"עקב הלב מכל,
ואנש הוא, מי ידענו"
תגובה / הרב משה ליכטנשטיין
כשאר קוראי עלון שבות נהניתי אף אני משירו של אמנון בזק, שהתפרסם בגיליון 134 (תשרי תשנ"ב). אך היות שמתחת לברק ולשנינות העוטפים את הדברים, מסתתר מסר חמור, אשר כל חדרי לבי מתקוממים נגדו, רואה אני צורך להגיב על הדברים.
השיר מכיל קריאה חמורה לקריעת הלב והוצאת דמו - "כי אין דרך אחרת", וקובע ש"קריעת הלב כחה יפה / בין אם הלב סגור או פתוח". אך לא זו הדרך שאין אחרת ממנה. אוי לו ללב שהוציאו ממנו את דמו-נפשו, על ידי קריעה חמורה. יש ויש דרכים אחרות. עבודת הלב והרגש צריכה להיעשות על-ידי פתיחה, הרחבה, קליטת חוויות חדשות והתאמתן ללבו ולנפשו של העובד; תהליך מתמיד של ספיגה, התאמה, עיבוד והפנמה; רצוא ושוב בין העולם הפנימי והחיצוני; הפריה הדדית של לב פתוח, הבוחר את חוויותיו על פי מה שבתוכו, והמעצב את מה שבתוכו על סמך מה שהוא רואה. אך בשום פנים ואופן לא הוצאת כל הדם, מקור החיוניות והתסיסה. לא תהליך רבולוציוני, אלא אבולוציוני. לא לסכין הקצבים, הקורע את הלב המת ומוציא את דמו, זקוק הלב החי, אלא לאזמלו של המוהל, המסיר באי-אלו מקומות את ערלתו החדה של הלב, ומאפשר לאיבר הקיים להמשיך ולהתפתח.
לבחינת הדברים, עלינו להזדקק, כמובן, לכתבי הקדש. אמנם, מצינו בכתובים תיאור של קריעת הלב כדרך לתיקונו, כפי שהוצג בשיר. אך דווקא בדיקת אותם מקומות תוכיח שאין זו הדרך הרגילה והבריאה עבור לב האדם, שהרי במקומות בהם מופיעה קריעה כתרופה ללב, מופיעה היא בהקשרים מובהקים של לב החולה באוטם מוחלט, שדרכי הרפואה הנפשית הרגילה נסתתמו בפניו. "אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם" - זועק הנביא (הושע, י"ג, ח), כשכלו כל הקצים, ולא נותרה אלא הדרך האלימה לזעזע את לב העם, על-ידי קריעת לבם כדג. אם הקדוש-ברוך-הוא נאלץ להיראות לעם ישראל כדב שכול, ולהיות להם כשחל וכנמר על דרך אשור, אזי הגיעו הדברים לידי כך, שרק זעזוע חריף כמו זה יועיל (אם, אכן, כלולה באיום זה תרופה). אך המצב המתואר כאן - "שבעו וירם לבם, על כן שכחוני" (שם, פס' ו) - הוא מצב חריף של חולי, המביא לידי חורבן, והמחייב תגובה זו.
כן הם הדברים גם ביחס לקריאתו של הנביא יואל (ב', יג) - "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם". אף שם מדובר במצב האפוקליפטי של גדול יום ה' ונורא מאד, אשר אין אנוש היכול להכילו, והמשפיע אף על כלל הטבע, עד כדי כך, ששמש וירח קודרים, וכוכבים אוספים נגהם. בסיטואציה כזו, אין די בעבודה הרגילה שבלב, ויש צורך בקריעה בהולה של לבב האדם, תוך כדי תקוה, שמא ישוב הקדוש-ברוך-הוא וניחם.
אך אם נעבור מתרי-עשר לתהלים, ספר העוסק במצבי הרגש הדתי הבריא והנורמאלי, ולא במצבי תוכחה קיצוניים, נקבל תמונה שונה לחלוטין. הלב החי והבריא עליו מתפלל דוד המלך, אינו הלב הקרוע שהוציאו את דמו, אלא הלב הפתוח, המתרחב בעבודתו. "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי" (קי"ט, לב) - זוהי שאיפתו של דוד. פעלים המבטאים הרווחת הנפש והתפשטות, כגילה, ששון, שמחה, עליצות, רננה - הם המופיעים בתהילים בהקשר עבודת הלב, ולא קריעה ותולדותיה.
עבודת ה' - וגם עניינים אחרים שברגש - צריכים להיעשות לא מתוך קריעה, אלא מתוך התרחבות. לא מתוך הוצאת הדם, אלא מתוך טהרתו. לב שומע, המקשיב למתרחש ומגיב לסביבתו, ולא לב הנקרע שתי וערב להוצאת שארית דמו.
פתח לבנו בתורתך!