דין ברכה על תרופות / ירמי סטויסקי

שנינו בברכות לה':

"גופא אר"י אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. היכי דמי אילימא דקא שתי ליה אוזוקי מזיק ליה דתניא... אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון ... א"כ הוא ליה אניגרון עיקר ושמן טפל... הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דתניא החושש בגרונו לא יערענו תחילה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. פשיטא ! מהו דתימא כיוון דלרפואה קא מיכוון לא לברך עליה כלל, קמ"ל כיוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי".

ובדף לח'.:

"שתיתא (תערובת קמח קלוי ומים) רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה בא ברכה, עבה לאכילה עבדי לה, רכה לרפואה קא עבדי לה... וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי הוא אמינא לאכילה קא מיכוין ורפואה ממילא קא הויא אבל הכא כיוון דלכתחילה לרפואה קא מיכוון לא לברך עלויה כלל. קמ"ל כיוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי".

ובדף מד'::

"והשותה מים לצמאו לאפוקי מאי א"ר אידי בר אבין לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא ".

בפשטות שלוש הסוגיות חולקות, ומעלות שלוש אפשרויות שונות לגבי ברכה על תרופות.

הסוגיא הראשונה טוענת, שעל דבר שהוא לרפואה מברכים "בורא פרי העץ". הסוגיא השנייה טוענת, שעל דבר שהוא לרפואה, מברכים "שהכל נהיה בדברו". הסוגיא השלישית טוענת שעל רפואה אין מברכים כלל וכלל.

את הדיון בנושא ברכה על תרופות אחלק לשניים. החלק הראשון יתמקד בגמרות שצוטטו לעיל, ובליבון הסתירות שביניהן. החלק השני יעסוק בבעיות התרופות היום לאור השתכללות במרכיבי התרופות ובדרכי לקיחתן (הגמרא הרי דנה בחומרי מאכל טבעיים, שיש להם שימוש רפואי).

שיטת התוספות - תוס' טוען שכדי להתחייב בברכה חייב האדם ליהנות. דבר זה נובע מגמרא בדף לה'.: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". בנוסף לכך טוען התוספות שהנאת רפואה לא חשיבא הנאה. הדבר הזה מפורש בתוספות בדף לו'., ד"ה "כיוון דאית" - "ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה בעי ברוכי". וכן בדף לח'. ד"ה "והא תנן " - "אע"פ שעומד לרפואה... קמ"ל כיוון דמתהני מיניה בעי ברוכי". השאלה היא מדוע מצריך תוספות הנאה לבד מההנאה הנובעת מעצם הרפואה, ולמה אין הנאת הרפואה חשובה הנאה. ניתן להסביר את דעת התוספות באחד משני כיוונים. ניתן לאמר שהנאת רפואה היא הנאה, אבל איננה הנאת אכילה[1]. ברכה נתקנה דווקא על הנאת אכילה, וכאן יש הנאת רפואה, ולכן אין מקום לברך. הסבר נוסף: הלוקח תרופה הוא בחזקת אנוס, ועל אונס אין מברכים. בדרך זו מסבירים הגאונים בדף מה'. שעל "חנקתיה אומצא " לא מברכים, כיוון דאנוס.

תוספות יבאר את הסוגיא בדף לה': לגבי רפואה כדלקמן. הגמרא האומרת שמברך על שמן זית "בורא פרי העץ" מקשה, "אוזוקי מזיק ליה", כלומר, שמן זית מזיק, ואין מברכים על דבר המזיק? ומתרצת, שכאן הוא שותה את השמן עם אניגרון, ולכן אינו מזיק. הגמרא שואלת אם כן יברך על האנגירון "שהכל ", ולמה מברך בורא פרי העץ? שאלה זו נובעת מבעיית עיקר וטפל, שהרי האניגרון הוא העיקר, ואז מתרצת הגמרא תירוץ לבעיה זו - כאן זה לרפואה, ולכן השמן הוא העיקר.

