מוכר כסותו ומחזר על הפתחים א

לקובץ הפידיאף

א.

מה יעשה אדם עני שאין לו כסף לרכוש חפצי מצוה? למשל, תפילין, מזוזה או אפילו ארבעת המינים ונרות חנוכה? האם הוא חייב לחזר על הפתחים ולבקש צדקה לצורך קיום המצוה? האם הוא חייב למכור את בגדיו היפים ולהסתפק בבגדים פחות יפים וטובים? או שבעקבות מצבו הכלכלי הקשה הוא נחשב כאנוס?

אם אדם לא צריך להוציא על מצוות עשה יותר מחומש מנכסיו, אז מסתבר שעני אינו חייב למכור את כסותו – הרי בשביל אדם ללא כסף הכסות היא יותר מחומש!

מקור נוסף שפוטר את העני הוא הירושלמי (פאה א, א):

דתני ר' שמעון בן יוחאי גדול הוא כיבוד אם ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו. נאמר כאן כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את ה' מהונך במה את מכבדו מהונך מפריש לקט שכחה ופאה. מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שיני ומעשר עני וחלה. ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית. מאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים. אם יש לך את חייב בכל אילו ואם אין לך אין את חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אם ואם בין שיש לך ובין שאין לך כבד את אביך ואת אמך אפילו את מסבב על הפתחים.

האליה רבה פוסק בעקבות הירושלמי שעני שאין לו כסף לרכוש חפץ מצוה פטור מהמצוה ואינו צריך לחזר על הפתחים (כה, א):

גרסינן בירושלמי דפאה [פ"א ה"א] דאין מחויב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפלין וציצית.

 

ב.

מהמקורות שלמדנו עלה אפוא שעני אינו חייב למכור את כסותו ולבקש צדקה. אולם, מהמשנה בפסחים ומסוגיית הגמ' כפי שהתפרשו על ידי הראשונים עולה אחרת. נפתח במשנה (פסחים צט:):

אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.

נלמד את פירוש הרשב"ם (שם):

ולא יפחתו לו. גבאי צדקה המפרנסין את העניים כדתנן (פאה פ"ח מ"ז) אין פוחתין לעני העובר ממקום כו' אלמא לישנא דלא יפחתו אגבאי צדקה קאי והוא הדין נמי אם לא יתנו לו שצריך שיחזר בכל כחו אחריו אלא אורחא דמילתא נקט שרגילין ליתן לו ארבע כוסות… ואפילו. הוא מתפרנס מתמחוי של צדקה דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה [פ"ח מ"ז] מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, אפילו הכי אם לא נתנו לו גבאי צדקה ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות.

החלק הראשון, 'ולא יפחתו לו מארבע כוסות', עסק בגבאי הצדקה וחייב אותם לדאוג לכך שיהיו לעניים ארבע כוסות. החלק השני, 'ואפילו מן התמחוי', עסק בחובת העני עצמו כאשר הגבאים לא דאגו לו לארבע כוסות. החידוש במילים 'אפילו מן התמחוי', הוא שאפילו עני ביותר שזכאי לקבל מהתמחוי חייב לדאוג לכך שיהיו לו ארבע כוסות, 'אפילו הכי אם לא נתנו לו גבאי צדקה ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות'.

רבנו פרץ הביא את קושייתו של רבנו יחיאל על הרשב"ם ואת פירושו (תוספות רבנו פרץ שם):

פירש הקונטרס ואפילו מתפרנס מן התמחוי דהיינו עני שבענים… מכל מקום אם לא יתנו לו גבאי צדקה ימכור מלבושיו עבור ד' כוסות. ולא נראה לה"ר יחיאל דמאי קא משמע לן פשיטא, כיון דמחויב בד' כוסות מה לי עשיר מה לי עני, ועוד קשה דמשמע דקאי אגבאי צדקה שיתנו לו מן התמחוי, דהא קאי אלא יפחתו (בעוד שהרשב"ם פירש שחלק זה עוסק בחובת העני עצמו). לכן נראה לה"ר יחיאל דמיירי שיש לו מזון ב' סעודות ואמרינן מי שיש לו ב' סעודות לא יטול מן התמחוי, ואם לא בשביל ד' כוסות לא היה נזקק ליטול מן התמחוי, קמ"ל דיזדקק לתמחוי בשביל ד' כוסות, שיתנו לו גבאי צדקה אפילו מן התמחוי. וכן משמע בירושלמי דאמר ר' חייא בן יורדן לפי שאין ערב לו לאדם ליקח מן הקופה של צדקה וכאן אפילו מן התמחוי.

