קדימה בברכות / בני גזונדהייט

מבנה הפרק

לפני שנכנס לנושא "קדימה בברכות" נשקיף על מבנה הפרק כולו ועל ידי כך נבין את מקומה של סוגייתינו בפרק זה, עוסק בדיני ברכות הנהנין[1].

בתחילתו מפורטות הברכות לסוגיהן (משנה דף ל"ה.) - דין טעה בברכה (מ.) - דיני ברכת "שהכל" שהיא ברכה כללית (מ:).

בחלקו השני מדובר על היחס בין הברכות. דין קדימה - "היו לפניו מינים הרבה" (סיפא של המשנה דף מ: ובמשניות מופיעה משנה נפרדת!) - אפשרות לפטור בברכה מין אחר ובהשלמה לכך אשפרות לפטור/להוציא את חבירו בברכתו (מ"ב.). והמשנה הבאה מסיימת ומסכמת את ההלכות איך לפטור בברכה מין אחר (מ"ד.).

לבסוף המשנה האחרונה, המכינה לקראת הפרק הבא, שנושאו ברכת המזון והזימון, מלמדת דין ברכה אחרונה (מ"ד.).

בהמשך נראה שלא לחינם משנתינו מופיעה בין "טעה בברכה" ודיני "שהכל", ובין "עיקר וטפל"[2].

המשנה וקושיותיה

כפתיחה לסוגייתינו נביא את לשון המשנה ונבדוק את הבעיות התעוררות ממנה ואת הנקודות המרכזיות:

"היו לפניו מינים הרבה: ר' יהודה אומר אם יש ביניהם מין שבעה עליו הוא מברך, וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה".

1. "מינים" - האם הכוונה למינים שברכותיהם שוות או אפילו למינים שאין ברכותיהם שוות?

2. "עליו הוא מברך" - האם לפי ר' יהודה עדיפות שבעה מינים הוא לפטור את שאר המינים מברכה או מברך גם עליהם אלא ששבעה מינים קודמים להם בברכה?

3. "איזה מהן שירצה" - באיזו מידה חכמים מקבלים דיני עדיפות?

4. האם ר' יהודה מעדיף ז' מינים בכל מקרה או מקבל הוא גם כן עדיפויות אחרות?

5. "מין שבעה" - האם דווקא כשהמין עדיין בצורתו הטבעית או אפילו כשנעשה ממנו צורה ומאכל אחר?

6. מקורות וטעמים של ר' יהודה וחכמים ונקודת המחלוקת.

7. פסק הלכה.

8. לא נדון על כל נקודה כבעיה נפרדת, כי הן קשורות זו בזו. מבהיר כמה יסודות חשובים באופן שיובהרו גם שאר הנושאים.

כשברכותיהם שוות או בשאין ברכותיהם שוות

הנקודה הראשונה העסיקה את החכמים, והאמוראים התחילו בה את הדיון בגמרא (דף מ"א.). זו שאלת מפתח לכל הסוגיא כולה.

עולא קובע שה"מחלוקת בשברכותיהם שוות". חכמים סבורים ש"מין חביב עדיף", לפי זה הלשון של משנתינו "איזה מהן שירצה" אינה באה להביע אדישות ואי איכפתיות (כמו שלכאורה אפשר להבין מהלשון כמו ברכות דף ל"א. "יכול להתפלל אדם לכל רוח שירצה", סוכה דף ז. "מעמידו לכל רוח שירצה", מנחות דף פ. "יתכפר באיזו מהן שירצה" ועוד ועוד); כוונת חכמים שהעדיפות אינה אובייקטיבית כמו לדעת ר' יהודה אלא סובייקטיבית לפי חביבותו של כל אדם. אף על פי שמסקנותיהם שונות - כוונתם של ר' יהודה וחכמים ביסודה זהה: "דחביב לרבנן כמו מין שבעה דלר' יהודה" (לשון הרא"ש בפסקיו, התחלה).

