לדמותו

עמוס סמואל נולד באוסלו, נורווגיה. אביו, הרב יצחק (יוליוס) סמואל זצ"ל, היה רבה של קהילת יהודי נורווגיה. כשהיה עמוס כבן חצי שנה, פרצה מלחמת העולם השנייה. כשהיה כבן שנה וחצי כבשו הנאצים את נורווגיה, ובכ' באלול תש"ב (2 בספטמבר 1942), בהיות עמוס כבן שלוש וחצי, נעצר אביו בידי הגסטאפו. הגם שהייתה לו אפשרות להינצל מציפורני הנאצים, הוא לא נטש את קהילתו. כחודש לאחר היותו עצור במחנה גריני הסמוך לאוסלו, נשלח לאושוויץ ושם נספה.

באותם ימים החלו אנשי המחתרת הנורווגית להבריח יהודים לשוודיה, שלא נכבשה בידי הגרמנים. ביום הראשון של חנוכה תש"ג (4 בדצמבר 1942), הצליחו אנשי המחתרת להעביר כ-40 יהודים את הגבול מנורווגיה לשוודיה, ובהם עמוס, אימו הרבנית הנרייטה ע"ה לבית פולק, אחיו (לימים הרב) אהרן אלחנן סמואל ע"ה, ואחותו (לימים כלת פרס ישראל, פרופ') אסתר סמואל-כהן ע"ה.
עד מהרה הייתה הנרייטה סמואל לאחת ממארגני אורחות החיים היהודיים בקרב קהילת הפליטים היהודית שהתקבצה בשטוקהולם.

אהבה לארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל ספג עמוס בעיקר מאימו , מאחיו אלחנן ומאחותו אסתר, וכן מהרב שלמה וולבה זצ"ל, שהקים בשטוקהולם 'תלמוד תורה' לילדי היהודים שמצאו שם מקלט. אהבתו של עמוס לארץ ישראל באה לידי ביטוי כבר בהיותו כבן ארבע. הוא צייר בית קטן עם גג אדום ועץ דקל לצידו, וכשהגיש את הציור לאימו, אמר לה: "כשאהיה גדול, אבנה לך בית כזה בארץ ישראל".
כל אותו זמן, מבלי שידעו שאבי המשפחה, הרב סמואל, כבר איננו בין החיים, נעשו פעולות רבות כדי להביא לשחרורו. רק אחרי המלחמה, בקיץ תש"ה, נודע למשפחה דבר מותו באושוויץ. תאריך מותו (ח' בטבת תש"ג, 16 בדצמבר 1942) נודע להם רק כמה שנים לאחר מכן.
בסיועו של הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, קיבלו בני המשפחה אשרות עלייה לארץ (סרטיפיקטים), ובכ"ג באייר תש"ו (24 במאי 1946), עלו ארצה. הם השתכנו לזמן מה במרכז הכרמל בחיפה, בבית הוריה של הנרייטה, נתן ולאה פולק ז"ל, שעלו מברלין בשנת 1933, מיד לאחר עליית היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה.

הנרייטה התאמצה לפרנס את משפחתה בכוחות עצמה. כדי להקדיש זמן לעבודה, היא החליטה לשלוח את עמוס בן השבע לפנימייה. היא באה איתו למוסד מסוים בסביבות חיפה – ממנו התרשמה כמקום ראוי – אך הילד עמוס, שהבחין שהחניכים שם לא נטלו ידיים לפני הסעודה, ולא בירכו לפניה ולאחריה, דחה אפשרות זו. בסופו של דבר הצטרף עמוס לפנימיית 'בית צעירות מזרחי' בירושלים.

ביחד עם חבריו ילדי העולים החדשים, החל את לימודיו בשנת תש"ז ב'בית הספר לדוגמא' לבנים. המורים שקלטו אותו בבית הספר היו מר דב וירצבורג ז"ל וד"ר אברהם זלקין ז"ל, אשר לימים סיפר לנו, כי באחד משיעורי התורה, בעת לימוד מצוות "זכור את יום השבת… אתה ובנך ובתך…", שאל אותו עמוס: "המורה, ואיפה האישה?!" המורה, הנבוך משהו, ביקש ממנו לנסות להשיב בעצמו על השאלה. חשב עמוס וענה: "'היא בתוך 'אתה'! זה כמו שלאישה אסור לרצוח, למרות שלא כתוב בתורה 'לא תרצחי'!"
כשילדיה השתלבו במוסדות חינוך, פתחה הרבנית סמואל, בדירתהּ השכורה שעל הר הכרמל, את "פנסיון סמואל". היה זה בית ההארחה הכשר היחיד בחיפה באותה עת.

