עליה לארץ בזמן הגלות ב

א

בדף הקודם התחלנו להיפגש עם דברי התוספות לפיהם דין ‘הכל מעלין לארץ ישראל’, דין שמגדיר את בן הזוג שלא רוצה לעלות לארץ כאשם בפירוק הנישואים, לא חל בימיהם, והתמקדנו בנימוקו של רבנו חיים הכהן לכך, ‘והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא”י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם’. בחלקו הראשון של דף זה נתמקד בנימוקם הראשון (כתובות קי:):

הוא אומר לעלות כו’ – אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים.

כך כותב גם הריטב”א בשם רבו (שם):

ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא שיש שם יישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה.

הרשב”ש, ר’ שלמה בן ר’ שמעון דוראן, יישם את דברי התוספות בימיו ופירט את הסכנות שכרוכות בעלייה (שו”ת הרשב”ש א):

סוף סוף שם צריך לבחור שני דרכים, או דרך מדבר ברק”ה או דרך ים. והדבר ידוע שאין יכול יהודי לעבור במדבר ברק”ה, והים ג”כ מעותד לשני הזקים גדולים, חשש טביעה אם ילך בימות הגשמים שכמה מילין צריך לעבור קודם שיגיע לנא אמון, שהוא הנמל הראשון בארצות ישמעאל מפאת מערבית לא”י, והליכת הימים בימות הגשמים אפילו למקום קרוב הוא סכנה, וכל שכן למקום רחוק כזה. ורבותינו אמרו במדרש חזית כל זמן שישראל שואלים גשם קטור אלפך, כלומר קשר ספינתך. וכבר ספרו לנו הראשונים בזמן קדום לא היו מפליגים אפילו הנוצרים הבקיאים בים בימות הגשמים, מאגושט”ו עד מרצ”ו, אלא עתה מקרוב דאיתמסר עלמא בידא דטפשאי שמסכנים בעצמם בימות הגשמים, וכבר ראינו כמה פגעים, הש”י ישמור עמו ישראל אמן. וגם בימות החמה יש לסטים מצויים בים, ואפילו יפליגו הנוצרים בספינות שמסוף העולם עד קצה המזרח, הולכים אניות הלסטים למהר שלל חש וכו’, וסכנת שביה גדולה דשבי כלהו איתנהו ביה כדאיתא בפ”ק דבתרא.

ההפלגה בים מסוכנת, בחורף ובקיץ. בהמשך, מתמודד הרשב”ש עם השאלה מדוע יסוד זה של סכנת הדרכים לא הוזכר בגמ’ ובראשונים אחרים כרי”ף וכרמב”ם (שם):

ואם רבותינו זכרונם לברכה לא הזכירו תנאי זה, שהתלמוד נתקן בפאת המזרח (ואפשר היה להגיע לארץ בשיירות ולא דרך הים). וגם המחברים שלא הזכירוהו מחמת שנמשכו אחר התלמוד. ועוד שדבר זה הוא מחמת שאין צריך לאמרו, שדבריהם ז”ל לא היו עם השוטים אלא עם החכמים, וכל בעל שכל מכיר שבמקום סכנה מצויה אסור לסכן בעצמו, ולא דברו ז”ל אלא באפשר, אבל בשאי אפשר ויש סכנה בדבר לא אמרוהו.

יתכן שמדברי רבי יהודה הלוי עולה גישה רחבה יותר בהיתר ההסתכנות (מאמר ה, כג):

ההסתכנות בים וביבשה (למען העליה לארץ) אינה הסתכנות שבגדר לא תנסו את ה’, אלא הסתכנות שאדם כמותו היה מסתכן לו היתה לו סחורה שהוא מקווה להרוויח בה. ואילו הסתכן יותר מזה בגלל געגועיו ובגלל תקוותו לכפרה היו סולחים לו שהוא חושף את עצמו אחרי שעשה חשבון נפש ואחר שנתן תודה על חייו שעברו והסתפק בהם, והקדיש את שארית ימיו לרצות את אלקיו (ואם יגיע לידי סכנה ואלקיו יצילנו) הוא ישבח ויתן תודה. ואם ימית אותו בגלל חטאיו, הוא יהיה שבע רצון וישא זאת בסבלנות וידע אל נכון שבמותו נתכפרו לו רוב חטאיו. דעתי זאת עדיפה מדעתם של מי שמסכנים עצמם במלחמות למען ייזכרו כגיבורים וכמנצחים או למען יטלו שכר גדול; ויש בזאת הסתכנות פחותה משל היוצאים לקרב למען השכר במלחמת קודש

ת עדיפה מדעתם של מי שמסכנים עצמם במלחמות למען ייזכרו כגיבורים וכמנצחים או למען יטלו שכר גדול; ויש בזאת הסתכנות פחותה משל היוצאים לקרב למען השכר במלחמת קודש

ת עדיפה מדעתם של מי שמסכנים עצמם במלחמות למען ייזכרו כגיבורים וכמנצחים או למען יטלו שכר גדול; ויש בזאת הסתכנות פחותה משל היוצאים לקרב למען השכר במלחמת קודש

ב

אילו מצבים הוגדרו כמסוכנים? במצב שבו אנשים רגילים להפליג לצורך פרנסתם, האם עדיין נאמר שהפלגה בים מוגדרת כמסוכנת ברמה שמבטלת את מצוות העליה לארץ? נשוב להתבונן בדברי הרשב”ש שהגדיר את ההפלגה בים כמסוכנת.