בדף לח'., לגבי שתיתה רכה, מבאר התוס ' שהגמרא הבינה בהווא אמינא שלרפואה קא מיכוון ולכן לא מברך, שעל הנאת רפואה בלבד אין מברכים כלל, ואז עונה הגמרא: קמ"ל כיוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, כלומר שיש לו הנאה מלבד הרפואה ולכן מברך. בשתיתה רכה מברך שהכל מסיבה צדדית: לא מכיוון שזה לרפואה, כי הרפואה אינה משמעותית, לא להוסיף ולא לגרוע, אלא שמברך שהכל כי אובייקטיבית שתיתה זו היא בחזקת משקה, ולא דבר סועד, ועל משקה מברך תמיד שהכל.

בדף מה'., על המים הבאים לשטוף את הבשר שנתקע בגרון אינו מברך כלל, כיוון שעל מים שאינם באים לשתיית רוויה אינו צריך לברך, מפני שאין לו הנאה מהם. הסיבה היא שהנאת הרפואה של שטיפת אומצא אינה חשובה לו כהנאה וצריך הנאה לבד מהרפואה. בהתאם לכך במשקים אחרים שיש לאדם הנאה מהם אפילו בלי שתיית רוויה מדגיש התוס ' שמברך עליהם.

שיטת הרא"ה - הרא"ה כותב ביחס לשמן בברכת בורא פרי העץ:

"אלא הכא בשריבה בו השמן עד כדי שהשמן עיקר ובשלא יצא בו מתורת אכילה".

אבל אם יצא מתורת אכילה ונכנס לתורת רפואה, כותב הרא"ה (ביחס לשתיתה רכה):

"ולרפואה עבדיה לה - שהכל, פירוש היא מיוחדת לרפואה שאין דרך לאוכלה אלא לרפואה. וכיוון דכן לא שייך בה ברכה דידה דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך לא מברך עלה ומ"מ שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה".

ניתן להסביר לרא"ה שמברך שהכל:

1. כי יש כאן בכל זאת הנאה באוכל, שראוי לברך עליה שהכל.

2. באוכל אין כל הנאה, אבל יש כאן הנאת רפואה ועליה מברך שהכל.

בהבנת שיטה זו באומרת שעל הנאת רפואה בלבד מברך שהכל, נעמוד אחרי עיון בדברי הרמב"ם.

שיטת הרמב"ם - בהסבר הרמב"ם יש שתי אפשרויות:

1. הרמב"ם סובר שעל הנאת רפואה מברכים את ברכתו הראויה בלי להתחשב בעניין הרפואה כגורע.

2. הרמב"ם סובר כשיטה שהועלתה ברא"ה, והיא שמברכים ברכת שהכל על תרופה.

לגבי ברכה על רפואה פוסק הרמב"ם בפ"ח הלכה ב' מהלכות ברכות:

"חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך בפה"ג... ועל השמן בתחילה מברך 'בורא פרי העץ'. בד"א שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו. אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן".

לפי רש"י (דף לו'. ד"ה "החושש בגרונו") השמן עיקר במקרה של החושש בגרונו משום שמוסיפים שמן הרבה. אבל ברמב"ם אין זכר להוספת שמן, וא"כ אנו צריכים להסביר לדעתו למה מברך "בורא פרי העץ" כאשר חושש בגרונו. לשאלה זו יש שתי תשובות אפשריות:

1. הואיל ואדם זקוק לשמן כדי לרפאותו, השמן הופך לעיקר - ומי שלקות טפלים, למרות שלא הוסיף שמן (עיין ראבי"ה ).

2. ברכת "בורא פרי העץ" מתייחסת להנאת הרפואה של האדם, והנאה זו הוא מקבל מהשמן.

לפי ההסבר הראשון, הנאת רפואה איננה דורשת ברכה הראויה לאותו המין, אלא ברכת שהכל וכדעת הרא"ה. לפיכך הרמב"ם פוסק שעל שמן לבד מברך שהכל כאשר חושש בגרונו. לעומת זאת לפי ההסבר השני, הנאת רפואה דורשת ברכה הראויה לאותו המין. אם כן, יש הקבלה מלאה בין הנאת רפואה להנאת אכילה.

"'מברך בורא פרי העץ'. בד"א שהיה חושש בגרונו... שהרי נהנה משתייתו. אבל אם שתה... שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן".

