן בתוך הזג ואין חיבור לו')". (פסחים דף ל"ג:)

ואפילו למאן דאמר שבטומאה "מבלעי בליעי", שנוזל בפרי אמנם נחשב כבלוע בפרי והוי חיבור, יתכן שדוקא בטומאה דלכולי עלמא בזמן שהמשקין בתוך הפרי עצמו הם משלימים לשיעור "ביצה" הדרוש לקבל טומאה. ההנחה היא, שבעת שהמשקה בתוך הפרי - הוא חלק מן ה"חפצא" הנטמא. אף על פי כן, כשהמשקה יוצא מהפרי הוא חפצא לעצמו ואינו אלא "זיעא בעלמא". לכאורה יסוד זה הוא פשט ברא"ש שכשמבשלים הפירות אפשר לנקוט הכלל "טעם כעיקר", וטעם הפרי עצמו נכנס למים. לעומת זאת, בסחיטת המיץ - זהו דבר נפרד, שלא הוי כטעם פהרי מבחינה הלכתית, ולכן לא מברכים עליו בורא פרי העץ.

לפי יסוד זה[5] מתורצת קושיית התוספות בפסחים דף כ"ד: ד"ה "אלא הכא". תוספות שם מקשים לסברא שמי פירות הם זיעא בעלמא: "מיהו תימה אמאי אמר דזיעא בעלמא הוא, והא טעם כעיקר דאורייתא". ועיין ברש"ש שם על אתר המביא חילוק הרא"ש בפ"ו בברכות שאפשר להפעיל דין טעם כעיקר דאורייתא רק כשהטעם בא מעצם הפרי, וכאן המשקה היה נוזל הטמון ומופקד בתוך הפרי, ולא נחשב מבחינה הלכתית ככולל בו טעם הפרי.

יסוד זה יחוץ להבנת ענין "זיעא בעלמא" כשלעצמו, לא רק להרא"ש אלא לרוב הראשונים שצוטטו לעיל. פרט לרא"ה הסובר שמברכים "שהכל" הן בבישול הפירות והן בסחיטתם. לכאורה לדעתו אם נתבטלה צורת הפרי מברכים "שהכל" אף על פי שטעם הפרי קיים.

ג.

החלק האחרון בדיוננו, הוא במסקנות הנובעות, בקשר למיץ פירות וכדומה:

א. לפי כיוון הרא"ה על מיץ פירות וגם על מרק העשוי מפירות או ירקות מבושלים, מברכים "שהכל", הואייל ונתבטלה צורת הפרי. זוהי השיטה המחמירה ביותר.

ב. לפי הראבי"ה השאלה היסודית היא אם עיקר המשקה עומד לטבל בו, אם כן עדיין חשוב מאכל, ומברכים ברכת הפרי. על מיץ של פירות וכן על מי שלקות בזמן הזה נברך שהכל.

ג. גישת הרשב"א היא זו הפותחת אפשרויות רחבות ביותר לזמננו. לפי תפיסתו, הקובע הוא אם דרך הפרי לגדל למשקין שלו. בימינו אפשר לטעון במידה רבה של בטיחות שהרבה פירות מגודלים למשקין שלהם, וזהו גם עיקר תכליתם, לכן יברכו על המיץ הנסחט מהם בורא פרי העץ. וכן אמנם נוטה להבין החזון איש באו"ח סי' לג סעיף קטן ה':

"ויש לעיין לדעת הרשב"א אם זהו דין מוכרע שאין כל הפירות עומדים לסחיטה ואף אם ישתנה הדבר בדור מן הדורות נתבטלה דעתם, או דיינינן בכל דור?... יש לאמר לדעת הרשב"א דמיץ של תפוז הוי בכלל עומד לסחיטה בזמננו (אם רוב תשמישו בכך... ואפשר דאינו צריך רוב תשמישו אלא רוב בני אדם משמשין למשקין ואף אם הוא מיעוט, ואפשר דכל שרוב בני אדם ניחא להו במשקין כמו בפירי מיקרי עמוד לסחיטה וצ"ע)[6].

ד. לפי כיוון הרא"ש, בסחיטת פירות על המיץ מברכים שהכל, אבל בבישול הפירות העלה הרא"ש שעל המרק יתכן שמברכים בורא פרי העץ כמו במי שלקות. (ולכאורה ספקו נובע מהבעיה שאין במרק עצמו צורת הפרי, ואפשר לומר שלגבי פירות יש דרישה של צורת הפרי, לעומת ירקות בהם יש דרישה של טעם הפרי, ולא צורת הפרי)[7].

