תגובה / אלחנן שילה

אביעד בילר במאמרו על נצחיות התורה (עלון 138) טוען כי אין לחז"ל דעה אחידה בעניין מהות העולם הבא ולכן טען: "גם האנדרלמוסיה השוררת בשימוש שעושים המדרשים במונחים: עולם הבא, ימות המשיח, לעתיד לבוא, תרמה לא מעט לבלבול הרב (בשיטות הראשונים)".

אם נעמיק בדבר, נמצא כי לחז"ל השקפה אחידה במהות העולם הבא. התייחסותו של אביעד בילר   לחז"ל נובעת מהצגת המחלוקת בנוגע להבנת מושג עולם הבא, בלי התייחסות לשורשיהם הרעיוניים; עקב כך נוצר במאמר בלבול בין חז"ל לשיטות הראשונים.

מבחינה רעיונית קימות שלוש גישות:  

1. הרמב"ם - בשלב ראשון עולם התחייה   ולאחריו עולם הבא לנשמות (איגרת תחיית המתים) [1].

2. חז"ל: עולם התחיה = עולם הבא - חיי נצח לגוף ולנפש

3. קבלת הרמב"ן [2] ובית מדרשו  

פירוט השיטות:

1. גישת הרמב"ם נובעת מטעם פיזיקלי ומטעמים הגותיים.

א.   הטעם הפיזיקלי (הלכות יסודי התורה, פ"ד ה"ג): "וכל המחובר   מארבע יסודות (אש, מים, רוח, עפר) אלו, הוא נפרד בסוף...   וכל שנתחבר מהם אי אפשר שלא יפרד מהם".

ב.   טעם הגותי: "החומר מסך גדול בעד השגת הנפרד... ואנו קצרי   יכולת להשיגו מחמת החומר" (מו"נ, ח"ג, פרק ט). "והנה נתבאר כי כל אובדן והפסד או חיסרון אינו אלא מחמת החומר" (שם, פרק ח'). "ותדע כי האדם הוא השלם והנכבד מכל מה שנתהוה מהחומר הזה   ולא יותר, ואם נשווה מציאותו למציאות הגלגלים וכל שכן למציאות   הנבדלים יהיה דל מאוד מאוד" (שם, פרק יג). מכאן   נובע כי   בעולם האוטופי של הרמב"ם אין מקום לגוף.

2. השורש הרעיוני של חז"ל - המוות בעולם הינו תוצאה של חטא אדם הראשון כפשוטו של מקרא: "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (בראשית, ג', כב). וכך מצאנו גם במדרש (מדרש רבתי הוצאת אלבק, עמ' 54): "ולמה לא הותר לו בשר לאכילה? שאלמלא לא חטא אדם, ראויות כל הבריות להיות קיימות לעד" לאור זה נובע המצב האוטופי: "צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות אינם חוזרים לעפרם... מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים" (סנהדרין צב ע"א); וכן "בעולם הזה אין מוות מניח לאדם שישמח, אבל לעולם הבא: 'ובלע המוות לנצח'" (תנחומא, ויחי ג') [3] שזוהי מציאות של עולם מתוקן. לא מצינו מדרש שמדבר על עולם הבא לנשמות בלבד, כיוון שעולמם הרוחני של חז"ל אינו כבול בפיזיקה האריסטוטלית, ובניגוד לרמב"ם מבחינה הגותית: "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת".

  אי לכך אין סיבה שיסברו שעולם הבא לנשמות בלבד.

 גם פשוטו של המדרש, שמביא אביעד בילר בשם שיטת הרמב"ם, על עולם הבא שאין בו אכילה ושתייה, לא רק שאינו ראיה לרמב"ם, אלא הוא בא לענות על שאלה סמויה, איך יחיו בלא אכילה ושתיה? ומתרץ: "ונהנין מזיו השכינה שנאמר: 'ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו'"(ברכות יז ע"א); היינו השגתם תהיה אכילתם, ואם אין גוף מה צורך באכילה ושתיה? אלא ודאי שיש לומר כסברתנו.

שיטת האיסיים שמביא במאמרו היא הלניסטית ואינה קשורה לעולמם של חז"ל. בניגוד לפרושים תפסו   האיסיים את הגוף כדבר שלילי - לא התחתנו, וראו בגוף בית כלא לנשמה (יוספוס פלביוס תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק ח', יא-יד).

3. קבלת הרמב"ן ובית מדרשו: הם מקבלים את חז"ל (מוות עקב החטא) ומוסיפים רובד נוסף. הרמב"ם גורס כי החומר זר לרוח. אך על פי תורת הסוד, העולם הפיזי הוא גילוי נמוך יותר של המטפיזי, בעולם בכלל ובאדם בפרט. לפי זה יש משמעות לגוף בעצם מבנהו הפיזי והנפשי מעצם היותו גילוי נמוך של המטפיזי [4]. ובלשון הרמב"ן (שער הגמול, עמ' שה): "ועוד יש בצורה זו סודות עמוקים" ועל פי זה ברור למה ישנו   עולם הבא של גוף ונפש.

השל"ה מבאר כי בניגוד לעולמנו בו קיום הגוף תלוי באכילה ושתיה, בעולם הבא קיום הגוף ינבע מדבקותו במטפיזי - "אין קיומם (של בני עולם הבא) תלוי באכילה ובשתיה כי אם בדבקות בשורשם" (שני לוחות הברית, בית דוד). הניגוד בין הרמב"ם למקובלים בולט באיגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן (כתבי הרמב"ן עמ' שרג): "ואין הדבר כאשר סבר וחשב הרב רבי משה ז"ל במורה נבוכים, בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המישוש חרפה הוא לנו; חלילה חלילה, אין הדבר כמאמר היוונים... ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור" [5].

נקודה נוספת היא, שבניגוד לרמב"ם שגורס כי עולם הבא זר לעולם הזה, אצל אחרוני המקובלים (רמח"ל, הרב קוק) העולם הזה מתעלה עד שמגיע למצב של עולם הבא, עולם הבא אינו עולם נפרד מן העולם הזה אלא תיקון העולם הזה הוא העולם הבא!

 ואע"פ שמבחינה עובדתית הציג אביעד בילר את שיטת הרמב"ן בצורה נכונה הוא דיבר על שיטה זו בקונוטציה שלילית בקוראו לה "השיטה המטריליסטית". במקום לקרוא לה "השיטה האחדותית", שעולמה עולם אחדותי שמאחד גוף ונשמה חומר ורוח, עולם הזה ועולם הבא.

תשובתו של אביעד בילר לתגובה זו

---