כוונה בתפילה ב

לקובץ הפידיאף

א.

בדף הקודם התחלנו לגעת בסוגיית הכוונה בתפילה ונמשיך ללכת בה. נפתח במפגש עם השלכה נוספת של הדרישה לכוונה: האיסור להתפלל כאשר אדם מעריך שלא יצליח להתכוון. הגמ' מביאה את דברי רבי אליעזר (ברכות ל:):

רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי (התפלל פעמיים) אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי? אילימא משום דלא כוון מר דעתיה (בפעם הראשונה) – והאמר רבי אליעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל! (אם ידעת שלא תוכל לכוון בפעם הראשונה מדוע התפללת אז?).

בדף הקודם למדנו שאדם צריך לחזור ולהתפלל רק אם לא התכוון באבות. רבי אליעזר מורה לאדם לבחון את עצמו לפני התפילה, ואם הוא מגלה שאין ביכולתו לכוון לא יתפלל. מה יורה רבי אליעזר לאדם שמעריך שביכולתו לכוון באבות ולא בכל חלקי התפילה? האם עליו להתפלל בכל זאת? בגמ' בדף לד, ב מובאת ברייתא שדנה באדם שלא יכול לכוון לבו בכל חלקי התפילה:

איכא דמתני לה אברייתא: המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן – יכוין את לבו באחת; אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות.

הראשונים פירשו לאורה של הברייתא את דברי רבי אליעזר, וכך כתב הטור (אור"ח קא):

תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולן לפחות יכוין באבות דאמר ר"א לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין באבות יתפלל ואם לאו אל יתפלל.

 

ב.

למדנו אפוא את דברי רבי אליעזר שאדם צריך לבחון את עצמו לפני התפילה, ולא להתפלל אם לא יכול לכוון לבו אפילו באבות. נמשיך ונלמד הוראות כלליות יותר המתייחסות למצבים שבהם בדרך כלל קשה להתכוון. הגמ' במסכת עירובין מביאה מספר הוראות שכאלו (עירובין סה.):

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל שאין דעתו מיושבת עליו – אל יתפלל. משום שנאמר בצר אל יורה. רבי חנינא ביומא דרתח (ביום שבו כעס) לא מצלי. אמר: בצר אל יורה כתיב. אמר רבי אלעזר: הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים… אבוה דשמואל, כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי. שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא (הריח היה מפריע לו להתכוון).

נלמד את דברי הרב טל (אסיף א):

על כרחנו צריך לומר שאלו הם גדרים שבאים כזהירות וכשמירה לכך שהאדם יעמוד כדבעי לפני המלך בכוונה. הבינה הגמרא שאפילו אם אדם יצליח להתפלל בכוונה, ולעמוד בגדרים הבסיסיים שהוא נדרש להם מצד דיני כוונה, בכל זאת אין זה מכבוד התפילה שהוא יעמוד לפני המלך בהיותו בלתי מיושב בדעתו או בהיותו טרוד ויגע מהליכתו בדרכים… ולכן הורו האמוראים שאע"פ שהוא יעמוד בגדרי הכוונה, וברכותיו לא יהיו לבטלה, בכל זאת אין לו להתפלל במצב כזה… ויתירה מזו יתכן לומר שדוקא בגלל הזהירות המופלגת הנדרשת שתפילה תהיה בכוונה, קבעו חכמים גדרים והרחקות שימנעו את המצב הזה שאדם יעמוד לתפילה ולבו לא יהיה עמו. ולכן אפילו שהוא סבור שיש סיכוי סביר שיצליח לכוון בתפילה בכל זאת מנעוהו מכך שמא יווצר מצב שבכל זאת לא יוכל לכוון.

חכמים הורו לאדם שלא יתפלל במצב שבו קשה להתכוון משום כבודה של התפילה, וכדי למנוע מצב שבו יתפלל ללא כוונה ויתרגל לעשות זאת. יתכן מאוד שגם במצבים אלו היה יכול לכוון באבות, וכן שבאופן אישי הוא אומד את עצמו שיכול להתכוון באבות, ובכל זאת חכמים הורו שלא יתפלל במצבים אלו.

 

ג.