המאירי - ובדומה כבר הרשב"א - מאפיין את העדיפות הסובייקטיבית "שהוא כעין עיקר והאחר כעין טפילה". "כעין" לדיוקא, שהרי גם ר' יהודה מקבל את הכלל של "עיקר וטפל" של שתי המשניות הבאות, כפי שהגמרא מפרשת. "חביב" דומה באופיו ל"עיקר". כשם שיש לעיקר הגדרה ברורה - כך[3] דרושה גם ל"חביב" הגדרה הלכתית מדויקת. לפי זה הגדיר הרא"ש (רבינו יונה, טור, שו"ע) את המושג "חביב": "אם אחד המינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחילה - יברך על החביב". אבל הרמב"ם בניגוד לשיטת הרא"ש מבין "איזה מהן שירצה להקדים - יקדים", היינו "החביב לו אז באותה שעה" כפי שהשו"ע מנסח את שיטתו (או"ח סי' רי"א; ראה ב"י שם ד"ה והרמב"ם בסופו וכ"מ על אתר ברכות פ"ח הלי"ג).

ר' יהודה אינו מתחשב בחביבות של כל אדם, שהרי התורה עצמה החשיבה את שבעת המינים יותר, ובדין שהמין ה"חביב לתורה" כביכול חשיב טפי ופוטר את הפחות חביב לה.

לפי עולא "המחלוקת כשברכותיהם שוות... אבל בשאין ברכותיהם שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה". מניסוח זה של הגמרא מוצאים אנו שלשה כיוונים בראשונים, שבאו לקבוע את היחס בין ר' יהודה וחכמים להלכה:

תוספות, רשב"א - בשאין ברכותיהם שוות "ר' יהודה מודה דאין עדיפות בשבעת המינים אלא מברך על איזה מהן שירצה תחילה - החביב לו". (לשון תד"ה אבל בשאין). לפי הבנתם, הדין של "מברך על זה וחוזר ומברך על זה" בשברכותיהם שוות. ונימוקם עמם שוודאי ר' יהודה מודה לשיטת חכמים בשאין ברכותיהם שוות, דדאין להכריע כיחיד במקום רבים.

המרדכי (סי' קל"ב) - חכמים מודים לר' יהודה בשאין ברכותיהם שוות שמין שבעה עדיף, כי הרי האמוראים - ר' חסדא ור' המנונא בעמוד ב' - קיבלו את ר' יהודה להלכה בברכותיהם שוות ומסתמא הלכה כר' יהודה גם בשאין ברכותיהם שוות.

הרא"ש, ראבי"ה (סי' קט"ז) - הרגישו שהגמרא בניסוחה הנ"ל מתכוונת לנייטראליות דווקא: "ולי נראה מדלא קאמר "מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף" אלמא אפילו אחד מהם חביב יכול לברך על השני והוא מוסיף סברא חשובה: "כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל".

לפי התוספות והרשב"א מין חביב הוא הנימוק החשוב ושייך ג"כ בשאין ברכותיהם שוות. המרדכי סובר ש"מין שבעה" חשוב יותר מחביב. הוא מושפע מהמסקנה, שהלכה כר' יהודה והפסוק אף מחזק את דעתו. לפי הרא"ש, לא שייך "חביב" או "מין שבעה" כלל בשאים ברכותיהם שוות, הוא עקבי בשיטתו, כי הרי בהגדרת אופי השיטות של ר' יהודה וחכמים שהבאנו לעיל בשמו "חביב לרבנן כמו מין שבעה דלר' יהודה". כיון שלפי עולא המחלוקת היא דוקא בשברכותיהם שוות - גם טעמיהם שייכים רק בשברכותיהם שוות אבל בשאין ברכותיהם שוות אין ל"חביב" או ל"מין שבעה" משמעות ועדיפות כלל.

להלכה פוסק הטור בעקבות אביו הרא"ש שאין בזה כלל עדיפות לא של חביב ולא של מין שבעה. השו"ע מקבל ג"כ את שיטתם אלא שמוסיף "ויש אומרים שגם בזה צריך להקדים את החביב" כמו התוספות הנ"ל ובדרך זו הלך הרמב"ם (פ"ח הלכות ברכות הי"ג).

לפי עולא במחלוקת בשברכותיהם שוות. בשאין ברכותיהם שוות לכולי עלמא מברך פעמיים. מסקנה זו, שמברך קודם על האחד ואחר כך על השני, יכולה לכאורה ליצור בעיות: רש"י מזכיר את המשנה הקודמת ומקשה: "בירך על פירות האילן, בורא פרי האדמה - יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ - לא יצא". לפי זה ברכת בורא פרי האדמה יכולה לכלול פירות האילן ואיך אפשר לברך על זה ולחזור ולברך על השני? רש"י עצמו מתרץ שהתם יש רק מין אחד ועליו הוא טעה ובירך. אז בורא פרי האדמה - הכוללת ג"כ את פירות האילן "דעיקר אילן ארעא הוא" - יכולה לחול על פירות האילן ופוטרתן, אבל הכא שיש שני מינים לפניו ברכת בורא פרי האדמה יכול הלחול דוקא רק על פירות האדמה כי היא אינה פונה כלל אל פירות האילן לפוטרם מדין "עיקר אילן ארעא הוא".

