"כל שיש בו מחמשת המינים" / גדעון סטטמן

בגמרא דף ל"ו: מופיע דינם של רב ושמואל: "כל שיש בו חמשת המינים מברכים עליו 'בורא מיני מזונות'", הלשון כוללת בתוכה שני יסודות מחודשים:

1. לשון ברכה - "בורא מיני מזונות" זרה לניסוח הרגיל של ברכת נהנין, המבוססות על מקור המאכל אם מאדמה ואם מעץ, כאן נקבעת הגדרה מחודשת - מזון, שאינו שייך למקור המאכל אלא ליעוד שהוא אמור למלא.

2. המינוח "כל שיש בו" אינו מופיע לגבי שום מאכל אחר. לא מצאנו כתבניתו - כל שיש בו ממין אדמה, מברך עליו בורא פרי האדמה, ומכללא אתה למד שיש בדגן תכונה הגורמת דין שונה כאשר הוא מעורב עם דברים אחרים.

במה שיבוא, אנסה לטפל בעניין שם מזון, בעניין כל שיש בו, וביחס ביניהם, כעולה מדין אורז שהוא מזון, אך אינו ממין דגן.

ברכת דגן

כפי שצוין, בברכת תבשיל העשוי ממין דגן, ישנה ברכה שפירושה אינו רק עולה על המקור כי אם גם על היעוד, ליתר דיוק, בדגן שתי ברכות: "בורא מיני מזונות" ו"המוציא" כאשר החלוקה ביניהם ברורה. "בורא מיני מזונות" מתיחס לתכונת המאכל, וברכת "המוציא" נקבעת על פי קביעתו של האדם.

"בורא מיני מזונות" - גורמים אובייקטיבים במאכל:

1. מזון (תר"י)[1]

2. סועד הלב (תוס')

"המוציא" - גורמים ביחס לאדם -

1. קביעות סעודה (או"ז)

2. דרך לעשותו פת (תר"י)[2]

ברכת "המוציא" תיתכן רק בדבר שראוי לקבל ברכת "בורא מיני מזונות".

הגדרת סעודה תיתכן רק בדבר ששמיה מזון. הטור, בדברו על ברכה מיוחדת בחמשת המינים מנמק בכך ש"עליהן יחיה האדם", אולם לשון זו מתפרשת גם על הערך התשונתי וגם על שם הסעודה.

ביחס בין ברכת המוציא וסעודה מצינו כמה מקרים:

1. ברכת "המוציא" נאמרת על דברים שאכילתם מוגדרת אוטומטית כסעודה, כלחם, חוץ ממקרה שהמאכל לא יוגדר כלחם, כדגומת פרורין פחות מכזית (רא"ה).

2. ברכת "המוציא" אינה נאמרת על אורז למרות שהוא מזון, משום שאינו יכול להיות סעודה.

3. ישנם מאכלים שקיימת אפשרות להעביר אותם לקטגוריה של סעודה ולברך עליהם "המוציא", וישנה אפשרות שהם ישארו בברכת "בורא מיני מזונות" בלבד. המעבר תלוי בדעת האדם אם יקבע עליהם סעודה, וכך נוסח הרמב"ם:

"עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני המדבריות אופים, הואיל ואין עליה צורת הפת מברך עליה צורת הפת מברך עליה בתחילה "בורא מיני מזונות", ואם קבע מזונות עליה מברך 'המוציא'". (רמב"ם הל' ברכות פ"ג ה"ט).

ברכה אחרונה נקבעת על פי הגורמים הבאים:

1. מקור המאכל ביחס לפסוק, כל דבר שהוא משבעת המינים מברך בו מעין שלוש. זאת בלימוד מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" וסמוך ליה רשימת שבעת המינים.

2. קביעות סעודה ושם מזון המחייבים ברכה מיוחדת שם מזון - עולה למעין שלוש בניסוח שונה מעט, וקביעות סעודה - גוררת ברכת שלוש גמורה. (תנאי זה יתכן רק אם מדובר שהוא משבעת המינים, כלומר מקוים תנאי 1)[3].

קשר בין ברכות "ראשונה" ו"אחרונה" בסעודה, מופיע בלשון הירושלמי (ברכות פ"ו ה"א): "כל שאומר אחריו ג' ברכות - אומר לפניו "המוציא לחם מן הארץ". מסגרת קביעות הסעודה מגדירה הן את הברכה שלפני והן את הברכה שאחרי.

