טפל ועיקר בברכות / אליעזר חדד

"זה הכלל בברכות כל שהוא עיקר ועימו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה" (משנה ברכות מ"ד.)

כלל זה מתייחס לשני מאכלים שאין ברכתם זהה המובאים יחדיו ומתעוררת בעיה לגבי ברכתם.בתערובת (כגון שמן מעורב במי שלקות, ל"ו.) לא ניתן לברך על מרכיביה ועל כן אנו משתמשים בדין זה כדי לקבוע את הברכה, אך יתכן להרחיב דין זה אף ביחס למקרים בהם אין המאכלים מופיעים כתערובת אחידה, כגון: זה בצד זה (זית שבא מחמת צנון, דף מא.) וזה אחר זה (דברים הבאים מחמת הסעודה, דף מ"א:).

דרך הפטור

ניתן להבין את הפטור של טפל מן הברכה באחד משני אופנים:

א. הטפל דורש ברכה, אך ברכת העיקר חלה גם עליו ולכן נפטר.

ב. אין הטפל צריך ברכה כלל.

נפקא מינא: כאשר אין ברכת העיקר חלה על הטפל, האם יש צורך לברך עליו בנפרד או לא.

לדוגמא: הטפל לא היה בדעתו בשעה שבירך על העיקר. לפי ההבנה בה הטפל דורש ברכה, הרי שיצטרך לברך גם על הטפל מכיון שברכת העיקר לא חלה עליו. זוהי כנראה הבנת התוספות (ד"ה "באוכלי" דף מ"ד.) בתשובתו השניה: "בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת" ולכן מברך על המליח למרות שהוא טפל לפירות.

בעל המאור (כ"ט. באלפס) סובר, לעומתו, שדברים הבאים ללפת את הפת, אף "שלא הווה דעתתי עליהו בשעת ברכה מעולם... כיון שטפל נינהו לא בעי ברכה" וכנראה לדעתו הטפפל אינו דורש ברכה מעצם מעמדו כטפל.

אפשרות נוספת, כאשר בא הטפל לפני העיקר.

אפ הטפל דורש ברכה, יש לברך אף על הטפל ולאחר מכן על העיקר. זוהי דעתו העקרונית1 של תרומת הדשן (תשובה ל"א, הובא ברמ"א רי"ב) אך אם אין הטפל דורש ברכה כלל, יברך רק על העיקר.

יתכן, כמובן, שאין מחלוקת זו עיקבית ובמקרים מסוימים סביר לקבל דרך אחת, ובאחרים את חברתה.

הגדרת עיקר וטפל

הגדרת הטפל על פי תפקידו

בדרך כלל תפקידם של המרכיבים במאכל קובע מיהו העיקר ומהיו הטפל.

עיקר - מאכל שבא בגלל רצונו הישיר של האדם ומהווה את מטרת האכילה.

טפל - מאכל שהבאתו מותנית במאכל אחר ואינו בא לצורך עצמו. (אלמלא המאכל העיקרי לא היה נאכל).

זהו לשון רש"י (דף מ"א. ד"ה "שהיה הצנון עיקר"): "שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל הזית, אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל". ונראה שאף התוספות (דף מ"ד. ד"ה "באוכלי") בשאלתו, מניח זאת "שהמליח עיקר... והפת שלאחריו טפל ואינו בא אל בשביל המליח" ואמנם לאור הנחה זו מתעוררת שאלתו, מדוע אין הפירות עיקר כאשר בא המליח "להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות", ובתשובתו הראשונה יתכן להבין שעל ידי "שלא אכל הפירות באותו מעמד" אין המליח בא כעת בגלל הפירות אלא בגלל האדם דהיינו רצונו הישיר[2].

הטפל הבא מחמת העיקר יכול למלא פונקציות שונות, אשר ניתן לחלקן לשתי קבוצות עיקריות:

א. טפל הבא כדי למלא תפקיד המבטא את זהותו כמאכל. כגון: ללפת את הפת (רש"י מ"א: ועוד ראשונים).

