תדיר ושאינו תדיר ב – דרבנן ורשות

 

א.

נמשיך ללכת במרחבי הסוגיה ונפנה לשאלה נוספת: מה סדר הקדימות במצוה דאורייתא מול מצוה דרבנן? למדנו שאחד מכללי הקדימות הוא 'כל המקודש מחבירו קודם את חבירו', וראינו שהגמ' מסתפקת מה הדין כאשר כלל זה מתנגש בכלל של תדיר קודם, תדיר מול מקודש. לכאורה לאור כלל זה ודאי שלכל הפחות כאשר תדירות שתי המצוות זהה יש להקדים את המצוה שמהתורה: היא 'מקודשת' יותר מהמצוה שמדרבנן! אולם, מהסוגיה שלמדנו בדף הקודם על סדר ברכות הקידוש עולה לכאורה אחרת. ב"ה פוסקים כאמור שברכת בורא פרי הגפן, ברכת היין, קודמת לברכת היום, ואחד משני הנימוקים שמוזכרים בברייתא הוא תדירותה (ברכות נא:):

אלו דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל בסעודה: בית שמאי אומרים, מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום.

תנו רבנן, דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה: בית שמאי אומרים, מברך על היום ואחר כך מברך על היין, שהיום גורם ליין שיבא (רש"י: כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש) וכבר קדש היום (רש"י: משקבלו עליו, או מצאת הכוכבים) ועדיין יין לא בא לשלחן (רש"י: וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה); ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדושה שתאמר (רש"י: שאם אין יין לא מקדשין) דבר אחר: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה. תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. מאי דבר אחר (שאמרו ב"ה, למה יש בו צורך)? – וכי תימא התם תרתי (לטובת הקדמת ברכת היום יש שני נימוקים ולכן נעדיף אותה) והכא חדא (ולטובת הקדמת היין יש רק את הנימוק הראשון שהזכירו ב"ה, שהיין גורם לקדושה שתאמר) – הכי נמי תרתי נינהו: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם (וכלל זה גובר ולכן מקדימים את היין).

והנה, מצוות הקידוש היא אמנם מצוה דאורייתא, להזכיר את קדושת השבת בדיבור, אך מהתורה די להזכיר את קדושת השבת ואין צורך לקדש על היין. מאחר שכך, הרי שברכת היום היא מצוה דאורייתא וברכת הגפן היא מצוה דרבנן. רבותינו האחרונים תמהו לאור זאת על הסוגיה: מדוע הבריתא אינה מזכירה את השיקול הזה לטובת הקדמת ברכת היום? ובייחוד שהגמ' מונה את השיקולים השונים ואומרת שלטובת כל ברכה יש שני שיקולים, 'וכי תימא התם תרתי והכא חדא, הכי נמי תרתי נינהו', ולכן ב"ה מעדיפים את הערך של תדיר קודם. אך, לטובת הקדמת ברכת היום יש שיקול נוסף שלא הוזכר בסוגיה: ברכת היום מהתורה וברכת הגפן מדרבנן!

הצל"ח, הנודע ביהודה, דן בשאלות אלו ובשאלות נוספות (שם):

שהיין גורם לקדושה שתאמר וכו'. הא ודאי שקידוש היום הוא דבר תורה (להזכיר את קדושת השבת בכניסת השבת), אמנם מה שאין קידוש אלא על היין נסתפקו התוס' בפסחים דף ק"ו ע"א בד"ה זוכרהו וכו', אם הוא דבר תורה, ושיטת רוב הפוסקים שאינו דבר תורה, וא"כ מי שהוא במדבר ואין לו שום כוס ולא פת הא ודאי שעל כל פנים מוטל עליו חובת הקידוש של תורה ומחויב לקדש בלי כוס, וא"כ איך קאמרי בית הלל שהיין גורם לקדושה שתאמר (ובלי יין אין קידוש), והרי אפילו אם ליכא יין צריכה הקדושה שתאמר. וגם על טעם השני דקאמרי בית הלל שהיין תדיר, והרי בזבחים ריש פרק התדיר [צ' ע"ב] מיבעיא להו בתדיר ומקודש איזה עדיף. ולפום ריהטא מה שהוא דאורייתא מקרי מקודש נגד מה שהוא מדרבנן, וא"כ אם היין יש לו מעלת תדיר, נגד זה יש לקידוש מעלת מקודש.