התוספות מעלים נקודה חדשה וחשובה מאד, שלפי כמה ראשונים משפיעה, כפי שנראה, גם על פסק ההלכה: לא רק חשיבות האוכל קובעת אלא גם לברכות יש חשיבות משלהן ויכולות להשפיע על הסדר:

בדף ל"ט. בסיפור של בר קפרא (ראה שם רש"י ד"ה מלגלג ותד"ה חביב) מקלבים שברכה יותר מפורטת עדיפה וקודמת "דמבוררת טפי", כי חשיבותה גדולה מברכה כללית[4]. והנה לפי זה אף על פי שאינו בא לפטור את פירות האילן ע" י בורא פרי האדמה כפי שרש"י הסביר למעלה - הרי על כל פנים בורא פרי העץ מבוררת טפי ובדין שתקדים לבורא פרי האדמה. - הבה"ג סובר שאין הכי נמי בסוגייתינו הכוונה שמברך קודם על פירות האילן, כי בורא פרי האדמה יותר כללית ובכוחה לכלול את פירות האילן כשטעה. אם כן חייבים לצמצם את הבנת "מברך על זה וחוזר ומברך על זה" לאור הסוגיא בדף ל"ט. שבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה. אבל שיטת התוספות והרא"ש יותר נראית שמחלקים בין המקרים: ברכת "שהכל" באופיה מתכוונת להיות כללית ולכלול כל דבר[5] ולכן בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ קודמות לה. אבל ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי ההאדמה שוות במהותן, אלא גיוון דק מבדיל אותם, שאינו משמעותי להלכות קדימה[6]. לעומתם ברכת "שהכל", כל כולה שונה מהן[7].

להלכה פסקו האחרונים: כששניהם שווים בחביבותם - יברך קודם בורא פרי העץ כמו הבה"ג; אבל כשפירות האדמה חביבים - יברך עליהם תחילה לפני ברכת בורא פרי העץ כמו התוספות והרא"ש (שו"ע שם בט"ז סק"ב ומגן אברהם סקי"ג).

זו היתה שיטת עולא, אבל ר' יצחק נפחא סובר שהמחלוקת במשנתינו "אף בשאין ברכותיהם שוות". העדיפות אינה שהברכה על החביב או על מין שבעה פוטרת את שאר המינים שלפניו, שהרי ברכותיהם אינן שוות וחייב לברך שתי ברכות - אלא הדיון הוא גם על הקדימה. כמובן שלפי ר' יצחק נפחא חולקים גם בשברכותיהם שוות (דף מ"א. רש"י ד"ה דאמר רב יצחק), אלא שמיותר להשמיע לנו דין זה במשנתינו לפי הבנה זו. אופיה של המחלוקת אינה שונה מהסברנו לעולא שהמחלוקת בשברכותיהם שוות, אלא שר' יצחק נפחא מרחיב אותה גם ל"שאין ברכותיהם שוות". מבחינה לשונית אי אפשר להכריע מ"מינים" אם הספק הוא דוקא בשברכותיהם שוות או אף בשאין ברכותיהם שוות, כי מצאנו שתי משמעויות שונות ל"מין". דוגמא יפה וברורה יש בפאה פ"ב מ"ה: "מינים" שברישא, משמעותם שני סוגים שונים לחלוטין כגון חיטה ושעורה, בסיפא הכוונה לשני סוגים דומים זה לזה ששניהם ממין חיטה. אף במשנתינו הספק אם לגבי ברכה יש להם שני דינים שונים או שמא דין אחד להם.

"עליו מברך" במשנתינו מתפרש לפי עולא "עליו דוקא חייב לברך, וכוללל בברכה זו אף שאר המינים". לפי ר' יצחק נפחא צריכים להבין אחרת (או להוסיף במשנתינו) "עליו הוא מברך תחילה" ומדובר כשברכותיהם אינן שוות, ופשיטא בשברכותיהם שוות דוודאי מברך על חביב או מין שבעה ופוטר את השני.