רבותינו הראשונים דנו ביישום הלכות אלו בימיהם, וכך כתב הריטב"א (עירובין סה.):

והא דאמרינן כי הבא מן הדרך שלא יתפלל שלשה ימים. אמרי רבוותא ז"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בדורות ההם שהיה לבם נכון, אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מתכוונין ומוטב שלא תתבטל התפלה.

עכשיו בין כה אין מתכוונים ולכן יתפלל תמיד ללא קשר למצבו הנפשי וליכולתו להתכוון.

נלמד את הסברו של הרב טל לדברים (שם):

ולפי זה מיושב שדינים אלה אינם אלא הפלגה יתירה שנועדה לגרום לכך שהתפילה תהיה בכוונה ובדרך של עמידה בכוונת הלב לפני המלך. ועל זה אמרו הראשונים שהפלגות אלה לא שייכות אלא רק בכגון דורם של האמוראים שהיו מכוונים טובא בתפילותיהם. ולכן בזמנם היה מקום לעשות הרחקות יתירות מתפילות שאינן בכוונה ומתפילה שאינה בדרך של כוונה. אבל בזמנם של הראשונים שהכוונה התמעטה, כבר אין טעם בהפלגות אלה. והיינו כמו שאין מצות שמירת המקדש כשהמקדש חרב ואין תוספת שביעית בזמן הזה. ומלבד זאת סברו הראשונים שביטול התפילה במצבים כגון אלה יגרור את ביטולה של התפילה בכלל, דמציאות זאת שאין דעתם של הבריות מיושבת נעשתה למציאות שכיחה.

 

ד.

מקום נוסף שבו כתבו הראשונים שקיים הבדל בין דורות התנאים והאמוראים ובין זמנם הוא החיוב לחזור ולהתפלל כאשר לא כיוון באבות. כותב הטור (אור"ח קא):

ואם התפלל ולא כיון באבות יחזור ויתפלל ואם כיון באבות אין צריך לחזור… והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור.

הרמ"א פוסק כדברי הטור (אור"ח קא, א):

המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור (טור).

נימוקו של הטור מעט קשה לכאורה: וכי כל כך קשה להתכוון באבות? ובייחוד אדם שחוזר ומתפלל בגלל שלא התכוון בברכת אבות, סביר להניח שיהיה מודע לצורך להתכוון באבות והפעם כן יתכוון באבות! זאת ועוד, הרי אותו אדם שלא התכוון בברכת אבות לא יצא ידי חובת תפילה, כך שהוא בעצם לא התפלל, ומדוע אפוא שלא נחייב אותו לנסות הפעם להצליח לצאת ידי חובת תפילה! יתכן שכדי להשיב על שאלות אלו עלינו להבין אחרת את החיוב לחזור ולהתפלל. כאשר חכמים הורו לאדם לשוב ולהתפלל הם לא שפטו את ערכה של התפילה הראשונה וקבעו: מאחר שתפילה ללא כוונה באבות אינה תפילה, בעצם לא התפללת ולכן עליך לשוב ולהתפלל. הם הורו לאדם: לא התפללת מספיק טוב, תתפלל שוב, הפעם יותר טוב. והנה, לכתחילה כאמור על האדם לכוון בכל התפילה, ובדיעבד כאשר התכוון בברכה ראשונה, חכמים הסתפקו בכך. הטור הבין שמטרתה של חזרה שבאה להשלים את חסרון הכוונה היא שאדם יתפלל מתוך כוונה בכל חלקי התפילה, כפי שצריך וראוי. על כך כתב הטור, 'והאידנא אין אנו חוזרין מפני חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור', אף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין בכל התפילה, וא"כ בכל מקרה תפילתו לא תהיה תפילה טובה באמת, ולמה שנחייב אותו לשוב ולהתפלל?

 

ה.

הרמ"א פוסק אפוא שבזמן הזה אין חוזרים משום חסרון כוונה. החיי אדם דן באדם שנזכר שלא התכוון בברכת אבות לפני סוף הברכה (חלק א, כלל כד, סעיף ב):

ועל כל פנים נראה לי אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה' בסוף ברכה, יחזור לומר מאלהי אברהם כו'.