לפי ההסבר הראשון לשון הרמב"ם קשה, שהרי ההבדל בין החושש בגרונו לאינו חושש בגרונו הוא בדין עיקר וטפל, והיה לו לרמב"ם להסביר שמברך בורא פרי העץ כאשר חושש בגרונו שהרי השמן עיקר, ומאידך כשלא היה חושש בגרונו מברך שהכל, שהרי השמן טפל. אבל לפי ההסבר השני, כל קוצו של יו"ד במקומו. כשהיה חושש בגרונו מברך בורא פרי העץ - "שהרי נהנה משתייתו", כלומר - נהנה הנאת רפואה מהשמן. ובכוונה לא כתב הרמב"ם "שהרי נהנה בטעם השמן", שלא מדובר כאן בהנאת אכילה. וכאשר לא היה חושש בגרונו מברך שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן, כלומר: אין כאן הנאת אכילה מהשמן אלא ממי השלקות (אמנם גם לפי ההסבר השני הלשון קצת קשה, שהנימוק "הרי לא נהנה בטעם השמן" בא גם כן להסביר ברכת שהכל על שמן לבדו כאשר חושש בגרונו, וק"ל).

יש אם כן שלוש שיטות בהנאת רפואה:

א. תוספות - אין צורך לברך על הנאת רפואה בכלל.

ב. רא"ה - על הנאת רפואה מברך שהכל.

ג. אפשרות ברמב"ם - הנאת רפואה הויא כהנאת אכילה, ודורשת ברכה הראויה לאותו המין.

השיטה של הרא"ה עדיין טעונה הסבר. אם הנאת רפואה נחשבת הנאה, מדוע לא נברך עליה את הברכה הראויה? מדוע נוריד את רמת הברכה לברכת שהכל ?

כדי לענות על שאלה זו, נצטרך להקדים הסבר בברכת שהכל.

ניתן לומר שברכת שהכל היא מתיר כללי להנאות בעולם[2]. הגמרא בדף לה'. מסכמת "אלא סברא הוא: אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". סברא זו אינה מתייחסת דווקא לברכת הנהנין על מזון. יכול להיות שברכת שהכל באה לדעת הרא"ה להתיר את הנאת הרפואה לא במסגרת ברכות הנהנין על המזון, אלא במסגרת הנאה כללית. שיטת ה"יש מפרשים" בתוס' מג'. ד"ה "ועל ההדס שבכל מקום" אומר שאדם המסתפק בברכה על בשמים יברך שהכל. לכאורה מה הקשר בין ברכת בשמים לברכת שהכל ? אלא, שלפי ההסבר שניתן לעיל, ברכת שהכל היא ברכת מתיר כללי, ומועילה גם לבשמים. לכן הרמב"ם מדגיש שיברך שהכל שהרי "לא נהנה בטעם השמן". על טעם מברכים את ברכתו הראויה - "בורא פרי העץ", אבל על הנאה אחרת מברך שהכל רק כדי שלא ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. שמעתי ממו"ר הרב ביק שניתן להסביר שהרמב"ם סובר שעל רפואה אין מברכים, אלא שכאן מברך שהכל כי יש לו הנאה תזונתית[3] . מבחינה תזונתית אין הבדל בין סוגי מאכל שונים לעניין חיוב ברכה מיוחדת, ולכן מברך כאן שהכל.

הרמב"ם יבאר את הסוגיה של שתיתה רכה בצורה הבאה. בפ"ג מהלכות ברכות ה"ג פוסק הרמב"ם: "ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לאכילה מברך עליו בתחילה שהכל ". אם נבאר שעל כל מאכל רפואי לשיטת הרמב"ם מברך שהכל, גם כאן מברך שהכל מדין רפואה (רק שנתקשה מדוע הרמב"ם אינו מזכיר כלל את עניין הרפואה). ואם נסביר שלרמב"ם על כל דבר מאכל מברך את ברכתו הראויה - כאן מברך רק שהכל, כי "שתיתה רכה" נמצאת במצב של שתיה ולא של מזון, ועכשיו שהכל היא היא הברכה הראויה.