גם מבחינת הלשון וגם מבחינת הסברא - הוא מכניס שני חידושים למשנה בשעה שחידוש אחד מתיישב יותר טוב עם פשט המשנה - ר' יצחק נפחא קשה ואין להתפלא שהפוסקים הבינו את המחלוקת כעולא.

הלימודים והסברות של השיטות

בהמשך הגמרא מסבירה את שיטת ר' יהודה "כל הקודם בפסוק זה מוקדם לברכה שנא' ארץ חטה ושעורה..." טעם זה בא להסביר את עדיפות מין שבעה אף בשברכותיהם שוות. יש אומרים שחכמים מקבלים את הלימוד כשאין חביבות (ר' שמעיה בתד"ה א"ר ירמיה), אבל רש"י, תוספות ורא"ש סוברים שחכמים לא מקבלים כלל את הלימוד. הסיפור בסמוך לפי ר' שמעיה הוא גם לשיטת חכמים אלא ששם לא היתה חביבות. אבל קשה להכניס גורם "חביבות" לסיפור שאינו נזכר בו כלל. לכן דברי רש"י, תוספות, רא"ש נראים יותר.

לחכמים יש ג"כ דרשה בפסוק זה ש"כל הפסוק כולו לשיעורין..." והגמרא מפרטת בשם ר' חנן שגדלי הפירות בפסוק זה קובעים את השיעורים בדינים מתחומים שונים: טומאה, נזיר, שבת ובעיקר "כזית" שהוא המפורסם ביניהם, אף על פי שלפי המסקנה הדרשה אסמכתא בעלמא - ולכן ר' יהודה לא מתייחס לזה כלל - ערך רעיוני חשוב טמון בה. ונרמוז עליו בקצרה. לפי חכמים גדלי הפירות של ארץ ישראל קובעים את השיעורים של כל ההלכות הקשורות בשיעורים אלה. דבר זה מזכיר לנו את כל דברי הרמב"ם (ספה"מ עשה קנ"ג) בענין קידוש החודש שסמכות חכמי א"י רק היא הקובעת[8].

ירושלמי

בירושלמי ברכות פ"ו ה"ד מצאנו דעה מעניינת בהבנת מחלוקת התנאים. ר' יהושע בן לוי שמחלוקת תנאים כשיש בדעתו לאכול אחר כך פת, אבל אין בדעתו לאכול אחר כך פת לכולי עלמא מין שבעה עדיף. ר' אבא לא מחלק בין בדעתו לאכול אחר כך פת וחולק על ריב"ל.

בהבנת שיטת ריב"ל נאמרו מספר תירוצים ובעיקר בשני כיוונים אלה:

- הלחם קודם כללית לכל דבר ואם מברך לפניו על פירות משום שחביבים לו יותר - אין מקום לחלק בעדיפות מין שבעה או מין חביב (פירוש ספר החרדים שם). ובנימה קצת שונה, מנמק הר"ש סירילאו שם מדין "עיקר וטפל", שהרי הפת עיקר והפירות טפלות ובטל אין מקום לדון על דיני קדימה. נצרף להבנה זו את דברי הרמ"א או"ח סי' רי"ב: על הטפל מברך תמיד "שהכל" בשקודם לאכילת העיקר אפילו כשברכתו בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ וכדומה. תפקיד הברכה בטפל אינו לשבח כמו שבדרך כלל מטרתה בברכות, אלא להתיר הנאה:

"כיוון שהוא טפל לדבר אחר ואין עיקר ההנאה מאותו דבר - אין לברך עליו ברכתו הראויה לו אלא צריך לברך עליו שלא יהנה מהעוה"ז בלא ברכה". (לשון המגן אברהם שם).

אמנם האחרונים מתלבטים בדעה זו הרמ"א, אבל לעניינינו שלא דנים בטפל על חשיבות הברכות למיניהן אלא רק היתר הנאה חשוב. הר"ש סירילאו הולך באותו הכיוון אף על פי שאינו מרחיק לכת לומר שמברך רק "שהכל" על הטפל, אלא שאין דיני קדימה נוהגים בטפל[9].