לפירושו המשנה עוסקת כולה בגבאים, והחידוש במילים 'ואפילו מן התמחוי', הוא שאם יש צורך אז הגבאים נותנים לארבע כוסות מן התמחוי אפילו לאנשים שאינם זכאים בדרך כלל לקבל ממנו. החידוש בכך כפול: היכולת להשתמש בתמחוי גם לצורך אנשים שאינם עניים מספיק כדי לקבל ממנו בדרך כלל; והחובה על העני לקבל מהתמחוי על אף חוסר הנעימות בכך.

השו"ע מביא את דברי הרשב"ם להלכה (תעב, יג):

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין לד' כוסות.

וכותב על כך המשנ"ב (ס"ק מב):

ימכור מלבושו – היינו אם הגבאים לא נתנו לו אעפ"כ אין לו לפטור עצמו.

 

ג.

מהו היחס אפוא בין דברי הראשונים בפסחים ובין היסודות שלמדנו לעיל? לפני שננסה להתבונן בשאלה נמשיך למוקד מרכזי נוסף. הרמב"ם כותב בהלכות חנוכה (מגילה וחנוכה ד, יב):

מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל (מבקש צדקה) או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.

הרמב"ם מיישם אפוא את הדברים שלמדנו בארבע כוסות בחנוכה. וכך פוסק בעקבותיו השו"ע (תרעא, א):

צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק.

נלמד את הסברו של הרב המגיד לדברים (שם):

נראה שלמדו ממה שנתבאר פ' ז' מהלכות חמץ ומצה שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות והטעם משום פרסומי ניסא וכל שכן בנר חנוכה דעדיף מקדוש היום (והגמ' מנמקת זאת בכך שנר חנוכה בא לפרסומי ניסא) כמו שיתבאר בסמוך.

וכך כותב המשנ"ב על דברי השו"ע שמחייב עני לחזר על הפתחים ולמכור כסותו (שם ס"ק ב):

ואפילו עני וכו' – משום פרסומי ניסא.

וכך כותב ערוך השולחן (תרעא, א):

ולפי שאירע הנס בנרות תקנוה להדליק נרות בכל לילה כדי להזכיר הנס [טור] וצריך כל אדם ליזהר בהם מאד ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק דכל מה שהוא פירסומי ניסא החיוב אפילו על עני כמו ד' כוסות.

אכן, בדרך כלל עני אינו חייב למכור כסותו או לחזר על הפתחים, כעולה מדברי הירושלמי ומהגבלת החיוב הכספי לחומש מהנכסים. אולם, לארבע כוסות ונר חנוכה דין מיוחד שנובע מכך שמטרתם לפרסם את הנס. במצוות שעניינן פרסום הנס החמירו יותר וחייבו אדם לחזר על הפתחים ולמכור את כסותו.

 

ד.

הבנה זו שהחיוב למכור כסות ולחזר על הפתחים הוא דין מיוחד בנר חנוכה וארבע כוסות, מצוות של פרסומי ניסא, הובילה את רבותינו לדיון נוסף. הפרי מגדים דן במקרה שבו המלכות גזרה קנס כספי גדול על מי שידליק נרות. האם הקנס וההפסד הכספי הגדול יכול לפטור מהדלקה? נלמד את תשובתו (פמ"ג משבצות זהב תרעא, ג):

ועיין סימן תרנ"ו [בהגה] באתרוג, מצות עשה בממון אל יבזבז יותר מחומש, והוא הדין נר חנוכה אם עונש ממון.