את הגמרא בדף מה'. האומרת שעל "חנקתיה אומצא " לא מברכים כלל, ניתן להסביר לרמב"ם ולרא"ה בכמה דרכים:

1. ישנם סוגי רפואה שונים. רפואה אחת, והיא הרפואה של שמן ושל "שתיתה רכה" האדם נהנה ומתרפא מהשמן עצמו, מהערך התזונתי הספציפי הטמון בו, ואילו כאן המים משמשים כביכול כמקל בגרונו של האדם להסיר את האומצא.

כדי לברך על מאכל צריך שתהיה הנאה מהמאכל כערך התזונתי המיוחד לו תוך כדי עיכולו, ולא הנאה כזאת שאין בו צורך לאחר שעבר את גרונו ונכנס לשלב עיכול.

2. כדי שאדם יתחייב בברכה, חייבים להתקיים שני תנאים: א. שיהיה לפניו מזון. ב. שהוא יהנה ממנו. ואין הכי נמי, הנאת רפואה חשיב הנאה, אלא שבשתיית מים לא לרוויה יש פגם של "מזון" ובאמת הנודר ממידי דזן מותר במים (כך מבאר הרא"ה את הסוגיא ).

3. ניתן ללכת בכיוון המובא ברא"ש, שב"חנקתיה אומצא " יש מימד של אונס, ועל אונס אין מברכים. אמנם בכל רפואה יש מימד של אונס, אבל אונס ברמה אחרת. באונס כללי של רפואה, אדם אנוס בחוליו - אבל את הרפואה הוא לוקח מתוך דעת שקולה, ואילו באונס "חנקתיה אומצא " האדם אנוס בעצם שתיית המים, מכיוון שהבשר עומד בגרונו וחונק אותו. כנראה שבמצב כזה אין הנאתו חשיבא הנאה כלל, מכיוון שהוא פועל מתוך אינסטינקט ואין לו זמן לעמוד על ההנאה הנגרמת לו מהמים האלה דווקא. משא"כ בתרופה רגילה, בה מצליח האדם לעמוד על התועלת שבנטילת התרופה לפני בליעתה.

ניתן להעלות שיטה רביעית בהתייחסות לברכה על תרופות. בב"י (סימן רד') מובא בשם רבינו ירוחם "שתה שום דבר לרפואה או אכל - לא יברך עליו".

הבית יוסף מבין שלא יברך כלל, אפילו נהנה. והבנתו תמוהה בדברי רבינו ירוחם, שהרי בחנקתיה אומצא כותב רבינו ירוחם במפורש בנתיב שישה עשר חלק שני "אבל אי חנקתיה אומצא... פטור מלברך, ובשאר משקין אפילו חנקתיה אומצא חייב לברך שכן נהנה מטעמן כך פשוט". אם כן מפורש, שדעתו היא שמברך היכא שנהנה, ולולא כן היה סותר גמרות מפורשות. ועיין בדרישה שתמה על הב"י הנ"ל.

בירושלמי פרק שישי שנינו: "אמר רבי אבון : השותה מי דקרים מהו? ברוך שברא מי רפואות". לתוספות ודאי שאופי הברכה שונה, והיא ברכת שבח ולא ברכת הנהנין, שהרי לשיטתו על רפואה אין מברכים. בגמרא בברכות דף ס'., ר' אחא מחייב את המקיז דם בברכה. וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן רל ': "הנכנס להקיז דם אומר: 'יהי רצון מלפניך שיהיה עסק זה לרפואה'... ולאחר שהקיז דם אומר 'ברוך רופא חולים'". ומובא בבאר היטב: "ופשוט שצריך שם ומלכות". כמו כן מביא הבאר היטב שזה רק על מקיז דם ששם יש סכנת מיתה. אולם דעת המג"א שמברך על כל מיני רפואות.

החלק הבא של הדיון יעסוק בבעיות מעשיות של רפואה ותרופות לאור השתכללות המדע והרפואה. ישנן כמה בעיות שחשוב לעמוד עליהן כדי לברר למעשה את המעמד של תרופות היום לעניין ברכה:

1. הגדרת ההנאה, בה דובר בחלק הקודם.

