תגובה להערה / יהודה זוסמן

  ברצוני להתייחס להערת הרב יובל שרלו על מאמרי "גרעון כסף" . באותו מאמר דנתי בשתי אפשרויות בהבנת גרעון. הראשונה (כפי שהבינו רוה"ר) היא שזהו קניין עצמאי, המשחרר את העבד ע"י הריסת הקניין המקורי. אבל נראה, שלדעת מספר ראשונים (בעיקר רש"י) קיימת אפשרות אחרת להסבר הדין - לא לראות גרעון כסף כקניין שחרור קלאסי, אלא כפדיון, המנסח מחדש את הקניין הקיים. לפני הגרעון היה קניין בעל משמעות לשש שנים; אחריו נשאר אותו קניין, אלא שכוחו מסתיים לאחר ארבע שנים בלבד. מה שמאפיין "פדיון" הוא כוחו להגדיר מחדש את הקניין הראשון. אולם, יש להדגיש, שעד שעת הפדיון קיים הקניין לכל דבר, לא רק להשלכותיו, אלא אף במהותו. בנוסף לכך, הפדיון אינו פועל למפרע, אלא מעכשיו. אבל יותר מכל: פדיון מוגבל למקרים בודדים, שבהם היה רצון התורה לתת אפשרות חזרה לבעלים הראשונים, ומשום כך יש בהם התייחסות מיוחדת למושא הקניין הראשון. התייחסות זו מיתרגמת לעתים לזכויות (פדיון הקדש שוה מנה בשו"פ), ולעתים לחובות (חיוב חומש בפדיון הקדש). ניסיתי להרחיב את הרעיון של פדיון ולכלול בתוכו גם גרעון בעבד עברי (שגם בו כתוב: "והפדה"), ובזה- למקרים ספציפיים בלבד:

1. שיטת רש"י, המצמצמת אפשרות של גרעון כסף למקרים שבהם העבד נקנה בכסף.

2. שיטת הרמב"ם, המצמצמת את האפשרות לגרעון כסף לאמה עבריה (שכלפיה האפשרות לפדיון היא חלק אינטגראלי של הקניין עצמו), ולא לעבד עברי (שבשבילו גרעון כסף הוא יתרון עצמאי שהעניקה התורה לעבד ולא זכות המגיעה לו).

3. שיטת הרמב"ם האוסרת שימוש בשוה כסף רק לגרעון כסף שמטרתו היא לפדות עבד מיד עכו"ם, אבל לא לנמכר לישראל (מהסיבות הנ"ל). 

לדעתי, אם כן, יש להיזהר בהרחבת העיקרון של "פדיון" למקרים שבהם אין סיבה לנתינת אפשרות חזרה. מתוך הבנה זו, אין בסיס לדברי הרב שרלו, שהרי המקרים שהביא אינם שייכים לדין פדיון כלל.