צורת פרי / יאיר קאהן

"כיצד מברכים על הפירות, על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ... ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה... ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה." (ברכות פ"ו מ"א)

נושא המשנה הוא ברכת הפרי בצורתו הטבעית. ברכתו אחרי שעבר תהליך של שינוי, אינה נידונה. האמוראים התיחסו לשאלה זו בכמה מקומות, הן בבבלי והן בירושלמי. דינם נסב על כמה סוגים של שינויים:

א. שינוי על ידי כתישה או טחינה - קמח (ל"ו.), טרימא (ל"ח.), פירות שחוקים (ירושלמי פ"ו ה"א).

ב. שינוי ממוצק לנוזל - דובשא דתמרא (ל"ח.) מי שלקות (ל"ט.).

ג. שינוי מחי למבושל - שלקות (בבלי ל"ח. ירושלמי פ"ו ה"א).

על פי דיונים אלה נסביר את העקרונות לפיהם יש לשנות את ברכת הפרי בעקבות שינויו.

א. הפקעת שם פרי

"קתני ירקות דומיא דפת, מה פת שנשתנה על ידי האור, אף ירקות נמי שנשתנו על ידי האור. אמר רבנאי משמיה דאביי, זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה... דרש רב נחמן, ואני אומר במחלוקת שנויה, דתניא יוצאין (במצות אכילת מצה) ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אומר יוצאין ברקקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח". (דף ל"ח.)

לפי רב נחמן, כשם שאין למצה מבושלת דין מצה, כך אין לפרי מבושל דין פרי, ומברכים עליו
"שהכל". מהשוואת רב נחמן למצה, ברור שלא מדובר כאן בדין מיוחד לברכות. לדעת עולא מעשה בישול משנה את אוםיו של החפץ כללית. למסקנת הגמרא נדחית דעה זו. ואין בישול משנה את אופי החפץ, אבל עדיין אפשר לדייק מסוגיא זו, שאילו היה קיים תהליך המשנה את אופי החפץ, גם ברכתו תשתנה.

בידינו אם כן, מושג אחד היכול להסביר שינוי ברכה הבא בעקבות שינוי צורת הפרי - הפקעת "שם פרי". אם הפרי מאבד על ידי שינוי את מעמדו כ"פרי", ברכתו שהכל.

ב. אין דרך אכילתו

באמצע סוגיית שלקות (דף ל"ח:) מופיע דינו של רב חסדא, "כל שתחילתו 'שהכל' - שלקו בורא פרי האדמה". לפי רב חסדא יש פירות שאף בצורתם הטבעית, ברכתם שהכל, ורק אחרי בישול מברכים עליהם בורא פרי האדמה. קשה לומר שרק אחרי בישול חל על פירות אלו "שם פרי"[1]. עולה בידינו עקרון שני: כל דבר הנאכל שלא בדרך אכילתו, ברכתו שהכל. לפי דרך זו, מרכים 'שהכל' על פרי שעבר שינוי המוציאו מדרך אכילתו.

ג. שינוי לגריעותא

"הני גרגלידי דלפתא (ראשי לפתות - רש"י) פרמינהו (חתכם), פרימא רבא - בורא פרי האדמה, פרימא זוטא - שהכל. וכי אתאן רב יהודה, אמר לן, אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרימנהו טפי כי היכי דנמתיק טעמיה". (דף ל"ט.)

אם נבין שעל ידי חיתוך לחתיכות קטנות הופקע מהלפתות "שם פרי", אזי גם אם סיבת החיתוך היא כדי להמתיק את הטעם, ברכתו עדיין צריכה להיות "שהכל"[2]. מאידך גיסא, דחוק לומר דרב יהודה חידש לנו שדרך אכילת פריא היא על ידי חתיכות קטנות. (וכי חכמי הש"ס לא ידעו קודם שהגיעו לבי רב יהודה?!) "פוק חזי!" מסתבר יותר לראות סוגיא זו חמקור ראשון לעקרון שלישי לשינוי הברכה בעקבות שינוי הצורה: תהליך המקלקל את הפרי גורם לשינוי הברכה, ומעתה תהא ברכתו ברכה פחות חשובה. רב יהודה פוסק: אף על פי שיש בפרימא זוטא קלקול מסויים, הואיל ויש גם תיקון - "כי היכי דנמתיק טעמיה" - מברכים "בורא פרי האדמה".