- הפני משה מפרש בדרך מקורית: כשאוכל פת - ברכת המזון פוטרת את הכל בין מין שבעה ובין מין חביב. אבל כשלא אוכל פת - חייב לברך על שבעה מעין ג' ועל מין חביב רק בורא נפשות. כיוון שלגבי ברכה אחרונה מין שבעה עדיף - חייב לכבדו ג"כ בברכה ראשונה להקדים את ברכתו.

הלכה

להלכה התקבלה דעתו של ר' יהודה. וכמה הוכחות מחזקות את שיטתו: הסיפור בהמשך (דף מ"א:) מראה שהאמוראים קיבלו את דעתו להלכה. - המאירי רצה להוכיח מעובדא דבר קפרא (דף ל"ט.) שחביבות אינה מופיעה שם בשיקולים לפסק ההלכה. - הירושלמי הנ"ל פוסק בסופו בפירוש "אם יש ביניהם ממין שבעה - עליו הוא מברך". - וכמו"כ התוספתא (ברכות פ"ד הי"א), בה"ג, תוספות, רשב"א, מרדכי, רא"ש, טור ושו"ע. בתוכם יש כמובן פרטים שונים (חלקם הובא בענין "בשאין ברכותיהם שוות" למעלה). רק רב האי גאון, הרמב"ם ורבי שמעיה בתוד"ה "אמר ר' ירמיה" פוסקים כחכמים, אבל גם הרמב"ם עצמו מקבל את עדיפות מין שבעה כשאין לו חביבות (פ"ח מהלכות ברכות הי"ג).

רב המנונא בסיפור דייק שבכלל "כל הקודם בפסוק קודם לברכה" יש לחלק בין "ארץ" קמא ובתרא, ש"ארץ בתרא הפסיק העניין". זית ותמרים (ראשון ושני ל"ארץ בתרא") קודמים לגפן, תאנה ורימון, התוספות (מ"א: ד"ה זה שני) כבר עמדו על כך שחיטה קודמת לזית ושעורה לתמרים שהם קודמות בפסוק.

יש נפ"מ גדולה באיזה צורה המינים באים לפניו; נעמוד רק על כמה הבדלים חשובים:

חיטה ושעורה הכוונה דווקא כשעשה מהן לחם או תבשיל שברכתם אינה בורא פרי האדמה[10], שהרי ברכת בורא פרי האדמה וודאי אינה קודמת לבורא פרי העץ (אלא אם כן יש חביבות לפירות האדמה - ראה לעיל פסק הט"ז וה"מגן אברהם"). ויש מסבירים כי הפסוק הבא: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" מוכיח כי הכוונה דווקא ללחם ולא לכוסס את החיטה והשעורה (רשב"א בחידושיו). "המוציא" קודם ופוטר את ברכת "בורא מיני מזונות" וכמו"כ את כל שאר הברכות, ואפילו תבשיל משאר חמשת מיני דגן (כוסמין, שיבולת שועל, שיפון) קודם לגפן תאנה ורימון, שאפשר לעשות מהן לחם, חשבוים ונחשבים לענין קדימה כמו לחם עצמו. גפן היינו דווקא ענבים, אבל היין שקובע ברכה לעצמו קודם לזית.

המגן אברהם הסימן רי"א מסכם בקצרה להלכה:

"זה כלל סדר המעלות: המוציא[11], במ"מ על החיטין, בפה"ג, זית, בבמ"מ על השעורין, (פה לכאורה מקומם של תמרים, ותמוה שחסר), גפן, תאנה ורימון, בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ קודמים לשהכל, בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ אזלינן בתר חביב אפילו השני ממין שבעה, היו שנים חביבים אזלינן בתר מין ז', המוקדם בפסוק קודם, שניהם אינן ממין שבעה יש להקדים "בורא פרי העץ".

---

[7] אם נוסיף ברכת הגפן, נוכל לסכם את שיטת הבה"ג והתוספות בסדר איכות ואופי הברכות:

בה"ג תוספות, רא"ש

1. בורא פרי הגפן 1. בורא פרי הגפן

2. בורא פרי העץ 2. בורא פרי העץ - בורא פרי האדמה

3. בורא פרי האדמה 3. "שהכל"

4. "שהכל"

[8] על הצד הרעיוני של משמעות ארץ ישראל בקדימה בברכות הזכיר הרב קוק זצ"ל בסידורו עולת ראיה ח"א עמוד שע"ד ומסביר את סיפור רב חסדא ורב המנונא על דרך הדרש.