וכך, עם פרוץ מלחמת השחרור, הייתה אימו בחיפה, ואילו עמוס היה נצור בירושלים.
במכתביו אליה בימי המצור, הוא לא התלונן על קשיים, להפך, הוא כתב לה שב"בית צעירות" מקבלים הילדים מנת בשר לארוחת צהריים, בעוד שלחבריו לכיתה, אשר גרו בבתי משפחותיהם בירושלים, יש בקושי לחם לאכול…

בתוך שנה וחצי נעשה עמוס הנורווגי-שוודי, ישראלי לכל דבר ועניין. בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור, באה אימו לקחתו מירושלים הנצורה לביתה בחיפה. היא פנתה אליו בנורווגית ובגרמנית. אך הוא לא הבין, והשיב לה בעברית ללא שמץ מבטא זר. בחיפה, המשיך עמוס את לימודיו בבית הספר "יבנה" והצטרף לתנועת הנוער "עזרא". צער רב הצטערה מדריכתו, לאה הקשר – לימים גיסתו, אשת אחיו אלחנן ז"ל – כאשר כעבור זמן, עבר עמוס מעזרא לבני עקיבא.

עם כמה חברים מסניף חיפה, יצא עמוס ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, שם ספג מרוחם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרב אברהם צוקרמן זצ"ל, ומורים נוספים. הוא המשיך להיות חבר שבט "אמונים" בבני עקיבא, והצטרף ל'גרעין'.
לאחר כשנתיים, היה עמוס אחד התלמידים שעברו ללימוד בישיבת 'כרם ביבנה', ישיבת ההסדר הראשונה במדינת ישראל שהוקמה אז. הוא הבטיח לאימו לעמוד בבחינות בגרות בכוחות עצמו.
לימודיו בישיבת 'כרם ביבנה', בעיקר אצל הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל ואצל הרב אלימלך בר שאול זצ"ל, ולימודיו בחברותא עם אנשי הקיבוץ הדתי, הניחו אבני יסוד בעיצוב השקפותיו ואורחות חייו בבגרותו.

הגם שהיה 'ישיבניק' היה עמוס חבר מזכירות גרעין "אמונים", ובמסגרת לימודיו בישיבה, התגייס עם חבריו לצה"ל, ובאימון המתקדם עבר קורס צניחה.

בעת שחבריו לגרעין הנח"ל שירתו בהיאחזות "כרם שלום", חזר עמוס ללמוד תורה ב'כרם ביבנה'. במילואים שירת שנים רבות ב"גדוד מרגמות מוצנח", והשתתף ב"מלחמת ששת הימים", ב"מלחמת יום הכיפורים", ובמבצעים שונים. לימים שירת גם ב"חיל החינוך".
עמוס המשיך את לימודיו בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים. שם למד מפי הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב הנזיר רבי דוד כהן, הרב שלום נתן רענן קוק, הרב מרדכי פרום, הרב אברהם אלקנה שפירא והרב שאול ישראלי – זכר כולם לברכה. באותה תקופה הוסמך לרבנות על ידי הרב משה לוין זצ"ל, רבה של נתניה, והרב סלמן חוג'י עבודי זצ"ל, חבר מועצת הרבנות הראשית ובית הדין הגדול.

תוך כדי לימודיו בישיבת "מרכז הרב", בשנת תשכ"א, החל עמוס להעמיד תלמידים והשתתף בהקמת ישיבת 'תקוות יעקב' במושב 'שדה יעקב'. בשנת תשכ"ג נשא לאישה את עטרה לבית אורליאן, וביחד הקימו את "בית סמואל" לדורותיו, ברחוב הרב מימון בקריית משה שבירושלים.

עם נישואיו החל לשלב תורה ועבודה. הוא המשיך ללמוד בישיבה וחָלק מזמנו לעבודת חינוך והוראה, במגמה להפריד בין לימוד תורה לבין עבודה לשם פרנסה.