עתה נבהיר שלשת עקרונות אלו. חסרון ב"שם פרי" מקפיע את הפרי מהקטגוריה שלב רכת הרפי לגמרי. כשם שאי אפשר לברך בורא פרי האדמה על בשר, כך אין לברכה על פרי אחרי שהופקע ממנו "שם פרי". אם ההסבר הוא משום "אין דרך אכילתו", הרי שהחפצא נשארר בגדר פרי, ועדיין שייך לקטגוריה של ברכת פרי. החסרון הוא מצד התייחסותו של הגברא[3]. האדם אינו מתייחס לפרי כ"פרי", שהרי אינו וכלו כדרך אכילת פרי. ממילא אינו יכול לברך את ברכת הפרי, אלא ברכה כללית[4].

המושג "שינוי לגריעותא", מבוסס על הנחה שקיים סולם של ברכות. ככל שהברכה מפורטת יותר, כך רבה חשיבותה[5]. (ברכת "בורא פרי הגפן" חשובה מברכת "בורא פרי העץ".) לפיכך אם נשתנה פרי לגריעותא, גם ברכתו תרד מחשיבותה. ועיין בדף ל"ה. "מאי שנא יין (שדווקא ליין נתקנה ברכה מפורטת וחשובה)? אילימא משום דאישתני לעילויא אישתני לברכה..." הרי שבמקביל למושג שינוי לגריעותא קיים מושג שינוי לעילויא לגרום עלייה בסולם הברכות[6].

שלשת עקרונות אלו, מהוים בסיס להתיחסותם של הראשונים לסוגיות הנ"ל. להלן יוצגו שלוש גישות להבנת הסוגיות. כל אחת מהגישות בוניה על אחד מן העקרונות שהעלינו. יתכן אמנם שילוב בין שנים או שלושה מן העקרונות. אך המגמה היא להציג כל גישה בצורתה הטהורה.

א. רש"י ורא"ה

לדעת רב נחמן (דף ל"ו.) על קמח חטים מברך "שהכל", ועל שמן זית - " ב ורא פרי העץ", אף על פי ששניהם שונו מצורתם הטבעית. רש"י מסביר את ההבדל בזו הלשון:

"הכא (בקמח) אית ליה עילויא אחרינא, הלכך יצא מכלל פרי, ולכלל דרך אכילתו לא בא, אבל השמן מיד בא בשיניו לכלל דרך אכילתו, ועיקר הפרי לכך נטעוהו, לכך פרי הוא".

לפי רש"י על ידי טחינה יוצאת החטה מגדר "פרי", וממילא ברכתה שהכל. אך גם אחרי הפקעת "שם פרי", יתכן חלות "שם פרי" מחדש כאשר מדיע הפרי לדרך אכילתו, מפני ש"עיקר הפרי לכך נטעוהו". על רקע עקרון זה מסביר הרא"ה את מחלוקת רב נחמן ורב יהודה אם מברכים על קמח חטים ברכת "בורא פרי האדמה" או ברכת "שהכל". "כיוון דאשני במילתיה קאי למהוי פרי או לא".

רב חסדא (דף ל"ח:) סובר "כל שתחילתתו שהכל נהיה בדברו, שלקו - בורא פרי האדמה". רש"י לשיטתו מסביר שעל ידי שליקה "הביאו לדרך אכילתו, הוא עיקר פריו[7], ומברך בורא פרי האדמה".

לרב חסדא (שם) דין נוסף: "כל שתחילתו בורא פרי האדמה, שלקו - שהכל נהיה בדברו". הרשב"א מביא שיטת הראב"ד "דלרב חסדא אפילו לא פגום להו, כיון דאשתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל". לפירושו צריך לומר, שעצם שינוי השליקה מוציאו מתורת "פרי", וממילא ברכתו שהכל.

