ברייה / יאיר קאהן

בתלמודא דבני מערבא גרסינן:

"רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והוה רבי חייא בר ווא מסתכל ביה. אמר ליה רבי יוחנן, בבלייא מה אתה מסתכל בי? לית ליה כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו? אית ליה. ומה צריכה ליה? מפני שגלעיניתו (הסרת הגרעין) ממעטתו. ולי תליה לרבי יוחנן שגלעינתו ממעטתו? מאי עביד ליה רבי יוחנן? משום ברייה. מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה" (ברכות פ"ו ה"א)

ר' חייא בר אבא תמה, איך אפשר לברך ברכה אחרונה על פחות מכשיעור? ענה לו ר' יוחנן: הואיל וזית הוא יחידה טבעי שלמה (ברייה) אין צורך בשיעור. בבבלי (ל"ח:) מובא מקרה דומה, אך המסקנה שונה לחלוטין.

"אמר ר' חייא בר אבא, אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח, ובריך עליו תחילה וסוף... אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא, ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח? כיון דשקיל לגרעיניה בצר ליה שיעורא. אמר ליה, מי סברת כזית גדול בעינן? כזית בינוני בעינן. וההוא דאייתי לקמיה דר' יוחנן זית גדול הווה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה, פש ליה שיעורא".

לדעת ר' זירא, אילו היה ר' יוחנן ואכל זית קטן שאין בו שיעור, לא היה מברך אחריו, לעומת מסקנת הירושלמי, שהיה מברך מדין ברייה.

האם הבבלי חולק על הירושלמי, או שמא יש לחלק בין המקרים? אם חולקים, האם סובר הבבלי שאין שייכות לדין ברייה לגבי ברכה אחרונה כלל, או שגם הבבלי מודה עקרונית לדין זה, וחולק רק על החלת הדין במקרה דנן?

לשם כך נברר תחילה שאלה בסיסית יותר. למה לדעת הירושלמי, אם אוכל ברייה שלמה אין צורך לאכול שיעור?

מקור דין ברייה

תנן במכות (פ"ג):

"כמה יאכל מן הטבל ויהיה חייב? ר' שמעון אומר כלשהו, וחכמים אומרים כזית. אמר להן ר' שמעון, אי אתם מודים לי באוכל נמלה שהוא חייב? אמרו לו מפני שהיא כברייתה. אמר להן אף חיטה אחת כבריייתה".

חכמים מחייבים מלקות במאכלו אסורות רק אם אכל כשיעור, מכל מקום אם אכל ברייה חייב אפילו אין בה כזית. מכאן, לכאורה, שאוב דין הירושלמי [1].

הבנת דין זה תלויה במחלוקת הראשונים בחולין.

"אכל ציפור (שלמה) טהורה בחייה (איסור אבר מן החי) - בכלשהו, במיתתה (נבלה) - בכזית, וטמאה (איסור עוף טמא) בין בחייה בין במיתתה - בכלשהו (מדין ברייה)". (דף ק"ב:)

קשה מדוע צריך כזית בנבלה? הרי אכל ברייה! בעלי התוספות היו ערים לבעייה:

"וא"ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא...חשיבי טפי ברייה, מנבלה טהורה במיתתה בכזית ולא חשיבא ברייה... ויש לומר דהיינו טעמא דהני, דכי אמר רחמנא לא תאכל... עוף טמא וכן אבר מן החי, כאילו פירש בין גדול לקטן, דכולהו מיקרו... עוף, ובלבד שיהיו שלמים, אבל נבלה, חתיכה נמי משמע נבלה." (דף צ"ו. ד"ה "מאי טעמא")

לגבי האיסורים, בהם מציינת התורה את שם הברייה, כגון עוף שרץ וכדומה, שייך דין ברייה, בעוד שעל האיסורין המוזכרים בצורה כללית, כגון חלב נבלה וכדומה מתחייב בכזית. לדברי התוספות, אין להחיל דין ברייה אלא במקום בו אוסר הכתוב אותו מין.