הצל"ח מתמודד עם השאלות לאור ההנחה שמצוות הקידוש מהתורה מתקיימת בתפילת ערבית, כאשר אנשים מזכירים בתפילה את קדושת השבת, ולא בברכת היום (שם):

אמנם ידי חובת קידוש דאורייתא כבר יצאו בתפלה של ערבית, וא"כ שפיר קאמרי בית הלל בתרי טעמי דידהו.

בעקבות הדברים, מחדש הצל"ח חידוש להלכה (שם):

ולפי זה יצא לנו דבר חדש, שנשים שאין דרכם להתפלל ערבית, ובקידוש היום הם חייבות דבר תורה כדלעיל דף כ' ע"ב, אם האשה מקדשת לעצמה גם בית הלל מודו שתברך על היום ואח"כ תברך על היין כדברי בית שמאי.

 

ב.

בעל השאגת אריה דן בשאלות דומות, אך מתוך עמדה שונה בתכלית. הוא למד מהברייתא שמצוה דאורייתא אכן אינה קודמת למצוה דרבנן, ונלמד את הראיות מהסוגיה (שאגת אריה כב):

ועתה אבאר החלק השני שהתחלתי בסימן הקדום ברכת המזון וספירת העומר איזה מהן קודם. והנה אין טעם לומר דבה"מ דאורייתא תקדום לשל ספירת העומר שאינה אלא מדברי סופרים בזמן הזה… דהא וודאי לאו מילתא היא שאין דין קדימה לשל תורה על של סופרים. תדע שהרי ברכת היין שהוא מד"ס קודם לברכת היום של תורה משום שהוא תדיר ובפ' ע"פ (ד' קיד) וברפ"ח דברכות (ד' נא) תניא… ואמרינן מאי דבר אחר וכי תימא התם תרתי והכא חדא (לטובת הקדמת ברכת היום יש שני נימוקים ולטובת הקדמת ברכת היין רק אחד) הכא נמי תרתי נינהו דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואי סלקא דעתך דשל תורה יש לו דין קדימה על של סופרים אם כן הכא בברכת היום תלתא ובברכת היין אינו אלא תרתי ואמאי קדים ברכת היין לברכת היום של ליל שבת של תורה.

בהמשך, שולל השאגת אריה את האפשרות לדחות את הראיה לאור ההנחה שמצוות הקידוש הדאורייתאית מתקיימת בתפילה, וכפי שדחה הצל"ח (שם):

ואף על גב דהא דקי"ל קידוש היום דאורייתא אינו נוסח הקידוש דוקא כמו שאנו מקדשין על הכוס, דהא אמרינן בפרק אין עומדין (ד' לג) דקידוש אנשי כנסת הגדולה תקנו, ומן התורה במה שאנו אומרים אתה קדשת בתפלה או אם מזכיר איזה דבר מקדושת היום סגי ליה בהכי, וא"כ אין ראיה מהא דברכת היין קדים לברכת היום שאין מעלת קדימה לשל תורה על של סופרים. מכל מקום בית הילל פסקו למילתייהו דלעולם ברכת היין קדים לשל יום, אפילו לא התפלל ערבית עדיין ולא הזכיר נמי שום דבר מקדושת היום, דבברכת היום יצא זה ידי קידוש של תורה, ואפילו הכי ברכת היין דדברי סופרים קדים לו.

 

ג.

השאגת אריה לומד אפוא מהסוגיה שמצוה דאורייתא אינה קודמת למצוה דרבנן. דבר זה כמובן מחייב הסבר: מדוע היא אינה קודמת, הרי כל המקודש מחברו קודם לחברו ומצוה דאורייתא קדושה ממצוה דרבנן! נלמד את הסברו המחודש (שם):