"הני גרגלידי דלפתא, פרמינהו... פרימא זוטא - שהכל נהיה בדברו". (דך ל"ט.) הרא"ה מסביר "ופירמי זוטא שהכל, שעשאן כעין פירורין ולפי שעברה צורתו. וכל שאין גופו קיים שעברה צורתו, אין דינו עליו". לפי זה קשה מסקנת רב יהודה דגם על פרימא זוטא מברכים בורא פרי האדמה, "דהאי דפרימנהו טפי כי היכי דנמתיק טעמא". אם על ידי העברת צורתו הופקע הפרי מתורת "פרי", מה אכפת לן אם הועברה צורתו לתכלית המתקה? הרי אין זה כלל פרי! ממילא הרא"ה חייב להסביר המסקנא שפרימא זוטא אינו נחשב העברת צורה "כיוון שזה תיקון בישולו והכשרו".

"תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא? במילתייהו קיימי כדמעיקרא". (דך ל"ח.)

רש"י מפרש "ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". משמע דאם הוא מרוסק לגמרי לאו במילתייהו קיימי וברכתו "שהכל"[8]. ברא"ה הדברים מפורשים. "ושמענו מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהן אלא שהכל". רש"י והרא"ה לשיטתם שקיים מושג צורת פרי, ועל ידי העברת אותה צורה הופקע שם "פרי". פסקינן בדף ל"ט.: "מיא דכולהו שילקי ככולהו שילקי". כלומר מברכים על מי שלקות אות הברכה שמברכים על שלקות עצמם. לפי רש"י והרא"ה הדבר תמוה. איך יתכן ברכת פרי על מי שלקות? הא אין עליהם צורת פרי כלל, ומופקע מהם "שם פרי"! נראה שרש"י היה ער לקושיא זו, ופירש מי שלקות - תבשיל של שלקות, ונמנע מלפרש מים היוצאים מהשלקות. (ע"ש ד"ה "מיא דסלקא").

הרא"ה, מחמת דוחק קושיה זו שינה את פשט הסוגיא:

"ומאי דמפרש לה אמיא, למימרא דמברך אמיא בורא פרי האדמה כפשטיא דמילתא, ליתא, דהיכי אפשר... אלא ודאי מילתא דרב פפא לאיפטורי בברכה דידהו קאמר, דאי מברך... אשאר שלקי דברכה דידהו בורא פרי האדמה, מיפטרי מיא דידהו וכו'."

הן רש"י והן הרא"ה מורידים את רמת הברכה מברכת פרי לברכת "שהכל" על סמך העקרון של הפקעת "שם פרי". אבל ההגדרה שהם מעניקים למושג "שם פרי" שונה. לדעת הרא"ה "שם פרי" נובע מצורת פרי. ברגע שהועברה צורתו יצא מגדר "פרי". לעומת זאת, לפי רש"י "שם פרי" שייך בשני מצבים: א. מצבו הטבעי. ב. מצבו היעודי. במצבו הטבעי "שם פרי, אמנם נובע מצורתו הטבעית כדעת הרא"ה, אבל חלות שם "פרי" במצבו היעודי אינה נובעת מצורת פרי אלא מהגיעו "לכלל דרך אכילתו, ועיקר הפרי לכך נטעוהו, הלכך פרי הוא". (לשון רש"י דף ל"ו. ד"ה הכא).

ב. הרי"ף והרמב"ם

ברי"ף וברמב"ם לא מופיע מקרה של הפקעת "שם פרי". המושג הקובע את ברכת הפרי במשנתם הוא דרך אכילתו - התיחסות האדם לפרי כ"פרי". ממילא דין הירידה מברכת הפרי לברכת "שהכל" מבוסס על אכילה שלא כדרך אכילתו. בסוגיית קמחא דחיטי (דף ל"ו.) הרי"ף פוסק כרב נחמן דמברכים שהכל "דלא רגילי אינשי לספויי קמחא".

הרמב"ם פוסק את סודיית שלקות (דף ל"ח:) בזה הלשון:

"פירות או ירקות שדרכן להאכל חיים, אם בשלן או שלקן מברך עליהן בתחילה שהכל... וירקות שדרכן להאכל שלוקין... אם אכלן חיין מברך עליהן בתחילה שהכל... דברים שדרכן להאכל חיים ומבושלים, אכלן בין חיין בין מבושלין, מברך עליהן בתחילה ברכה הראויה להן". (פ"ח ה"ג)[9]

(גם הרי"ף פוסק[10] "כל שתחילתו שהכל משום שלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותייהו".)