בברכה שלאחריה מופיע ממד נוסף, והוא שיעור המחייב ברכה, דבר שאין בברכה שלפניה, יש צורך בשיעור כזית מהמאכל על מנת לברך עליו ברכת אותו המין - ברכה אחרונה. כך רש"י (מ"א:) שברכה אחרונה על פת הבאה בכסנין שאין בה שיעור דגן בכזית, ברכתה "בורא נפשות רבות". וכן באבודרהם שאינו דורש בכדי אכילת פרס בברכה ראשונה, אבל מחייב בכדי אכילת פרס בברכה אחרונה, ולפיהם יוצא שהברכה לפני נקבעת על פפי שם מזון בלבד, וברכה אחריה נקבעת גם על פי שיעור דגן.

חילוק זה יובהר אם נבין את תפקידה של כל אחת מהברכות. ברכה ראשונה היא מעין מתיר (לה.) ויש צורך להתיר שיעור כלשהו, להעבירו מרשות גבוה לרשות הדיוט, ממילא אין התחשבות בשיעור, והקובע הוא סוג האוכל. בברכה אחרונה תפקידה של הברכה להודות על האוכל שהש"ית נתן לנו, ואין זה מן הראוי והמכובד לשאת ברכה לכמות מעטה ודלה שכמעט ואין בה ממש[4].

כל שיש בו

מצב של כל שיש בו יתכן בכמה דרכים בהתאם להבנות השונות:

1. כל שהדגן לו נועד לדבק או לצבוע (רמב"ם, הלכות ברכות פ"ג ה"ו).

2. שיעור דגן של כזית בכדי אכילת פרס - (רא"ה, ל"ז. ד"ה "חביץ קדירה") דעה זו חולקת על האמור לעיל שאין צורך בשיעור לברכה ראשונה מבחינת כמות הדגן. לשון הרא"ה - "לא חשיב לענין ברכה לא לפניו ולא לאחריו". הוא כנראה מזהה בין ברכה ראשונה ואחרונה לענין זה.

3. שם תבשיל קרוי על שם אותו המין (מאירי דף ל"ז. ד"ה "כל תבשיל...") אף שחלקו קטן כמותית בתבשיל. המאירי רואה חשיבות יחס האדם לתבשיל והיא הקובעת הגדרתות. כך נוצר מצב ששם "מזון" ו"המוציא" קשורים שניהם לדעת האדם.

כפי שכבר העלינו אין בשאר המאכלים ניסוח דומה (כל שיש בו), ובהבנת דין זה ניתן ללכת בשני מסלולים.

1. הדין בנוי על דין עיקר וטפל, הקובע שכל טפל הנבלע בתוך עיקר בין במעורב ובין בנפרד, הרי שברכת הטפל אינה נאמרת, ומברכים רק על ברכת העיקר[5].

ההבדל בין דגן למאכלים אחרים הוא בהגדרת עיקר וטפל, במצבים בהם הוא היה אמור להיות מוגדר כטפל, עקב אופיו המיוחד וחשיבותו, הוא מקבל שם עיקר ויחייב ברכה המתיחסת אליו, מה שלא היה כן אם באותו הרכב מזון היה במקומו דבר שברכתו "שהכל". כלומר, דגן נחשב עיקר כם במקרים בהם הוא היה טפל, בהגדרות הרגילות של עיקר וטפל. הסיבה שקיימת מערכת טפל ועיקר בעלת כללים ייחודים לדגן, נעוצה באופיו המיוחד של דגן כפי שצויים לעיל כמזין וסועד הלב, ואופי זה אינו משנה לגבי ברכה יחודית הנאמרת בו בלדבד, כי אם גם לגבי דין עיקר וטפל.

2. הדין בנוי על אופיה של ברכה. בהסבר דין עיקר וטפל לעיל, הנחנו, כי במאכל המורכב משני מקורות מזון שונים שאחד עיקר והשני טפל, נוצר מצב בו הטפל כביכול נבלע, והברכה עולה על העיקר. יתכן גם לומר שבעיקר וטפל, הטפל אינו נבלע אלא שאין בו חשיבות מספקת בשביל שנוכל לקבוע לו ברכה בפני עצמה וממילא הוא נבלע בתוך העיקר. אבל אם היתה לו ברכה שבניסוחה יכול להכלל גם העיקר, זאת אומרת ברכה שבעצם תבטא גם את מרכיב העיקר וגם את מרכיב הטפל שלפנינו, הרי שהיינו נוקטים לאמרה. לפי זה בעית עיקר וטפל היא ביסודה בעיה של שני מאכלים המרכיבים סוג מזון אחד, ואין אומרים על מזון כזה שתי ברכות כנגד שני היסודות הבונים אותו, וממילא צריך לבחור ברכה אחת. אם אפשר לבחור בברכה שתכלול את שני היסודות או את התוצר כולו נבחר בה. אך אם אין בידינו ברכה שכזו נבחר בזאת שעיקר התבשיל עולה לה, והטפל יבלע בתוך המזון. בדיננו, "בורא מיני מזונות" כללית יותר ולכן נשאף תמיד לברך אותה, אף שחלק הדגן בה מועט, משום שעולה על הכל, ומיעוט דגן הופך את כל המאכל לשם מזון[6].