לתת טעם במאכל (לדעת המאירי ל"ז. בכל מיני האוכלים ולדעת הרמב"ם בהבנת המג"א[3] לגבי שאר המינים מלבד חמשת המינים).

ב. טפל הבא למלא תפקידים שאינם מבטאים את זהותו כמאכל. כגון: לדבק את המאכל (גמרא ל"ט).

לתת ריח במאכל[4], לצבעו (רמב"ם פרק ג' בהלכות ברכות הלכה ו'), לעבות התבשיל (מאירי ל"ז.), "להקפות המאכל" (רא"ש ל"ו:), להחזיק את המרקחת (המאירי מ"ד.)[5].

(המאירי מביא דעה חולקת. (מנהג אבותיו) שנהגו כן לברך על המצה המחזיקה את המרקחת (כנראה גם על המצה) וטעמו, שהמאכל טפל כאשר "הוא טפל לו מצד אכילתו, כלומר שהוא צריך לו מצד האכילה, אבל מצד ההנחה אינה כלום, ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה" - הסבר לדבריו: כדי שיווצר יחס של עיקר וטפל בין מאכלים יש צורך במשיור משותף ביניהן שיהווה קרקע להתמודדותם כמאכלים. מפדש זה נוצר כאשר יש עימות בין תפקידיהם הקשורים באכילה, או כאשר יש עימות בעצם נוכחותם כמאכלים (תערובת) אף אם אין תפקדיהם קשורים באכילה (לדבק וכו'). במקרה הנזכר לעיל באה המצה להחזיק את המרקחת כדי שלא יטנפו הידיים (מגן אברהם סימן רי"ב ס"ק ו'). תפקיד זה אינו מתנגש חזיתית עם המרקחת מכיוון שאינו כלול בקטגוריה של הפונקציות הקשורות באכילה. וכמו כן אין ביניהם עימות בעצם נוכחותם (אינם בתערובת). העדר מישור משותף הקשור באכילה אינו מאפשר יצירת מעמד של עיקר וטפל וכל אחד מוגדר כמאכל לעצמו). על פי חלוקה זו ניתן להבין בצורות שונות את דרך הפטור של הטפל מברכה. כאשר בא הטפל למלא תפקיד חיצוני ואין אופיו כמאכל בא לידי ביטוי (ב') מאבד הוא את זהותו כמאכל ואין צורך לברך עליו כלל (כהבנת בעל המאור לעיל), מעין זאת מצאנו בגמרא (ל"ו:) לגבי "כס פלפלין", שאינו מברך עליהם כלל, וטעמו של הרמב"ם "מפני שהן תבלין ואינו אוכל" (פרק א' בהלכות ברכות הלכה ז').

נראה, שאף רש"י הבין כך. כדי להסביר מדוע יין, בניגוד לשאר מאכלים, אינו טפל לפת, אלא גורם ברכה לעצמו, אומר רש"י (מ"ב.) "בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואף על פי שלא היו צריכין לשתייתו", דהיינו אף כאשר היין לא בא לשתיה אלא למלא תפקידים אחרים שאינם מבטאים את היותו משקה (לקידוש וכו') מברכים עליו למרות שמעמד זה בשאר אוכלים פוטר מברכה.

כאשר מנוסח תפקידו של הטפל בלשון שלילית, כגון: "כדי שלא יזיק המלח גרונו" (רמב"ם פ"ד) או "להפיג חורפו של צנון" (רש"י מ"א.) ניתן להשוות זאת ל"בשמים של מתים" (נ"ג.) שאין מברך עליהם מכיון ש"לאו לריחא עביד" אלא "לעבורי ריחא הוא דעבידי". אך כאשר בא הטפל למלא תפקיד המבטא את היותו מאכל (א') קשה להבין שאין הטפל דורש ברכה, אלא סביר יותר שברכת העיקר חלה אף על הטפל. דרך פטור זו ניתנה להבנה במספר אפשרויות, מחלוקת האחרונים לגבי ברכת טפל הבאה לפני העיקר, תמחיש את האפשרויות האלו:

א. מברך על הטפל "רק שהכל, הואיל והוא טפל לדבר אחר" (רמ"א, סימן רי"ב).