הרמב"ם מבסס את סוגיית מי שלקות (דף ל"ט.) על אותו עקרון.

"ירקות שדרכן להשלק, שלקן - מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה. והוא ששלקן לשתות מימיהן. שמימי שלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן" (פ"ח ה"ד).

לדינא חולק הרמב"ם על רש"י והרא"ה ופוסק סוגיית מי שלקות בצורתה הפשוטה. גם בטרימא חולק הרמב"ם על רש"י והרא"ה ומחייב ברכת "בורא פרי העץ" אפילו בריסוק מושלם:

"תמרים שמעכן והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה, מברך עליהן תחילה בורא פקי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש" (שם).

ג. תלמידי רבינו יונה

הרא"ש בסימן ט"ו פוסק את סוגיית שלקות:

"הלכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיין ומבושלים, מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה להן קודם בישול... שטובים מבושלים יותר מחיין, כשהן חיין מברך שהכל נהיה בדברו, וכשהן מבושלים דאישתני לעילויה בורא פרי האדמה. ותומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין בורא פרי האדמה, וכשהן מבושלין שהכל, דאישתני לגריעותא".

וכן משמע מתלמידי רבינו יונה (דף כ"ז. באילפס):

"פירוש שמתחילה אינן נאכלין כמו שהן חיים, ועל ידי בישול הוא נאכל ונמצא דאשתנו לעילויא, ולפיכך מברך עליהם בורא פרי האדמה".

על רקע יסוד זה מסבירים תלמידי רבינו יונה את שיטת הרי"ף בקמחא דחיטי (דף כ"ה באילפס),

"הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת, ויצא מכלל הדין הראשון, הקובע ברכה חשובה יותר, ואפילו הכי כל זמן שלא הגיע לאותו העילוי, הואיל והוא גרוע עכשיו על ידי זה השינוי שאינו ראוי לאכילה, מברכין עליו שהכל". (ועיין בדברי הבה"ג דפוס ורשה על קמחא דחיטי).

ראינו שלוש גישות לסוגיות האלו, כאשר כל אחת בנויה על אחד מן העקרונות שהצגנו בראשית הדברים.

א. רש"י והרא"ה - הפקעת "שם פרי".

ב. הרי"ף והרמב"ם - אין דרך אכילתו.

ג. תלמידי רבינו יונה - אישתני לגריעותא.

לדעת רש"י והרא"ה, מושג "צורת פרי" שייך גם לפירות האדמה וגם לפירות העץ. שמעתית בשם מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק שליט"א סברא לחלק ביניהם, שהרי "בורא פרי האדמה" מברכים לא רק על פירות האדמה, אלא אף על ירקות[11]. אם כן אין ברכה זו מצטמצמת דווקא לפרי במובן הבוטני. מונח "פרי האדמה" כולל בתוכו את כל הצומח מן האדמה, ממילא אין לצמצם ברכה זו רק לדבר שיש בו צורת פרי. מה שאין כן ברכת "בורא פרי העץ" מברכים רק על פירות במובן הבוטני, לכן שפיר קיים מושג "צורת פרי"[12].

על רקע זה, פוסק הרב שליט"א כי פירות האדמה המרוסקים לגמרי (לדוגמא: רסק עגבניות) במילתייהו קאי, ומברכים "בורא פרי האדמה". אבל פירות העץ המרוסקים (לדוגמא: רסק תפוחים) יורדים מברכת ב"בורא פרי העץ" לברכת "בורא פרי האדמה".

הסברנו את שיטת הרמב"ם על רקע "דרך אכילתו". אך הסתכלות דייקנית בדבריו תגלה לנו עקרון אחר הטמון בלשונו.

1. "פירות או ירקות שדרכן להאכל חיים, אם בשלן או שלקן, מברך עליהן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות.

2. וירקות שדרכן להאכל שלוקין... אם אכלן חיין מברך עליהן בתחילה שהכל...

3. דברים שדרכן להאכל חייין ומבושלין, אכלן בין חיין בין מבושלין מברך עליהן בתחילה ברכה הראויה להן. אם היו פירות העץ, מברך בורא פרי העץ, ואם היו פירות האדמה או ירקות מברך בורא פרי האדמה.