סמך בענין ניתן לראות בדברי הבאור-הלכה (סימן קס"ז) הפוסק בדין טועה ומברך במקום "המוציא", "בורא מיני מזונות" - יוצא בדיעבד, שזו ברכה כללית, שעולה בדיעבד לכל דבר מזון, ויתכן ומנצלים תכונה זו של הברכה לכתחילה בתערובת (השוה תופסות דף מ"ג.).

ניתן להסתפק בהוכה זו בהפעלת תכונה הברכה הכוללת בתערובת לכתחילה, ולצמצמה לנסיבות של טעות בלבד.

יתר על כן, יתכן וכל מאכל המעורב במין דגן מקבל מעמד גמור של שם מזון, למרות שרובו אינו דגן, וממילא ברכת "בורא מיני מזונות" היא ברכה העלה במכוון לכל התערובת ואינה רק תוצאה של בחירה בין שתי ברכות אפשריות[7].

בעית אורז

הדיון באורז נחלק למעשה לשתי בעיות במקביל לשני ההבטים שהעלנו בדגן:

א. ברכה ראשונה ואחרונה.

ב. דין עיקר וטפל.

לענין ברכה מצאנו מחלוקת (ל"ז.) בין רב ושמואל הסוברים שברכתו שהכל, ובין רבנן (בתוספתא) הסבורים שברכתו "בורא מיני מזונות". בראש המאמר הסברנו את ברכת "בורא מיני מזונות" כמבוססת על אופיו המיוחד של התבשיל מבחינה תזונתית. אולם לא ברור אם תכונת ההזנה קשורה דווקא בדגן, ובקיומו או בשלילתו של הקשר הזה נעוצות שתי האפשרויות להבנת בעית ברכת האורז.

1. מחלוקת בהערכת דבר מזין, או סועד הלב. לרב ושמואל אורז ודוחן ובעצם כל מה שאינו מחמשת המינים כדוגמת בשר וייןף אין בתכונתו דבר זמון. לפי צריך דבר מזין, ולדגן בבלד קיית תכונת ההזנה.

2. רב ושמואל סוברים שמבחינת ערכו התזונתי היסודי יתכן שישנם מאכלים נוספים השווים לדגן, אולם יש צורך מיוחד בדגן, שהוא המהווה עיקר קביעות סעודה, ותכונה זו קובעת גם לגבי מזונות, כלומר "בורא מיני מזונות", קיים רק על דבר שניתן לברך בו "המוציא". ובאורז אין "המוציא" משום שאין אנשים קובעים עליו סעודה.

רבנן החולקים על הקשר בין קביעות סעודה ובין ברכת "בורא מיני מזונות". ומכירים שאם הוא מזון ממילא ברכתו "בורא מיני מזונות". ר' יוחנן בן נורי מבין שאורז זהה בתכונתו לדגן, אף ניתן לקבוע עליו סעודה וג' ברכות בעי[8].

ברכה אחרונה באורז אינה במעין שלוש משום שאינו משבעת המינים שעליהם עולה ברכה זו, ממילא לא ניתן לברך בשל תכונת המזון, חוץ מלרבי יוחנן בן נורי הרואה אותו כדגן וכנראה לא דורש שבעת המינים בדווקא לברכת מעין שלוש.

בהמשך, הגמרא מביאה דעת רבנן החולקים על רב ושמואל שעל אורז מברכים "בורא מיני מזונות". דעתם זו בפשטות עולה לאורז בעין, אך יתכן גם להסיק שהמדובר גם באורז בעין וגם באורז בתערובת של שניהם מברך "בורא מיני מזונות", מתוך שאין דין ברור על כך. בכך אופן מהמשך הגמרא ניתן להעלות שתי אפשרויות:

1. לגמרא גם על האורז בתערובת מברכים "בורא מיני מזונות", בדומה לדגן ואז דין אורז בתערובת כדין דגן בתערובת וברכתו "בורא מיני מזונות", וממילא עקרונית עיקר וטפל שקבענו כמיוחדים בדגן כוחם יפה גם לגבי אורז.

2. הגמרא מחדשת ברכת "בורא מיני מזונות" רק באורז בעין, ובתערובת נשארת הצריכותא המקורית שאין מברכים "בורא מיני מזונות". אף שאורז כעיקר לא יגרע מעיקר וטפל רגיל של דבר שברכתו שהכל. בדרך השניה נקט הרי"ף והסומכים עלין, אף שאין זה מוכרח מן הגמרא, לאפשרות השניה לא מצאתי מקור בראשונים אולם היא תתכן בגמרא.