ה. לפי כיוון הבה"ג, הראשון, ראינו כבר שלא ברור מה דעתו על מיץ פירות עצמו, וייתכן שמברך בורא פרי העץ רק על הנוזל הממשי של הפירות ולא על המיץ. וכן לא מוזכר מה דעתו במי פירות מבושלים.

ו. לפי כיוון הבה"ג המצוטט בתוספות יש להבדיל בין מיץ טבעי בלי תוספת מים ששם יברכו בורא פרי העץ, לבין מקרה של הוספת מים ששם הברכה היא שהכל.

להלכה, הרמב"ם בפ"ח הלכות ברכות ה"ב - כותב

"הסוחט פירות והוציא מהן משקים מברך עליהן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות..."

משמע שלא מברכים ברכה מפורטת על מי פירות, כשיטת הרא"ש. אך בהלכה ד' הוא כותב

"ירקות שדרכן להשלק שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה. והוא ששלקן לשתות מימיהן שמי שלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן"

משמע שהכל תלוי ב"דרך" כמו הרשב"א. ולכן לא ברור ברמב"ם דעתו על המצב היום[8] (ולכאורה לפי הרמב"ם אפשר לאמר שמי פירות הם חלק מהותי מן הפרי, אך בפירות עדיין יש חסרון של צורת הפרי. אבל בירקות שאין חסרון של צורת הפרי, מברך על מימיהם "בורא פרי העץ" כשדרכן לשתותן. לפי זה לא צריך להבין את הרמב"ם הראשון כשיטת הרא"ש[9].

הטור בסימן ר"ב מביא דעת הרשב"א והרא"ש, ופוסק שעל מיץ הנסחט מברכים שהכל לעומת פירות המבושלים, בהם הוא פוסק כדעת אביו דאפשר דמברך עליהם בורא פרי העץ כמו במי שלקות.

בסימן ר"ה הוא כותב ביתר תוקף "ואם בישלם (את הפירות), מברך על המרק כברכת הפרי לפי מה שכתבתי למעלה בשם א"א הרא"ש". כאן כבר אינו מסתפק בברכת פירות מבושלים.

המחבר בסימן ר"ב סעיף ח' פוסק שעל משקים היוצאין מפירות מברכין שהכל. בהל' י' הוא מתייחס למי פירות מבושלים במים, ושם מביא את שתי הדעות: יש מברכים שהכל גם על מים זו (לכאורה הרשב"א) ודעת הרא"ש בוא שמברכים בורא פרי העץ אם נכנס בו טעם הפרי. המשנה ברורה שפ מביא שלדעת האחרונים צריך להחמיר ולברך שהכל, לא רק על היץ הנסחט מפירות, אלא גם על מי פירות מבושלים, ורק על מי שלקות ניתן לברך בורא פרי האדמה.

לסיכון: במיץ טבעי שנסחט מפירות, כל הפוסקים סוברים שמברכים שהכל, פרט ל"חזון איש" הנוטה בעקבות הרשב"א, לפסוק שהיום בפירות הנגדלים לסחיטה (ושם הוא דן ספציפית על מיץ תפוזים) צריכים לברך על מיץ שלהם בורא פרי העץ.

במי שלקות כו"ע חוץ מהרא"ה פוסקים בשמברכים בורא פרי האדמה. דוגמא לכך (אם נאמר שאין בעיות של דרך אכילה, צורת פרי או שינוי לגריעותא)[10] יהיה מרק עגבניות.

במי פירות מבושלים - השו"ע מביא שתי דעות והאחרונים הסכימו להחמיר כדעת הרשב"א דלאו דרך למישלקינהו. אך פוסקים שאם בדיעבד בירך בורא פרי האדמה יצא[11]. אבל ב"ספר ההלכה" של נפתלי הופנר דף 80 נפסק:

"הערה: אבל אין מברכים ברכת "שהכל" אלא ברכה מפורטת, על משקה היוצא הענבים וזיתים, וכן כל שהוצא על ידי בישול מפירות שגידלו לשם כך: כי על ידי הבישול מוצא הרבה יותר טעם מהפרי משאפשר להוציא על ידי סחיטה". (כהבנת הרא"ש).

---