וי"ל דהיא הנותנת משום קילותא דד"ס על ד"ת זו היא תקנתו להקדים תדיר דידיה לשאינו תדיר של תורה. דהא דכל התדיר והמקודש דקדמי אינן אלא בב' מצות, דצריך להקדים תדיר או מקודש לחבירתה, כגון הא דאמרי' בהיו לפניו ב' תפלות מתפלל של מנחה קודם לשל מוסף, והיינו דוקא ברוצה להתפלל צריך להקדים התדיר, אבל באינו רוצה להתפלל עדיין הרשות בידו כיון דאכתי לא יעבור זמן התפלה ואם רוצה להתעסק בדבר הרשות קודם שיתפלל לית לן בה… נמצא אין מעלת תדיר ומקודש אלא במצוה על חבירתה אבל לא לגבי דבר הרשות, וכיון דשל סופרים קלין משל תורה הוי ליה נגד ד"ת כדבר הרשות, הילכך אם מקדים של ד"ס הקלין לשל תורה החמורים אין כאן זילותא לשל תורה דהוי ליה כמקדים דבר רשות לשל מצוה דלית לן בה, הילכך כל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון דליקדם תדיר דדבריהן לשאינו תדיר של תורה כיון דאין כאן זילותא לד"ת דהא הוי ליה כדבר הרשות לגבי מצוה דל"ל בה בהקדמתה וכיון שנתברר דד"ס התדיר קודמין לד"ת שאינו תדיר ה"ה ד"ת התדיר לא גרע וקדים לד"ס שאינו תדיר.

הסברו מבוסס על שתי הנחות: האחת, עקרונות הקדימה, עקרונות כתדיר קודם או מקודש קודם, נאמרו רק במציאות של קיום שתי מצוות, שיש להקדים את המצוה התדירה או המקודשת, אך לא במצב של בחירה בין רשות למצוה. במצב שכזה, יש אמנם ערך כללי של 'זריזין מקדימין למצוות' שקורא לקיום זריז ומהיר של המצוה, אך הוא אינו חובה ואינו קשור לבחירה במעשה הרשות. ההנחה השנייה היא שבשל ההבדל הגדול בעוצמת החיוב בין המצוות, מצוה דרבנן נחשבת ביחס למצוה דאורייתא כרשות מול חובה. צירוף שתי ההנחות מוביל אותו למסקנתו: מאחר שעקרונות הקדימה נאמרו רק במצב של בחירה בין שתי מצוות ולא במצב של בחירה בין רשות למצוה, ומאחר שמצוה דרבנן נחשבת כרשות ביחס למצוה דאורייתא, הרי שדיני הקדימה לא נאמרו במצב של בחירה בין דאורייתא לדרבנן. לכן, העקרון של 'מקודש קודם' אינו מנחה להעדיף את המצוה שמהתורה על פני המצוה שמדרבנן.

ההנחה הראשונה, עצם החילוק בין שתי מצוות ובין מצוה ורשות, מובנת מאוד. אולם, ההנחה השנייה קשה לכאורה: עקרונות הקדימות נאמרו כאמור במצב של שתי מצוות, וגם מצוה דרבנן היא מצוה, ומדוע אפוא שנגדיר אותה כרשות לעניין זה? נכון שיש פער בעוצמת החיוב בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן, אבל מדוע שפער זה יגדיר את המצוה שמדרבנן כרשות, דבר שיאפשר להקדים אותה למצוה דאורייתא? היא מצוה ואדם שניצב מול מצוות דאורייתא ודרבנן ניצב מול שתי מצוות! ונחדד: יתכן שמנקודת מבטה של המצוה דאורייתא המצוה דרבנן נחשבת כרשות, אך מדוע שנקודת מבט זו תקבע? נקודת המבט הפשוטה יותר היא של האדם, ומבחינתו שתי המצוות הן מצוות כך שהוא ניצב מול שתי מצוות, מצב שבו נאמרו עקרונות הקדימה של תדיר ומקודש.

 

ד.