ב. מברך על הטפל את ברכתו הראויה (בית יוסף, מגן אברהם שם ס"ק ז').

כדי להבין מחלוקת זו יש להקדים הסבר קצר לגבי ברכת הנהנין בכלל: ניתן להבין שברכת הנהנין כוללת שני חיובים[6]:

1. חיוב ברכה מכיון שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה והברכה באה כמתיר.

2. לאחר שנקבע החיוב לברך, יש להחיל ברכה יחודית על כל פרט ופרט. (מעין שבח או הודאה)[7].

לדעת הרמ"א, הטפל מאבד את זהותו היחודית ומתחייב בברכה רק כדי לא להנות מן העולם הזה בלא ברכה. ואילו הבית יוסף סובר, כנראה, שאין הטפל מאבד את ברכתו העצמית ומתחייב בברכה מצד שני החיובים. מדעת הרמ"א נובע, שהעיקר הבא לפני הטפל, נפטר הטפל מברכתו הספציפית מכיון שברכת העיקר כוללת בתוכה את המתיר לגבי הטפל, שאינו נזקק אלא לברכה סתמית כדי שלא להנות מן העולם הזה בלא ברכה[8]. עקרונית, היתה יכולה להופיע דעה שלישית. - לברך את ברכת העיקר לפני הטפל כאשר הוא בא לפני העיקר, כי הטפל מקבל לחלוטין את אופיו של העיקר (לרמ"א - הטפל רק מאבד את אופיו היחודי אך אינו מקבל את אופי העיקר). חלקית, ניתן למצוא דעה זו במגן אברהם - אם ברכת העיקר "שהכל" - מברך רק על הטפל, שהוקדם, "שהכל", אך אם ברכת העיקר אחרת, מברך על הטפל את ברכתו הראויה ועל העיקר את ברכתו.

נראה, שסובר, שהטפל יכול לקבל את אופיו של העיקר רק כאשר מדובר באופי כללי, אך אינו יכול להמיר את אופיו בצורה קיצונית.

תוספות ר' יהודה החסיד מביא שיטה חדשה המנוגדת, לכאורה, לקביעת העיקר על ידי מטרת האכילה. לדבריו "מליח עיקר, שאי אפשר לאוכלי פירות גינוסר ללא מליח". משמע שמטרת האכילה הן הפירות ובכל זאת אינם עיקר, ודבר המצטרף לאפשר אכילתם מוגדר כעיקר.

כנראה צריך להבין שפירות גינוסר ללא מליח אינם ראויים לאכילה כלל, ומכיון שאין להם מעמד עצמאי ותמיד נטפלים הם לדבר אחר כדי לאפשר אכילתם, לעולם אינם יכולים להחשב עיקר.

טעם כעיקר

עד כה לא הבחנו בין תערובת, למאכלים המופיעים זה בצד זה. אך יתכן שלגבי תערובות קיימת דרך נוספת להגדרת עיקר. "אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר" (רמב"ם פרק ג' בהלכות ברכות הלכה ו'). בדין זה נחלקו האחרונים. המגן אברהם - הבין שדין זה נאמר דווקא לגבי חמשת המינים, אך בשאר המינים - טפל[9]. (מקביל למאירי לעיל). וראיותיו מן הכתוב - כל פרק ג' ברמב"ם עוסק דוקא בחמשת המינים. ומסברא - "אטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים?!"

אך הבית יוסף חולק על הבנה זו והבין שדין זה נאמר כעיקרון בדיני עיקר וטפל. ואמנם לאחר שהרמב"ם קבע בהלכה ה' "וזה כלל בברכות" מביא הוא דין זה במסגרת שאר הדינים הנאמרים לגבי עיקר וטפל ואינו מעמידנו על כך שדין זה נאמר דוקא לגבי חמשת המינים.