2. הגדרת אוכל וחיוניותה לברכה.

3. הגדרת דרך אכילה וחיוניותה לברכה.

הנאה

בחלק הקודם הובאה מחלוקת ראשונים בשאלה האם הנאה מתרופה נחשבת כהנאה לעניין ברכות. יש מקום להגדיר הנאת אכילה לראשונים הסוברים שלא די בהנאת רפואה.

בגמרא בחולין מובא:

"כי אתא רבין אמר: חלקו מבחוץ פטור. מבפנים: ר' יוחנן אמר - חייב, הרי נהנה בגרונו כזית. ריש לקיש אמר - פטור, אכילה במעיו בעינן". (חולין קג ':)

בפשטות מחלוקתם היא האם צריך הנאה מטעם מזון, או שצריך הנאה מתזונת המזון הבאה לידי ביטוי רק במעיים[4]. ניתן להבין שגם ר"ל המצריך הנאת מעיים קרי "הנאת תזונה" מצריך זאת בנוסף להנאת גרון. (יש להזכיר כי היצגנו אפשרות של חיוב ברכה על הנאת תזונה כאפשרות בשיטת הרמב"ם, אם כי שם זה היה רק לחיוב שהכל ולא לחיוב רגיל בכל סוגי הברכות) הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ד' פוסק כר' יוחנן שצריך הנאת גרון. מובן, שהדיון הוא רק לסוברים (תוס') שאין די בהנאת רפואה. אבל לרא"ה ולרמב"ם יש חשיבות בהנאת רפואה לחיוב ברכת שהכל, ואולי אך לחיוב ברכתו הרגילה (רמב"ם).

הרא"ש בברכות דף יד' כותב: "ומיהו נראה דברכה לא צריך כיוון שאינו נהנה בתוך מעיו". הרא"ש חולק על הרמב"ם ומחלק בין חיוב מאכלות אסורות ובין חיוב לעניין ברכה.

נראה שלפי הנאת הרא"ש, אדם מתחייב בברכה רק על תזונת מזון ולא על הנאת מזון גרידא.

השו"ע מכריע דין מחלוקת הראשונים לגבי הנאת רפואה וכותב בסימן רד': "כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם - מברך עליהם תחילה וסוף".

הגדרת אוכל

במנהיג הלכות סעודה עמוד ריג ' (מהדורת יצחק רפאל) כתוב:

"וכן מה שאומרים חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואינך ניזוק שהוא לרפואה ואין צריך ברכה כלל".

הדיון של המנהיג מבוסס כנראה על הגמרא האומרת שחנקתיה אומצא לא מברך. אלא שבשום מקום לא מוזכר שעל מלח לא מברך כשבא לרפואה, שהרי למדנו בדף מ': "על המלח אומר שהכל ", וכל הדין של חיוב רק אם שותה לרוויה מוזכר לגבי מים בלבד ולא לגבי מלח. הבנת המנהיג, שעל מלח אין מברכים אם הוא לרפואה, נובעת מהקבלה בין מים למלח. בדף לה'. לעניין "נודר מן הזן" "מים ומלח הוא דלא איקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון". הרא"ה בסוף פרק שישי מבאר בפירוש שסיבת הפטור במים שאינם לרוויה הוא בגלל שאינם מזינים "והאי דנקט לצמאו משום דמיא לא זייני כלל".

רש"י מגדיר בעירובין (דף ל'.) "יאסר כל הזן דמשמע כל דבר המשביע דכל מילי זייני חוץ ממים ומלח". תוספות לעומתם מסביר, שעל מים לא מברכים כי אין בהם טעם. אם כן נראה שיש כאן מחלוקת האם יש התחשבות בתכונת "הזן" לעניין חיוב ברכה.

אם אין דבר הנאכל מוגדר כאוכל, יש להוסיף שאין מברכים עליו כלל כמבואר ברמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות הלכה ז': "אבל יבשים אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שהם תבלין ואינו אוכל".

