"עילויא אחרינא" / עמוס פניגשטיין

הגמרא בדף ל"ו אומרת:

"קמחא דחיטי (קמח חיטה) רב יהודה אמר 'בורא פרי האדמה' ורב נחמן אמר 'שהכל נהיה בדברו'".

בהמשך מנמקת הגמרא את השיטות הנזכרות:

"שמן זית מברכין עליו 'בורא פרי העץ' אלמא אע"ג דאשתני סמלתיה קאי הכא נמי אף על גב שאשתני במלתיה קאי".

זהו הסבר שיטת רב יהודה. ובהסבר שיטת רב נחמן: "מי דמי התם לית ליה עילויא אחרינא הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת".

כדי להבין טעם "עלויא אחרינא" צריך לברר תחילה מדוע בלא טעם זה הית הברכת הקמח "בורא פרי האדמה" כברכת השמן, כשיטת רב יהודה. בדף ל"ח, מסתפקת הגמרא בטרימא, אם ברכתה "בורא פרי העץ" או "שהכל", ומסיקה שברכתה - "בורא פרי העץ".

בדין זה נחלקו הרמב"ם ורש"י: רש"י פירש "טרימא - כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי", וה"בית יוסף" הסיק מכך בסימן ר"ב "שאם היה מרוסק לגמרי אין מברכין עליו בורא פרי העץ".

הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות ה"ד) חולק: "תמרים שמיעכן... ועשאן כמו עיסה מברך תחילה בורא פרי העץ"[1].

לשיטת הרמב"ם ברור מדוע בלא טעם "עלויא אחרינא" היו מברכים על קמחא דחיטי "בורא פרי האדמה", אבל לשיטת רש"י גם בלי טעם עילויא אחרינא היה מקום לברך שהכל, שהרי קמח מרוסק לגמרי וירד מעליו שם פרי. קשה מדוע צריך רש"י לטעם עילויא אחרינא?

פסק הרי"ף הרי"ף פוסק כרב נחמן: "ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא".

הרא"ש ותלמידי רבינו יונה מקשים במקום, ובלשון תלמידי רבינו יונה: "היאך יכולים הם לפסוק כמותו מטעם שהוא לא הזכיר אותו כלל".

הקושיה כפולה:

א. מדוע רב נחמן לא תלה בטעם זה?

ב. כיצד יתרץ רב יהודה טעם זה, שהרי לרב יהודה ברכת הקמח "בורא פרי האדמה" [2]?

ראשונים אחרים אינם מנמקים כך את דינו של רב יהודה, ונאלצו לפתור את בעית "דרך אכילה" בדרכים שונות.

רבי יהודה החסיד: מדובר בקמח שאינו טחון לגמרי, וראוי לאכילה.

תוספות: מדובר בקמח שיבולת שועל.

רא"ש: מדובר בקמח של חיטים קלויות.

את שתי השאלות שנשאלו לעיל ניתן לתרץ בכמה אופנים:

א. ראשונים אלה אינם דוברים כרש"י אלא כרמב"ם הנזכר.

ב. אם נקבל את תירוצו של רב יהודה החסיד הרי קמח זה אינו טחון לגמרי ולא פקעה ברכתו גם לשיטת רש"י.

ג. בתמרים ההבדל בין טחינה במקצת לטחינה מושלמת מהותי יותר, שהרי הרמב"ם עצמו מתבטא בלשון "עשאן כמו עיסה" ודוקא שם פוקעת הברכה.

ד. רק בברכת "בורא פרי העץ" יש ענין בצורת הפרי, ובברכת "בורא פרי האדמה" - אין[3].

ה. למרות שטחינה מפקיעה בדרך כלל ברכה, טעם העילויא הוא שגורם "בורא פרי האדמה" לרב יהודה.

אפשרות אחרונה זו תוכל ליישב במקביל גם את הרי"ף. נוכל לומר גם שם, שלמרות שאין דרך לאכלו בכך, טעם ה"עילויא" היה מחדש בו ברכה. סברא זו טעונה הסבר רחב יותר שיובא בהמשך.

סברת עילויא אחרינא

מהסברי הראשונים עולות שתי הבנות עיקריות בסברא זו:

א. ברכת הפרי שייכת במצבו הראשוני ובמצבו האופטימלי, בשלבי ביניים אינו נחשב לפרי, וממילא ברכתו "שהכל".

ב. במקום שנית ל"קדם" את הפרי לברכה חשובה יותר, כמו במקרה שלנו "המוציא", אם יצא מכלל מצבו המקורי לקראת מצב היעד, כבר נעקרה ברכה ראשונה לטובת השניה. נמצא שברכה ראשונה כבר נעקרה ושניה עדיין אינה דרושה, ובנתיים ברכתו "שהכל"

הגמרא בתירוצה הניחה שלשמן אין עילויא אחרינא. להבנה הראשונה הוא מגיע מיד לידי עילויו, לסברא שניה אין לו עילוי כלל שהרי אין לו ברכה חשובה יותר מ"בורא פרי העץ".