לפי הבנה זו דין זה נאמר בתערובות, על פי הכלל של טעם כעיקר ותוך הנחה שקביעת זהות האוכל נעשית על ידי טעמו. כאשר טעם מסוים "מתלבש" על מאכל אחר הרי הוא קובע את זהותה של התערובת. (סביר שכאשר שני המאכלים קובעים יחדיו את טעם התערובת יש לקבוע מיהו העיקר על ידי קריטריונים אחרים)).

רוב

אפשרות נוספת לקביעת העיקר בתערובת היא על ידי רוב. הגמרא בדף ל"ו. דנה כיצד לקבוע מהו העיקר במאכל המעורב משמן וממי שלקות (אניגרון) ומגיעה למסקנה, שכאשר "חושש בגרונו" השמן עיקר והאניגרון טפל. רש"י הבין מסקנה זו בכך שחושש בגרונו "צריך לתת בו (בתערובת) שמן הרבה דהווה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל"[10]. המאירי מגיע למסקנה דומה, אך ניסוחו הוא "שהאניגרון בטל אצלו". נראה שניסוח זה פותח פתח להבנה חדשה של פטור הטפל מברכה, המצוי דוקא בתערובות, על ידי דין ביטול. וכך יש להבין את דרך הפטור בטעם כעיקר (ואולי אף במקום שבא לדבק וכד').

חמשת המינים

כל העקרונות שנידונו עד עתה, לא הבחינו בין חמשת המינים לשאר המינים. אך לגבי חמשת המינים המובאים עם מין אחר נאמר:

"רב ושמואל דאמרי תרוויהו, כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות" (ל"ו:)[11].

אם נבין שדין זה נתון תחת המגבלות הרגילות של עיקר וטפל קשה להבין לשם מה הובא[12]. לכן הבינו רוב הראשונים שזהו דין מיוחד בחמשת המינים מפאת חשיבותם[13] ובא ללמד, שישנם מקרים בהם שאר המינים יחשבו כטפלים, ואף על פי כן חמשת המינים יחשבו עיקר. עקרון זה, של חשיבות הפת, מקשה על הבנת המשנה (מ"ד.) - "הביאו לפניו מליח תחילה ופת עימו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו..." מכאן משמע שהפת הופכת לטפלה למרות חשיבותה.

אמנם ישנם ראשונים שלא ראו בכל כל קושי והבינו שאכן במקרה בו עיקר רצונו של האדם במליח והפת לא באה "אלא בשביל המליח" - הפת טפלה. אך רש"י הבין שקושיית הגמרא "ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה" מתייחסת לבעיה זו. ותרוצה - "באכלי פירות גינוסר" - בא לצמצם את דין המשנה, למקרה מיוחד של "פרות ארץ ים כנרת, דחשובים מן הפת". דברי הרא"ה על פרות שבט נפתלי, "שאין נפטרים בפת כשאר פרות" מיוסדים כנראה על הנחה זו.

בין שני הקטבים אלו עומדים מספר ראשונים, המצמצמים אמנם את דין המשנה אך אינם הופכים אותה למקרה יוצא דופן.

א. הפת טפלה כאשר המליח נאכל, לא רק בגלל רצונו, אלא בגלל צורף הכרחי (לאחר פרות גינוסר לחתך הליחות - רמב"ם בפירוש המשניות) וכל יש לדייק מלשונו (בהלכות ברכות פרק ג' הלכה ז') "הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל פת עימו... הרי זה מברך על המליח ופוטר את הפת"[14].

ב. להבנה אחרת יש לחלק בין תערובות לבין מאכלים הבאים בנפרד.