שתי האפשרויות משמעותיות לגבי הבנת מושג עיקר וטפל בדגן, אם נבין שהדין בנוי על הצורך בברכה כוללת ו"בורא מיני מזונות" היא ברכה כוללת יותר ולכן נוקטים בה, הרי שגם באורז מתוך שברכתו "בורא מיני מזונות" בעין, גם בתערובת נחייב ברכת "בורא מיני מזונות" שהיא כוללת. להבנה זו יש קיום - אם גם בתערובת אורז מברכים "בורא מיני מזונות", וישנה שלילה במידה ואין מברכים "בורא מיני מזונות" למרות שזו ברכה כוללת. נסיונות לקיים הבנה זו ולחייב "בורא מיני מזונות" בבעין בלבד על סמך תכונת מזון מועטה באורז, קשה ואינה מספיקה.

על פי הבנה זו שדין "כל שיש בו" בנוי על הרעיון של ברכה כולללת הרי שישנו קשר בין מושג שם מזון ובין דין "כל שיש בו" שצוינו בריש הדברים, וראיה מאורז שהוא שם מזון ומקבל מעמד לענין טפל ועיקר כמו דגן גמור. על פי ההבנה שמדובר בעיקר וטפל, ובאורז אין מברכין בתערובת, אין קשר בין שם מזון ובין דין "כל שיש בו". זאת אומרת יתכן שם מזון אולם אין זה מחייב מעמד עיקר וטפל כמו במין דגן גמור. אנו נזקקים להבין דין "כל שיש בו" על פי העיקרון של חשיבות דגן המגדירו כעיקר.

לענין דוחן נחלקו ראשונים:

1. ברכתו שהכל (תוספות דף ל"ז. ד"ה "תיובתא").

2. ברכתו "בורא מיני מזונות"[9] (תלמידי רבינו יונה דף כ"ו. באלפס).

סיבת המחלוקת נעוצה בכך שבגמרא ישנה קושיה מהתוספתא על הצירכותא, ובתוספתא ישנה התייחסות רק לפת אורז וממילא לגבי דוחן תתכנה שתי אפשרויות, או שדינו כאורז או שדינו שונה.

בהמשך הגמרא מובאת תוספתא כקושיא:

"הכוסס את החיטה מברך "בורא פרי האדמה". טחנה, אפאה, ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחילה מברך "המוציא" ולבסוף ג'. אם אין הפרוסות קיימות בתחילה מברך "בורא מיני מזונות" ולבסוף מעין ג'. הכוסס את האורז מברך "בורא פרי האדמה", טחנו אפאו ובשלו אף על פי שהפרוסות קיימות מברך "בורא מיני מזונות" ולבסוף מעין ג'.".

בכוסס אורז הגמרא טוענת אף על פי שהפרוסות קיימות. לשון זו של "אף על פי" נתנת להבנה בכמה דרכים:

1. אף על פי שבחטה כאשר בשלו, לא פחת ערכו ונשאר דינו ב"המוציא", היתה הוא אמינא שגם בבישול אורז לא יגרע חלקו מחיטה ויהיה דינו ב"המוציא", קא משמע לן שלעולם דינו "בורא מיני מזונות". וביטוי "אף על פי" בא להוציא מהשוואה לחיטה.

2. אף על פי שהפרוסות קיימות ויש תוריתא דנהמא והיה ראוי לברך עליו "המוציא", כיון שבשלו מברך "בורא מיני מזונות", למרות שבחיטה אם בשלו נשארת ברכתה "המוציא". הביטוי "אף על פי" מוציא ממקרה שלא בשלו בו ברכתו "המוציא", זאת אומרת אורז שאינו מבושל ואפוי כלחם - ברכתו "המוציא".

הגמרא תופסת לשון ראשון ומתוך שמעמידה ברייתא זו נגד ר' יוחנן בן נורי שלגביו אורז מין דגו, (יתכן שבדרך זו הבינו רב ושמואל דדעת התוספתא, כדעת ר' יוחנן בן נוריף ויסמכו הם על דעת רבנן).

לענין הלכה

1. מאכל שיש בו אחד מחמשת המינים, ואינו משמש לדבק או לצבע, ברכתו "בורא מיני מזונות".

2. אורז מבושל ברכתו "בורא מיני מזונות" ו"בורא נפשות רבות" ודינו כעיקר וטפל רגיל.

3. דוחן מבושל, ברכתו שהכל ובורא נפשות רבות.

---