כך מקשה רע"א (הגהות רע"א שם):

עיין פרי מגדים במשבצות הזהב על הט"ז סעיף ג' שכתב, כמו באתרוג אל יבזבז יותר מחומש הוא הדין נר חנוכה, ע"ש. ולענ"ד לא משמע כן, דהא עני המחזיר על הפתחים מוכר כסותו, ולעני כזה נראה דכסותו הוא בכלל הון רב, ואפשר יותר משליש בנכסיו, אלא על כרחיך שמשום פרסום הנס החמירו יותר חז"ל ממצות עשה.

וכך כותב ערוך השולחן (תרעא, ב):

ונראה דבנר חנוכה וד' כוסות אין שיעור להוצאתן... מכל מקום אלו שהם פירסומי ניסא וחייבו לעני למכור כסותו שוב אין שיעור לדבר, ויש מי שאומר דגם כאן אל יבזבז יותר מחומש [פמ"ג] ולא נראה כן [וכ"כ הגרע"א].

הפמ"ג יישם את היסוד של הגבלת חובת ההשקעה בנר חנוכה, ופטר מתוך כך כאשר המלכות גזרה קנס כספי גדול על ההדלקה. רבי עקיבא איגר מקשה עליו: אם יסוד זה אכן נאמר גם בחנוכה, איך נבין את החיוב המיוחד של 'מוכר את כסותו' שנאמר בחנוכה וארבע כוסות? הרי יתכן מאוד שעבור עני שאין לו כלום הכסות היא יותר מחומש מנכסיו, ובכל זאת חכמים חייבו אותו למכור אותה! ומכאן שהגבלת חובת ההשקעה לא נאמרה במצוות של פרסומי ניסא.

 

ה.

נפגשנו אפוא שיטת הרב המגיד והפוסקים שהולכים בעקבותיו לפיה במצוות פרסומי ניסא יש חיוב מיוחד. כפי שנראה יש בדרך זו כמה קשיים, ונפתח בשאלה מדברי רבנו יחיאל. הרשב"ם פירש שהמילים 'ואפילו מן התמחוי' עוסקות בחובת עני למכור את כסותו, 'אפילו הכי אם לא נתנו לו גבאי צדקה ימכור את מלבושו… בשביל יין לארבע כוסות'. שאל על כך רבנו יחיאל (תוספות רבנו פרץ שם):

ולא נראה לה"ר יחיאל דמאי קא משמע לן פשיטא, כיון דמחויב בד' כוסות מה לי עשיר מה לי עני.

אם באמת פירוש הרשב"ם למשנה הוא חידוש מיוחד שנאמר בארבע כוסות, חידוש מיוחד במצוות פרסומי ניסא, אז איך אפשר לשאול על פרשנותו, 'מאי קא משמע לן פשיטא, כיון דמחויב בד' כוסות מה לי עשיר מה לי עני'. אלא ודאי שלהבנת רבנו יחיאל והראשונים הרבים שהביאו את קושייתו החיוב למכור את כסותו הוא דין פשוט שנאמר בכל המצוות ולא רק במצוות פרסומי ניסא!

שאלה נוספת על הבנה זו של דברי המשנה כדין מיוחד במצוות פרסומי ניסא, עולה משאלת הגמ' על המשנה (פסחים קיב.):

ואפילו מן התמחוי וכו'. פשיטא! – לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות (ועדיף שאדם לא יקיים את מצוות כבוד ועונג שבת משיקבל צדקה) – הכא משום פרסומי ניסא [מודה] (שיקבל צדקה).

אם המשנה הייתה מחדשת חידוש מיוחד בארבע כוסות, שדווקא במצוה זו עני צריך למכור כסותו ולחזר על הפתחים, אז איך הגמ' שואלת על המשנה 'פשיטא'? הרי זהו חידוש גדול שהתחדש רק במצוות ארבע כוסות ונר חנוכה, והמשנה היא המקור לחידוש זה! 

 

ו.