חכמים רבים אכן חלקו על חידושו של השאגת אריה ולא הסכימו להסברו. לדעתם, מצוה דאורייתא מקודשת יותר ממצוה דרבנן ועל כן יש להקדימה (אם התדירות זהה). כיצד הם יתמודדו עם ראייתו מבית הלל שהורו להקדים את ברכת היין בשל תדירותה? איך הם יסבירו את ההתעלמות של הסוגיה מהטענה שברכת היום מדאורייתא וברכת היין מדרבנן? ראינו לעיל את דרכו של הצל"ח שהסביר שהסוגיה מניחה שאדם מקיים את מצוות הקידוש הדאורייתאית בהזכרת קדושת השבת בתפילה, ולכן שתי הברכות מדרבנן. כפי שראינו, הצל"ח טען שאישה שלא התפללה ערבית ולא הזכירה את קדושת השבת לפני הקידוש, צריכה להקדים את ברכת היום. אולם, כפי שהקשה השאגת אריה, גם טענה זו קשה: המשנה קובעת כלל גורף שברכת היין קודמת לברכת היום, ומשמע שכלל זה נאמר בכל מצב, גם באישה שלא התפללה ערבית! נלמד את תשובת המלבי"ם בספרו ארצות החיים (כה, א):

שדין קדימה דאורייתא לרבנן לא שייך רק בשני מצות נפרדות לא במצוה אחת, דמצוה אחת שתקנו חכמים הסדר שבה לפעמים סדרו מה שהוא מתקנתם קודם למה שהוא מעצם המצוה כיון שהכל נכנס בכלל המצוה של קידוש היום שהוא דאורייתא תקנו שיהדרנו על היין, ממילא הכל שייך לעצם המצוה… מבואר שאחר שתקנוהו חכמים על עצם המצוה שהוא מדאורייתא, דין הכל כדין המצוה עצמה וכאילו הכל מצוה דאורייתא, מה שאין כן בלובש טלית של משי ותפילין שהם שתי מצוות מפורדות יש להקדים דאורייתא לדרבנן. וכן בדין מי שיש לפניו ברכת המזון וספירת העומר צריך להקדים ברכת המזון שהוא דאורייתא ולא כשו"ת שאגת אריה שהרשות בידו להקדים ספירת העומר.

לדברי המלבי"ם, במצב של שתי מצוות נפרדות, ברכת המזון וספירת העומר, אחת מדאורייתא ואחת מדרבנן, ודאי שיש להקדים את המצוה הדאורייתאית. אולם, בקידוש המצב שונה: חכמים מורים כיצד לקיים את המצוה הדאורייתאית, לקדש על היין, וכל הפרטים נהפכים להיות חלק מאותו מכלול דאורייתאי.

ה.

נפגשנו לעיל עם טענתו של השאגת אריה שעקרונות הקדימה נאמרו רק במצב של בחירה בין שתי מצוות. כפי שראינו, השאגת אריה הסביר לאור טענה זו את עמדתו שניתן להקדים מצוה דרבנן למצוה דאורייתא למרות הכלל של 'מקודש קודם': המצוה שמדרבנן נחשבת כרשות ביחס למצוה שמדאורייתא, וממילא המצב מוגדר כבחירה בין רשות לחובה, בחירה שבה לא נאמר העקרון של מקודש קודם. נראה כעת יישומים נוספים לדברים מתוך ספרו של הרב יצחק אדלר על כללנו (תדיר קודם עמ' קלג):

כתב בשמירת שבת כהלכתה (פנ"ח הערה ק"ו) בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, דמגילות שיר השירים קהלת ורות – שקריאתן היא מצד מנהג – מקדימין לקרותן לפני קריאת התורה מפני חביבותן, ואין חוששין להקדים את התדיר, ורק מגילת אסתר שהיא חובה קורין אחר קריאת התורה משום דתדיר קודם… ועל פי זה נראה ליישב המנהג דאדם הקם בימי הסליחות לאחר שהאיר היום, וצריך לומר סליחות ולהתפלל שחרית, אומר סליחות ואח"כ מתפלל שחרית ולא מקדים שחרית התדיר, דכיון דסליחות הוי כמנהג לגבי ק"ש ותפילה, לא שייך בזה תדיר קודם. ושוב ראיתי כהאי סברא באחד מספרי האחרונים, די"ל דסליחות לגבי תפילה הוי ליה כרשות לגבי מצוה, כיון שאין אמירתן אלא מנהג בעלמא, ובשו"ת שאג"א הרי כתב בפשיטות, דדבר רשות מותר להקדים למצוה, ולא שייך בזה תדיר קודם.

 

ו.