דרך אכילה

אם אדם אוכל דבר שלא כדרכו, באנו למחלוקת התוס ' והרי"ף. הרי"ף בדף כה' פוסק לגבי קמחא דחיטי : "ורב נחמן אמר שהכל, ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא, והכין פסקו רבוותא ".

לעומת הרי"ף כותב התוס ' בדף לו': בד"ה "ברטיבא ": "וכן הלכה בזנגבילא שאין רגילים לאכול אלא ברטיבא אין מברכים עליהם". ואם כן בתרופה שאין דרך לאוכלה חוץ מלרפואה לתוספות אין לברך עליה כלל. וכן פוסק השו"ע בסימן רב': "וכל כיוצא בזה שאין דרך לאוכלם אלא על ידי תערובת אין מברך עליהם כלום"[5].

בגלולה: אם יש חיסרון באוכל מצד "הזן" כפי שנראה מדברי המנהיג לעיל, אזי בגלולה יש להניח שפגם זה ימנע מאיתנו לברך. אם אין פגם בתכונת "הזן" אז בפשטות אין מניעה מלבד מלברך מצד הגדרתו כאוכל. אלא אולי בגלולה שהיא למעשה חומר כימי, אין עליה תורת אוכל כלל וכלל, בדומה לעץ ואבן. ואפילו אם זו גלולה שהייתה במקור מזון ולא חומר כימי, בפשטות עברה גלגולים רבים ונשתנה טעמו עד שאין הוא עדיף מחמץ חרוך (ואפילו לאוסרים שם מסיבות צדדיות, לעניננו כאן יהיה פטור מברכה. עיין רא"ש פרק שני בפסחים). ולכן אפילו אם אין הבעיה של מים בעיה של "הזן", כאן לכו"ע אין לברך על הגלולה. בבליעת גלולה יש לדון גם בשאלה האם בליעה חשובה כאכילה. בגמרא בפסחים מובא:

"אמר רבא: בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא... כרכן בסיב, אף ידי מצה נמי לא יצא". (פסחים קטו ':)

ומבאר הרשב"ם "שהרי קיים בערב תאכלו מצות". א"כ מבואר שבליעה חשיבא אכילה. אלא שבמרור אין טעימה מהמרירות, ובמרור הרגשת המרירות היא תנאי בקיום המצווה.

אם כן לפי תוספות שתנאי באכילה הוא ההנאה מהמאכל עצמו בוודאי שצריך ללעוס וליהנות מן הרפואה עצמה.

לפי אחרים הסוברים שלא צריך ליהנות מהאוכל עצמו ודי בהנאת הרפואה יהיה די בכך שיבלע את הגלולה. אלא שגם לאלו בכמוסה, שהיא תרופה הנמצאת בתוך בית קיבול קטן מפלסטיק, אינו מברך כי זהו דין "כרכן בסיב" לגבי מצה. אבל יש לחלק בין מצוות אכילת מצה לחיוב ברכות. ייתכן שכרכן בסיב הוא הגבלה במעשה אכילה, וממילא במצה לא יצא ידי חובתו, שהרי לא "אכל", אבל בברכות הנהנין שהמחייב הוא ההנאה אף על פי שלא עשה מעשה אכילה רגיל, הואיל ונהנה מהרפואה, חייב לברך.

רשב"ם מבאר "שכרכן" - "שניהם יחד בסיב הגדל סביב הדקל לא יצא, שהרי לא היה ממש בפיו". בפשטות יהיה הדבר דומה באדם האוכל דרך צינורות אכילה. אלא שאולי לא צריך להגיע לפטור מחמת "כרכן בסיב", אלא שאין זו דרך אכילה וחייב לברך רק אם יש כאן "זכר" כלשהו לאכילה. הדברים הרבה יותר פשוטים לגבי אינפוזיה שהאוכל עובר לאדם דרך ורידיו ולא דרך פיו. שם פשוט שאין חיוב ברכה. כל המחלוקת אם צריך הנאת חיך או הנאת מעיים, היא בתנאי שהמזון עובר מפיו למעיו, אבל כאן שאינו עובר במסלול זה ודאי שאין כאן שם אכילה. וכן באמת פוסק הציץ אליעזר לגבי אינפוזיה (בח"ב סעיף א', עיי"ש).

---