4. ירקות שדרכן להשלק, שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה. והוא ששלקן לשתות מימיהן, שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן (פ"ח ה"ג-ד)

ברמב"ם מובאים ארבעה דינים, בשניים מהם מוזכרים בפירוש גם פירות (כולל עץ ואדמה) וגם ירקות, בעוד שבשניים הנותרים הרמב"ם מציין ירקות ומשמיט פירות[13]. הבדל זה ואמר דרשני. ונראה לחלק: קיימים שני סוגים של פירות במשנת הרמב"ם: א. פרי אובייקטיבי - טבעי. ב. פרי מחמת התייחסות הגברא. בזה חלוקים פירות (העץ והאדמה) מירקות. פרי נחשב לחפצא של "פרי" בעצם הגדרתו - מצד טבעו. לעומת זאת, ירק אינו פרי אובייקטיבי, וכל הגדרתו כ"פרי" מבוססת על ההתייחסות אליו כ"פרי" [14]. התייחסות זו קיימת רק כאשר הוא נאכל כ"פרי" בדרך אכילתו.

לפי הנחה זו לשונו של הרמב"ם נהירה ומדוייקת.

בדינו השני פוסק הרמב"ם: "וירקות שדרכן להאכל שלוקין... אם אכלן חיין מברך עליהן בתחילה שהכל". לאור הנחתינו, דין זה שייך רק בירק שמעמדו כ"פרי" מבוסס על דרך אכילתו. ממילא אם אכלו חי ברכתו "שהכל". אבל פרי במצבו הטבעי, אף אם אין דרך אכילתו בכך, "הרי פרי לפניך" מעצם טבעו, וברכתו ברכת הפרי.

בדינו הרביעי החילוק בכיוון ההפוך. בפרי אובייקטיבי, שכל הגדרתו כ"פרי" מבוססת על היותו פרי טבעי, אין חלות שם "פרי" על מימיו. אבל ירקות שהגדרתם כ"פרי" בנויה על דרך אכילתם, מי שלקות שדרך לשלקם ולשתותם גם כן מוגדרים כ"פרי". הואיל וכן, דוקא במי שלקות דירקות מברכים ברכת הפרי. (ועיין בהגהות רע"א על הט"ז סי' ר"ב סק"ט).

להלכה

טרימא

הטור פוסק (סימן ר"ב)

"תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי - בורא פרי העץ... והרמב"ם ז"ל כתב... תמרים שמיעכן ביד, והוציא מהן גרעיניהן, ועשה הן עיסה, מברך עליהן בורא פרי העץ".

אם כן הטור מציג כאן מחלוקת רש"י והרמב"ם: האם מברכים על תמרים המרוסקים לגמרי ברכת בורא פרי העץ (ע"ש ב"י). מדבריו משמע שהוא פוסק כמו הרמב"ם שאפילו נתבטלה צורת הפרי על ידי ריסוק, אפשר לברך ברכת הפרי. וכך פוסק המחבר (שם סעיף ז').

הרמ"א לעומתם חושש לדברי רש"י שביטול צורת פרי גורם להפקעת "שם פרי", הלכך פוסק:

"טוב לחוש לכתחילה לברך שהכל, אבל אם בירך בורא פרי העץ יצא, כי כן נראה לי עיקר".

אך פתרון הרמ"א לחוש לשיטת רש"י אינו תופס באשר לברכה אחרונה בז' המינים, כיון שברכת בורא נפשות אינה פוטרת את החייב ברכה אחת מעין שלוש. ואם כן החושש לדעת רש"י ומברך "בורא נפשות" - לא יצא לשיטת הרמב"ם!

להלכה, הואיל ושיטת הרמב"ם נראית עיקר לרמ"א יש לברך ברכה אחת מעין שלש על פירות המרוסקים לגמרי. וכך פוסק המשנה ברורה (שם ס"ק מ"ב). והפרי מגדים חולק (משב"ז סק"ד).