השאגת אריה עצמו מיישם את החילוק בין רשות לחובה במקום נוסף. רבותינו שבכל הדורות דנו בשאלת קדימות טלית ותפילין. וכך כותב הנימוקי יוסף (הלכות ציצית יב.):

וכבר נשאלתי על המניח תפילין והמתעטף בשחרית איזה מקדים ונראה שראוי להקדים מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ועוד שהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת בין ביום טוב (ותפילין נוהגות רק בחול) ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

בעל הנימוקי יוסף מורה אפוא להקדים טלית לתפילין בשל דין תדיר ושאינו תדיר. השאגת אריה חלק על כך רבות, וטען מספר טענות נגד הדברים: האחת, לא בטוח שטלית אכן תדירה יותר מתפילין: רוב הפוסקים סוברים שהתורה פטרה מציצית בלילה, אך בתפילין אדם חייב בלילה מהתורה וההנחה בלילה נאסרה מדרבנן בלבד. ובלשונו (סימן כח):

הנה מה שכתב שראוי להקדים מצות ציצית מפני שהיא תדירה יותר, נראה לי דהא ליתא שהרי דעת רוב פוסקים אפילו כסות יום פטור מן הציצית בלילה, נמצא דאין מצות ציצית נוהג כלל בלילה. אבל תפילין דעת רוב פוסקים שמן התורה נוהג בלילה אלא שרבנן גזרו עלה משום שמא ישן בהן, הרי דמצות תפילין תדירה ממצות ציצית שאינה נוהגת בלילות מד"ת ותפילין מהתורה נוהג בלילה, ומשום גזירה דרבנן לא פקע מעלת תדיר ממצות תפילין כיון דמהתורה נוהג בלילות כבימים. ואי משום דציצית נוהג בשבת וי"ט מה שאין כן תפילין, הא מכל מקום מה שנוהג בלילות מה שאין כן בציצית הוא יותר תדירה מהא דשבת וי"ט של ציצית.

נראה שהנימוקי יוסף יענה שגם אם מהתורה אדם מחויב בתפילין בלילה, חכמים הרי אסרו על כך, וא"כ בפועל אין מקיימים את המצוה בלילה. להבנתו, חיוב שאינו בא לידי ביטוי בפועל אינו מגדיר מצוה כתדירה, ולכן ציצית תדירה יותר מתפילין: את שתי המצוות לא מקיימים בלילה, ואת מצוות ציצית מקיימים גם בשבתות וחגים.

בהמשך דבריו, מקשה השאגת אריה קושיה נוספת על הנימוקי יוסף: גם אם נאמר שציצית אכן תדירה יותר, עדיין התפילין הרי קדושות יותר והגמ' הסתפקה במקרה של תדיר מול מקודש (שם):

אין לציצית דין קדימה על תפילין, דהא תפילין דבר שבקדושה הן מה שאין כן ציצית כדאמרינן בפ"ב דמגילה (ד' כו) דחשיב ציצית בין תשמישי מצוה דנזרקין, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן חשיב בין תשמישי קדושה דנגנזין, והרי בזבחים רפ"י (ד' פט) תנן כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו ובגמ' (ד' צ) איבעי' להו תדיר ומקודש איזה מהן קודם תדיר קודם משום דתדירא או דילמא מקודש קודם דקדיש ולא איפשטא וכיון דלא איפשט אם כן אין לאחד דין קדימה על חבירו. וכך פסק הרמב"ם בפ"ט מה' תמידין ומוספין היו לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהן שירצה ע"כ.

השאגת אריה מוסיף להקשות על דברי הנימוקי יוסף. כפי שראינו בדף הקודם, הגמ' לימדה ששלמים אינם נחשבים כתדיר למרות שכיחותם הרבה משום שאין חובה להביאם: מביאים אותם בנדר ונדבה ואדם אינו חייב לנדור ולנדוב. השאגת אריה לומד מכך שגם ציצית אינה נחשבת כתדיר: אין חובה ללבוש בגד של ארבע כנפות, ולבישת הציצית תלויה ברצון האדם כנדרים ונדבות! ובלשונו (שם):