בשנת הלימודים תשכ"ו התמנה הרב עמוס לר"מ בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ולאחר מלחמת 'ששת הימים' שלח אותו הרב נריה לעמוד בראש אולפנה 'סגולה' בקריית מוצקין.
בשנת תשל"א שבו עמוס, עטרה וילדיהם: עדית, גאולה ויצחק אהרן, לירושלים, שם נולדו לעמוס ולעטרה בנם אריאל ובנותיהם אפרת ואורה. בירושלים הוסיף עמוס לעסוק בהוראת מקצועות קודש בבתי ספר תיכוניים דתיים בעיר, הניח יסודות ל'מדרשיית עמליה', והתמנה למנהלה הראשון. הוא כיהן כרב וכמורה ב'מכללת אפרתה', המכשירה מורות וגננות, שם לימדן דרכים להוראת תורה שבעל-פה לילדים צעירים. ב'מכללה הדתית למורים ע"ש רא"מ ליפשיץ', שימש הרב עמוס כרב המכללה וכן עמד בראש החוג לתושב"ע, ב'ישיבת המאירי' לימד 'תלמוד ירושלמי' ובאוניברסיטה העברית במסגרת החוג לתלמוד שבו למד, לימד עמוס תלמוד למגוון רחב של תלמידים. במהלך כל שנות עבודתו לא פסק מלעסוק בתורה. באוניברסיטה הוא למד אצל פרופ' אפרים אלימלך אורבך ז"ל, פרופ' אברהם גולדברג ז"ל, פרופ' שמשון רוזנטל ז"ל, פרופ' שרגא אברמסון ז"ל ואצל מורים נוספים.
מתוך אהבתו לתורת ארץ ישראל, התרכז בלימוד "תלמודא דבני מערבא" – התלמוד הירושלמי.
בהנחיית מורו פרופ' יעקב זוסמן ז"ל, כתב עבודת דוקטורט על "מפעלו הפרשני והטקסטואלי של ר' שלמה סירילאו על סדר זרעים בתלמוד הירושלמי".

הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל המליץ לעמוס לפרסם את עבודתו כספר, אך הוא לא הספיק לעבוד על זה. עם זאת, מאמרים העוסקים בענייני אגדה והלכה, במסרים מוסריים וחינוכיים המשוקעים בדברי חז"ל, ובהוראת תורה שבעל-פה לבנות ולבנים, פרסם עמוס במגוון כתבי עת.
בשנים תשנ"ג – תשנ"ה כיהן הרב עמוס כרב הקיבוץ "שלוחות". בתפקידו זה, זכה לבטא בפועל את תחומי התעניינותו: בירור הלכה בתחומי הפרט והחברה הקיבוצית, יישום הלכה למעשה של מצוות התלויות בארץ, וחינוך ילדים ובני הנוער.

במהלך השנים לא נותק הקשר בין הרב עמוס ובין 'ישיבת מרכז הרב'. ב'ימים נוראים' הוא התמיד להתפלל בישיבה; ארבעים ושלוש שנים הדהדה באוזני המתפללים נעימת קריאתו את "עקידת יצחק", את "תפילת חנה" ואת "מפטיר יונה".

בימות החול נהג עמוס להתפלל בבית הכנסת בית יהודה שבמוסד הרב קוק, שם לימד משנה והלכה בין מנחה לערבית. בשבתות ובמועדים היה מתפלל בבית הכנסת מניין הורים שהוקם על יד 'בית ספר מימון', בכל שבת בבוקר נהג להשכים להתפלל במניין הראשון. בתום התפילה למד גמרא בחברותא עם חבריו מן הקהילה פרופ' עמוס אלטשולר והגיאולוג אורי וירצבורגר לאוי"ט. אחרי שהם יצאו מירושלים, נמשך הלימוד בקביעות עם חברים אחרים: ההיסטוריון ד"ר חיים פלס ז"ל, המתמטיקאי פרופ' ישראל אהרוני ז"ל, הפילוסוף פרופ' שלום רוזנברג ז"ל והכלכלן אורי צבי בן נון לאוי"ט. מסורת לימוד זו נמשכה בהתמדה כמעט עד השבת האחרונה לחייו.
עם פרישתו לגמלאות – ביוזמת הרב יצחק כהן מרחובות והרב אורי כהן, ראש כולל מר"ץ במבשרת ציון, חבריו של עמוס מנוער, קבעו לעצמם מסגרת ללימוד 'תלמוד ירושלמי'. חבריו מן 'החברותא של שבת' וחברים נוספים שהתעניינו בלימוד הירושלמי הצטרפו אליהם, ויום רביעי בשבוע היה כולו "ירושלמי". לימוד זה, שהתקיים בקביעות במבשרת ציון, ממש החיה אותו, וגם בזמן שגברה עליו המחלה השתדל לא להחמיץ אותו והודות לחבריו הטובים הוסיף להגיע למבשרת.
ששת ילדיהם של עמוס ועטרה זכו ב"ה להקים בתים נאמנים בישראל וזיכו אותם בנכדות ובנכדים, ואף בנינות ובנינים. עמוס חש שקוים בו "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ". הוא שמח בצאצאיו ולא חדל לטפח אותם ולהשקיע בחינוכם ובהתפתחותם. הוא נקשר אליהם באהבה והם מתגעגעים אליו ומשיבים לו אהבה.

יהי זכרו ברוך.