רש"י מפרש: "ולכלל דרך אכילתו לא בא". נראה אם כן שהבין כפירוש ראשון.

תלמידי רבינו יונה: (בהסברם לרי"ף) "ויצא מכלל דין ראשון שקובע ברכה חשובה יותר". הסבר זה נראה כהבנה שניה שהדבר תלוי במעבר לברכה חשובה.

הגדרת המצב

יתכן שהגדרה המדוייקת של מצב "עילויא אחרינא" שנויה במחלוקת הראשונים הבאה:

הרשב"א אינו מקבל את התירוץ שהובא לעיל בשם הרא"ש שמדובר בקמח קליות. הסיבה לכך : אי אפשר לאפות לחם מקמח קליות ואם כן אין לקמח זה "עילויא אחרינא".

סברא הפוכה לכאורה עולה מתלמידי רבינו יונה (כ"ז: באלפס) ד"ה "מיא דשיבתא". לתירוץ אחד שם, ברכת השכר (הנעשה משעורים) "שהכל" דוקא מפני שאינו יכול להגיע לעילויא של פת.

ניתן לתלות מחלוקת זו בהבנות שהובאו לעיל בסברת "עילויא אחרינא". אם הפקעת הברכה נובעת מעקירתה לצורך ברכה חשובה יותר, סביר שזה נכון דוקא אם השלב העכשווי יכול לשמש כשלב מעבר. אם כבר הגיע ליעד אחר, אין מקום להפקיע ברכתו - כך נבין את הרשב"א בענין קליות. (אלא שאז תהיה סתירה בין שיטת תלמידי רבינו יונה בשכר לשיטתם בהסבר הרי"ף). אם הברכה המקורית שייכת רק במצב המקורי ובמצב האופטימלי, ברור, שאם ניטלה ממנו לגמרי האפשרות להגיע למצב האופטימלי, הדבר מחייב עוד יותר ברכת "שהכל".

יתכן לתלות גם את הדיון הראשון בענין זה. כאמור צריך להסביר ברי"ף שלמרות שמצבו הבסיסי של קמח הוא ברכת "שהכל" מטעם שאין דרך לאכלו, הטעם של "אשתני לעילויא" מחיל עליו ברכת פרי לשיטת רב יהודה.

ניתן לחקור[4] בהפקעת ברכה על ידי שינוי, האם הפרי עדיין לפנינו, והשינוי לרעה מוריד את רמת ברכתו, או שנתיחס לדבר בבחינת "פנים חדשות באו לכאן", אלא שיש עוד מצבים שברכתם "בורא פרי האדמה/העץ" כמו למשל שמן, כיון שהזיתים נטעו לכך, נחשב אף הוא לענים זה. אם ההבנה ב" ע ילויא אחרינא" שברכת הפרי שייכת במצבו הראשוני והאופטימלי, נראה יותר לקבל את הצד השני בחקירה זו. כלומר, יש כאן "פנים חדשות" רק שלעיתים חייבים גם עליהם ברכה, כברכת הפרי, כאשר הם יעודו של הפרי.

להבנה האחרת, ניתן לומר, שהפרי לפנינו ורק ששינוי לרעה מפקיע ברכתו. כאשר השנוי הוא למטרת עילוי, הברכה אינה פוקעת, אלא אם נאמר שהפרי "נופל בין הכסאות" - מברכה ראשונה נעקר לצורך האחרת, ואל זו עדיין לא הגיע. אם הפרי נשתנה לצורך עילוי אחר שברכתו אינה חשובה יותר לא תפקע ברכתו כיון שאין הפקעה לרעה, ואפילו אין זו דרך אכילתו במצבו הנוכחי, תישאר ברכתו "בורא פרי העץ". (דבר זה ודאי קשה לסברא האחרת של "פנים חדשות").

הסבר אחרון זה קרוב יותר ליישב את הרי"ף. הקשנו: אם "לא רגילי אנשי לספויי קמחא" מדוע לא נימק כך רב נחמן את ברכת "שהכל", וכיצד יתיישב רב יהודה הפוסק "בורא פרי האדמה" עם בעיה זו? באמת, נאמר שברכת הקמח "שהכל" כיון שאין דרך לאכלו וזהו שינוי לרעה. "המנגנון" של "עילויא אחרינא" פועל רק כדי שנוכל להגדיר שינוי זה כשינוי הפקיע ברכה. לולא היתה ברכת הלחם שונה מברכת החיטה, היינו רואים במצב זה שינוי לעילויא למרות שבשלב זה אינו ראוי לאכילה. זהו הסבר שיטת רב נחמן. רב יהודה אינו מקבל סברה זו ורואה בכך שינוי לעילויא ולכן למרות שאין דרך אכילתו בכך ברכתו "בורא פרי האדמה".

דבר זה יסביר מדוע לתלמידי רבינו יונה בהסבר הרי"ף הנ"ל מתייחסים ל"ברכה החשובה" סברא הנוטה להסבר האחרון ב"עילויא אחרינא", למרות שהעולה משיטתם הם לגבי שכר נוטה להבנה האחרת כפי שהוסבר לעיל.

---