אין שם תדיר על מצות ציצית דהא לאו דבר שבחובה היא דלא חייבה תורה לאהדורי בתר טלית בת חיובא כמו שחייב בתפילין ושאר מצות אלא שאם יש לו טלית בת חיובא מצוה עליו להטיל בה ציצית ואי לא לא כל כה"ג אין דין תדיר עליו להקדימו לשאינו תדיר אלא מצוי מיקרי ולא תדיר. שהרי שם… אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעי' לן מצוי לא קמיבעיא לן ופירש"י שלמים תדירי שהן מצויין מתוך שבאין בנדר ובנדבה מצוי קאמרת שאין תדירתו חובה אלא שהוא מצוי יותר מחבירו ע"כ. הרי אף על גב דלאחר שנדר ונדב קרבן שלמים הקרבתן עליו חובה בעל כרחו, אפילו הכי אזלינן בתר עיקר חיובא והואיל ואין חובה עליו להקדיש שלמים כדי להקריבן לאו דבר שבחובה הן ולא הוו תדיר אלא מצוי, הכא נמי אף על גב דאם לובש טלית בת ד' כנפות מצות ציצית עליו חובה, בתר עיקר חיובן אזלינן והואיל ואין עליו חובה ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית לאו דבר שבחובה הן ולא הוי ליה תדיר דליקדמי לשאינו תדיר אלא מצוי בלבד מיקרי ואין לו דין קדימה מפני מצויותיו.

נראה שלדעת הנימוקי יוסף ציצית אינה דומה לנדרים ונדבות, ואינה נחשבת כ'מצוי': נכון שהמצוה תלויה בתנאי מציאותי, אך אין בכך כדי להגדיר אותה כמצוי. בנדר ונדבה הרצון הוא חלק מהותי מהמצוה שתלויה ברצון האדם, אך ציצית היא מצוה וחובה! מצוה וחובה שאמנם תלויה בתנאי מציאותי, לבישת בגד של ארבע כנפות, אך התנאי המציאותי אינו משנה את מהות המצוה.

 

ז.

השאגת אריה הקשה אפוא קושיות רבות המצטרפות למכלול אחד שמחייב להקדים את התפילין: ראשית, יתכן כאמור שתפילין תדירות יותר ותדיר קודם. ועוד, שציצית נחשבת כמצוי ולא כתדיר, וא"כ ודאי שתפילין תדירות יותר! וגם אם נאמר שהטלית תדירה יותר, התפילין קדושות יותר ויש כאן ספק של תדיר מול מקודש. במקרה רגיל של ספק שכזה, אדם היה יכול לבחור איזו מצוה לקיים, שכן הגמ' נשארה בספק, אך כאן שיש ספק שמא התפילין תדירות יותר, עליו להקדים את התפילין: הן ודאי מקודשות יותר ויתכן שהן גם תדירות יותר! בכל זאת, למרות טענות כבדות משקל אלו לטובת חובת הקדמת התפילין, מסקנת השאגת אריה שאדם יכול לבחור איזו מצוה להקדים. מדוע? הרי התפילין מקודשות יותר ויתכן מאוד שגם תדירות יותר? נלמד את נימוקו (שם):

אין חיוב להקדים תפילין לציצית אפילו תימה נמי דתפילין הוי ליה תדיר ומקודש לגבי ציצית. וטעמא דמילתא דכל דיני קדימה כגון של תדיר או של מקודש אינן נוהגין אלא בשתי מצות שאחד מהן תדירה או מקודשת מחבירתה, אבל לגבי דבר הרשות לית לן בה, דהא אם לא ירצה להקריב שום א' מן הקרבנות הללו הרשות בידו ומותר לעסוק במלאכתו וצרכיו קודם הקרבה, אלא שאם רוצה להקריב מחוייב להקדים ולהקריב התדיר או המקודש קודם לחבירו וכמ"ש בדיני ברכו' בסי' כ"ב בס"ד, אם כן הכא נמי אם מקדים ללבוש הטלית המצוייץ קודם לתפילין לית לן בה דהא הוי ליה מקדים דבר הרשות לדבר מצוה דהא לבישת טלית זה אינו חובה עליו ואי בעי לא לביש ליה כלל הילכך לא איכפת לן בהקדמתו לפיכך הרשות בידו או ללבוש תפילין קודם או ללבוש טלית מצוייץ קודם לתפילין.