לפי הט"ז אין מקום לחשש הרמ"א, שהרי הוא סובר שגם רש"י מודה לרמב"ם דבנתרסק לגמרי, יש לברך ברכת הפרי. אין דבריו נראין כלל! חדא דהרא"ה חולק על הרמב"ם בפירוש, ויש לחוש לפחות לדעת הרא"ה. ועוד כבר ראינו שדברי רש"י בטמירא הם חלק משיטתו הכללית, ואין לומר שהם בגדר לאו דוקא.

לדעת הדרישה (שם אות ד') רש"י והרמב"ם מתייחסים למקרים שונים, ואין מחלוקת ביניהם. שיטת רש"י היא שיש לברך שהכל רק כשמנימוח הפרי לגמרי, דאז פקע מיניה שם אוכל, וחל עליו שם משקה. ממילא אם מעך תמרים עד שעשה מהן עיסה, גם רש"י יסכים לרמב"ם שמברכים "בורא פרי העץ", דלא פקע מהתמרים שם אוכל. אף על פי שאפשר לקבל את חילוק הדרישה בין נימוח לגמרי לבין מעך עד שעשה מהן עיסה, סברתו אינה נראית בדעת רש"י. הרי רש"י הסביר בכמה מקומות שהורדת ברכת הפרי לברכת "שהכל" היא משום הפקעת "שם פרי", ואין צורך להכניס הרש"י גורם חדש של הפקעת "שם אוכל"[16]. לפי הדרישה (וכך פוסק המג"א, ס"ק י"ח) אם הפרי נימוח לגמרי, יש לברך לפניו "שהכל", ואחריו "בורא נפשות". אבל אם הפרי מעוך כעין עיסה, לפניו מברכים ברכת הפרי, ואחריו (אם הוא מז' המינים) ברכה אחת מעין שלוש.

לפי שיטת אבן העוזר, יש צמצום נוסף בחשש הרמ"א, וז"ל בסי' ר"ח:

"והסכמת האחרונים בסי' ר"ב ס"ז גבי דין תמרים שמיעכו ע"ש, דלכולי עלמא כל שאוכלו דרך אכילתו והנאתו, אף שנתמעך ונתרסק לגמרי, לא אישתני ברכתו".

נראה שאין לבסס חילוק זה בדברי רש"י על עקרון "דרך אכילתו", אלא על עקרון "שם פרי", הואיל וזו דרך אכילתו והנאתו, לכך נטעוהו וזה עיקר פריו, ממילא חל עליו "שם פרי".

(פסק הב"ח בסוגיא שונה לגמרי, ובנוי על שיטת הגהות אשר"י שהתבסס על עקרון אשתני לגריעותא, ע"ש).

שלקות

"כל ירקי ופירי וקטניות שטובים חיין ומבושלים, מברכים לאחר בישולם כברכתם הראוי להם קודם בישולם, אבל קרא וסילקי וכרבא וכיוצא בהן שטובים מבושלים יותר מחיין, כשהן חיין מברך שהכל, לאחר בישולם - בורא פרי האדמה דאישתני לעילויא. תומי וכרתי, כתבו התוספות כשהן חיין בורא פרי האדמה, ולאחר בישולם שהכל נהיה בדברו, שאישתני לגריעותא..."[17] (טור סי' ר"ה).

פסק הטור, על פי שיטת אביו הרא"ש, בנוי על עקרון "אישתני לעילויא אישתני לגריעותא". וכן משמע מהמחבר (סעיף א', ע"ש ברמ"א). אבל מהמחבר בסי' ר"ב סעיף י"ב, משמע שדין "כל שתחילתו שהכל, שלקו - בורא פרי האדמה", מבוסס על דרך אכילה. "ואם אין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים..."[18]. גם הב"ח והדרישה מבססים דין זה על עקרון "דרך אכילתו".

החפץ חיים (מ"ב ס"ק ס"ד) בעקבות רש"י מצריך דרך אכילתו כדי שתהא חלות שם "פרי".

"כיון שדרך אכילת אותן פירות לרוב בני אדם הוא על ידי בישול דוקא, לא מיקרי עיקר פרי כל זמן שלא בא לכלל זה".

נפקא מינה בין שתי התפיסות תהיה במקרה שטוב לאכלו מבושל, אף על פי שאין דרך בני אדם לבשלו[19].

---