המשנ"ב פוסק כדבריו, ובביאור הלכה דן בשאלה מה יעשה אדם ששם לב לכך שלא התכוון באבות וסיים את הברכה (קא א, ד"ה והאידנא אין):

והאידנא אין חוזרין וכו' – לכאורה כונתו אם סיים השמ"ע ולא כיון באבות אבל אם עומד אצל אתה גבור ונזכר שלא כיון באבות כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם אחרי דחסר לו ברכת אבות וכי מפני שקרוב שלא יכוין נאמר לו שיברך עוד ברכות שבודאי לא יצא בהם כן היה נראה לי. אבל מדברי הח"א כלל כ"ד דין ב' משמע דאינו חוזר אפילו עומד אצל אתה גבור. ויותר נראה לי עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על הש"ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת וכשיגיע הש"ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו דהלא בתפלה קיימא לן דאינו מוציא (הש"צ) אלא דוקא מי שאינו בקי מה שאין כן באבות (יכול לצאת בשמיעת החזן) כיון שאינו יכול לברך אותה בעצמו (וא"כ הוא נחשב כאינו בקי).

הביאור הלכה מקשה: איך אותו אדם יוכל להמשיך ולהתפלל, הרי מעיקר הדין עליו לשוב ולהתפלל, 'כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם אחרי דחסר לו ברכת אבות'? הרי ברכות אלו, שלא יצא בהם ידי חובה, הן ברכות לבטלה! הפתרון שמוצא לכך הביאור הלכה הוא 'שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על הש"ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת, וכשיגיע הש"ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו'.

המנהג הרווח הוא שלא לחשוש לבעיה זו ולהמשיך להתפלל. הקהילות יעקב מתמודד עם השאלה מדוע מותר לאדם ששם לב שלא התפלל באבות להמשיך ולהתפלל (ברכות סימן כז):

ולכאורה קשה דעל כל פנים כשנזכר באמצע תפילתו שלא כיוון באבות היכי רשאי לגמור את תפלתו מאחר שאינו יוצא בתפלה זו אם כן מה שאומר הוי ליה ברכות לבטלה. וכבר עמד בזה המשנ"ב בסימן ק"א בבה"ל ע"ש. וצריך לומר דנהי דבלא כוון לבו חוזר ומתפלל מכל מקום אין הענין שבלא כוונה הוי ברכה לבטלה דגם זה נקרא תפלה אלא שחסר עוד ענין הכוונה, אבל גם בלא כוונה איכא ענין תפילה באמירה בעלמא ואין זה כברכה לבטלה. ונפקא מינה שאם אי אפשר לו לכוון בשום אופן מכל מקום כשהתפלל בשביל אמירת התפילה, עביד נמי מצוה אלא דחסר כוונה והיכא שבידו לכוון צריך לחזור ולהתפלל בשביל לקיים תפילה בכוונה. אך צ"ע מנ"ל דבר זה דאיכא שני דינים בתפילה.

נלך בדרך שבה צעדנו לעיל בהסבר דברי הטור וננסה לענות לאורה על שאלת הביאור הלכה: כאשר חכמים מורים לאדם לשוב ולהתפלל הם לא קובעים שתפילה בלא כוונה באבות אינה תפילה. הם דורשים מהאדם לא להסתפק בתפילתו ולהתפלל שוב, הפעם טוב יותר. אולם ודאי שתפילתו הקודמת הייתה תפילה. לכן אותו אדם ששב לב לכך שלא כיוון באבות יכול להמשיך ולהתפלל: תפילתו אינה תפילה לבטלה למרות שמעיקר הדין היה עליו לשוב ולהתפלל!

 

שאלות להתבוננות וסיכום:

א. האם אדם שלא מתכוון באבות צריך לחזור על תפילתו מעיקר הדין? מדוע להלכה הוא אינו מחויב לעשות זאת לפי הטור והרמ"א?

ב. מה הקושי שרואה המשנ"ב בכך שאדם ששם לב באמצע תפילתו לכך שלא התכוון באבות ימשיך ויתפלל? מה הוא מציע לאותו אדם לעשות? המנהג לעשות כדברי המשנ"ב? כיצד מסביר הקהילות את המנהג להמשיך? חשוב על הסבר נוסף למנהג זה.

 

למאמרים נוספים בנושא כוונה בתפילה