בתערובות, לעולם הקמח עיקר (אם לא בא לדבק). כאשר באים בנפרד, אם המליח הובא לפני הפת - נחשב עיקר (המאירי - מדייק מלשון המשנה - "הביאו לפניו מליח תחילה"). סברתו, כנראה, שכאשר באים יחדיו יש עימות מצד מעמדם האובייקטיבי ואין העיקר נקבע על ידי רצונו של האדם אלא על ידי מעמדו בתערובת, אך כאשר הם מובאים בנפרד רצונו יכול לקבוע מהו העיקר לגביו.

דברים הבאים מחמת סעודה

הפת הועמדה כחשובה ביותר מבין המאכלים (אף מבין חמשת המינים). יש שמצאו לכך השלכות לגבי יכולתה לפטור מאכלים מברכה בצורה מרחיקת לכת.

"אמר רב פפא: הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה, בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם" (מ"א:)

שתי הבנות יסודיות לגמרא זו: ראשונים אחדים הבינו שאין דין זה קשור בדיני עיקר וטפל, אלא ביכולתה של "ברכת המוציא" לחול על כל המאכלים המצויים בסעודה בגלל כלליות הברכה. דבר זה מפורש במאירי: "אינו טעון ברכה (דבר שבא מחמת הסעודה) לא לפניו ולא לאחריו, שהכל נכלל בברכת הפת", ואינו מדין עיקר וטפל מפני ש"בא אחר כן אינו בכלל זה, ואתה צריך לפטרו מצד אחר והוא זה שהזכרנו". בכיוון זה הבינו הרא"ש ותלמידי רבינו יונה אלא שדנו כיצד יחשבו מאכלים אלו, כחלק מן הסעודה כדי שברכת הפת תפטרם. (צריך לבוא לעיקר סעודה או מה שבא לשבוע וכדומה)[15].

אך ראשונים אחרים קשרו זאת לדין עיקר וטפל ונחלקו האם זהו דין מדיני עיקר וטפל הרגילים או שזה דין מיוחד הקשור למעמדה של הפת. רש"י הבין שדין זה נאמר דוקא בדברים שבאו "ללפת בהם את הפת" ונאכלים יחדיו, וכך הבין בעל המאור אלא שלדעתו הגמרא באה ללמד דין נוסף בדיני עיקר וטפל שאינו קשור דוקא בפת והוא שאף אם הטפל בא לאחר הברכה, אינו דורש ברכה (ראה בתחילת המאמר). אך התוספות ראו בגמרא זו דין מיוחד לגבי פת. מאכלים ש"רגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים...אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן, בלא פת, דכיון שמשום פת הם באים, הפת פוטרתן". וזהו כנראה, חידוש לגבי פת, שאף אם כרגע לא הובא הטפל לשמש בפועל כטפל לפת, הוא מוגדר כך על ידי מנהג בני האדם בכל פעם שנמצא בסמוך לפת ונפטר מברכה. (נראה שתוספות לשיטתם ידרשו שהברכה תחול על הטפל ולכן צריך שיהיה בעת הברכה לפני המברך).

בראבי"ה (סימן קי"ז) מופיעה דעה שהדבר תלוי בדעתו ולא כרגילות בני אדם, ולא ברור אם משמש כטפל בפועל (כרש"י) ואז אין כל חידוש, או שהחידוש הוא שאף כשמלפת בפירות, שאין דרך בני אדם ללפת בהם לחם, יחשבו כטפל (הוא אמינא - בטלה דעתו, קא משמע לן - שטפלה - רשב"א).

לסיכום

ישנם מספר דרכים בהם נפטר הטפל מן הברכה.

א. הטפל בטל.

ב. הטפל קיים ובכל זאת נפטר.

כאשר הטפל קיים, ניתן לפטרו באחת משתי אפשרויות:

א. ברכת העיקר חלה עליו.

ב. אינו דורש ברכה כלל.

יתכן שדרכי פטור אלה יקבעו על פי סוגי הטפל השונים:

א. טפל המוגדר על ידי התפקידים אותם ממלאים המאכלים.

ב. טפל המוגדר על ידי דיני תערובות (טעם ורוב).

ג. טפל המוגדר על ידי מעמד אובייקטיבי (חמשת המינים).