ואכן, יש ראשונים שמדבריהם עולה בפירוש הבנה אחרת, וכך למשל כותב הטור המביא את דברי בעל העיטור הכותב על החובה למכור את כסותו לצורך ארבעת הכוסות (טור אור"ח תפג):

וצריך למכור מה שיש לו לקיים מצות חכמים… לכן ימכור מה שיש לו ולהוציא הוצאות עד שימצא יין או צמוקים כמו שאדם צריך לחזר אחר לולב ואתרוג.

הטור כותב על הדין של מוכר כסותו 'כמו שאדם צריך לחזר אחר לולב ואתרוג', ומכאן שלדעתו דין מוכר כסותו נאמר בכל המצוות ולא דווקא במצוות פרסומי ניסא.

אם דין 'מוכר כסותו' נאמר בכל המצוות, איך נסביר זאת? איך נתמודד עם השאלה מהגבלת חובת ההשקעה לחומש? נראה שכדי לענות על השאלה עלינו לשוב לקושי שלמדנו בדף הראשון. הגמ' בקידושין דנה באדם שמוטל עליו לפדות את בנו ואת עצמו ויש לו רק חמש סלעים. הספק הוא האם עליו להשקיע אותם בפדיון בנו או בפדיון עצמו, אך ברור לגמ' שעליו להשקיע אותם בפדיון. רבותינו שאלו מה היחס בין סוגיה זו ובין היסוד של הגבלת החיוב לחומש מהנכסים, הרי אותם חמש סלעים הם יותר מחומש מנכסיו. נשוב על תשובת החלקת יואב שדן גם בקושי ממכירת כסות (חלקת יואב אונס ענף ז):

ועוד קשיא לן טובא דבטור אור"ח סימן תפ"ג גבי ד' כוסות כתב בשם בעל העיטור דמחויב למכור כסותו ולמה, הלא אינו מחויב לבזבז על מ"ע יותר משליש ממונו אפילו על מצוה עוברת. אשר על כן נלפענ"ד דהא דאין אדם מחויב ליתן כל ממונו עבור מ"ע הפירוש רק שאינו מחויב ליתן בעד הדבר יותר מכדי שויה כדי שיוכל לקיים המ"ע, אבל מה ששוה הדבר באמת בזה ודאי חייב ליתן כל ממונו בעדו, וזה אמרם המבזבז היינו ליתן יותר מכדי שויה, מה שאין כן בעד מה ששווה באמת, כמבואר בירושלמי קידושין ובריש פאה כבד את ה' מהונך אם יש לך אתה מחויב בהן ואם לאו אין אתה מחויב לחזר על הפתחים, הרי דכל מה שיש לו מחויב ליתן בעד מה ששוה המצוה באמת… היוצא ממה שכתבתי לדינא דבכל המצוות צריך ליתן כל ממונו בעד מה ששוה המצוה לכל העולם, רק לבזבז וליתן יותר ממה ששוה הדבר אין צריך.

לדבריו, הגבלת חובת ההשקעה נאמרה רק כאשר אדם נדרש להוציא על המצוה מעבר לשוויה הרגיל. למשל, במקום שבו אין ארבעת המינים ויש אנשים שמנסים לנצל את החוסר ומבקשים עליהם מחיר מופקע של אלפי דולרים. נשוב לדברי הרא"ש ונראה שפרשנות זו אכן עולה מפשטות דבריו: 'שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת, ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב, וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד, וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'. דברים אלו אינם סותרים אפוא את החיוב על העני למכור את כסותו כדי לקנות חפץ מצוה, שכן העני יקנה אותו במחירו הרגיל. נראה ששיטה זו עולה מפשטות דברי הרא"ש: "שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת, ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב" – עיקר הפטור הוא הוצאת הון רב על מצוה, והכוונה מעבר לשוויה הרגיל. 

בדף זה עסקנו בעיקר בדין 'מוכר כסותו' ובמחלוקת הראשונים האם זהו דין מיוחד שנאמר רק בארבע כוסות ובנר חנוכה או עקרון כללי שנכון לכל המצוות. בדף הבא נתמקד יותר בשאלת החיוב לחזר על הפתחים.