לרש"י (ק"ב: ד"ה "טמאה") דרך אחרת בסוגיא זו. "לאו דנבלה ליכא לחיובי משום בריה, דכשנבראת לא היה עליה שם נבלה. הילכך אלאו דנבלה לא מיחייב עד כזית". לרש"י עקרונית, גם בנבלה שייך דין ברייה. על כרחנו הבין רש"י שאין דין ברייה מבוסס על גזירת הכתוב, אלא על חשיבותה האיכותית של ברייה. מנבלה אין להקשות, דאחת מהגדרות ברייה היא איסור מתחילת ברייתו, ועוף טהור בתחילת ברייתו טרם נאסר [2].

אם נרצה ללמוד דין ברייה ביחס לברכות ממאכלות אסורות כדמשמע מהירושלמי, יהיה עלינו לבחון השוואה זו הן לשיטת רש"י והן לשיטת התוספות.

א. בעלי התוספות - גזירת הכתוב:

לגישה זו, דין הירושלמי ייתכן רק אם יש פסור המחייב ברכה אחרונה על אכילת מין מסויים. התורה מצווה על ברכה אחרונה בספר דברים (פרק ח'):

"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".

רק לפי השיטות [3] הסוברות שהצווי לברך ("וברכת") מתייחס גם לשבעת המינים (חיטה ושעורה וגו') דין ברייה אפשרי ביחס למינים המפורטים בפסוק [4]. אך אין הירושלמי עולה יפה לשיטה זו, שהרי הירושלמי מגדיר פרידה של רימון כברייה, אף על פי שאין לכך מקור בפסוק (עיין שו"ת חוות יאיר סימן ק"ס). אפשר אמנם לדחוק שמילת "רימון" המוזכרת בפסוק, פירושה פרידה אחת, אך מסתבר יותר שהירושלמי לשיטתו (נזיר פ"ו ה"א) המחשיב פרידה של רימון כברייה מצד חשיבות יחודיותו גם באיסורי אכילה. (עיין משכנות יעקב סימן צ"ח).

ב. גישת רש"י - חשיבות

לפי רש"י אין דין ברייה מבוסס על גזירת הכתוב, אלא על חשיבות הברייה. עלינו לברר אם כן, לאלו דברים יש חשיבות זו. בנקודה זו חולקים רבי שמעון וחכמים. במכות (פ"ג). תנן התם:

"כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רשי שמעון אומר כלשהו, וחכמים אומרים כזית. אמר להן רבי שמעון, אי אתם מודים לי באוכל נמלה לשהוא שהוא חייב? אמרו לו מפני שהיא כברייתה. אמר להן אף חיטה אחת כברייתה".

וגרסינן עלה (דף י"ז:)

"ורבנן בריית נשמה חשובה, חטה לא חשובה".

נראה אם כן, שגם לענין ברכות רק בריית נשמה תחשב כברייה לדעת חכמים.

ה"חוות יאיר" (סימן ק"ס) סובר שגם בבריית נשמה אין חשיבות ברייה לענים ברכות, כי אחת מהגדרות ברייה, לפי רש"י, היא איסור מתחילת ברייתו. לפי ה"חוות יאיר" הגדרה זו נדרשת כדי להעניק חשיבות, "דהחשיבות תלי באיסור מעת ברייתו". לגבי ברכות שאין האוכל אסור, אין "היכיא תימצי" של ברייה. שיטה זו קשה מאד דמסתבר לומר ש"איסור מתחילת ברייתו" אינו מעניק חשיבות לחפץ, אלא דרוש, כדי להגדיר הברייה כחפצא דאיסורא. תנאי זה שייך כמובן רק במאכלות אסורות. ממילא אפשר ללמוד דין ברייה בברכות מהמשנה במכות.

הירושלמי הסובר שאף צומח נחשב לברייה לענין ברכה, נשאר כשיטה שאין לה בעלים. ניתן לומר, שירושלמי פוסר כרסי שמעון שגם חיטה מוגדרת כברייה (עיין משכנות יעקב סימן צ"ח).

ה"פרי מגדים" (אשל אברהם סימן ר"י סק"ג) סובר שבריית נשמה דרושה רק בדיני דאורייתא, אבל ברכות שהן רק מדרבנן [5], סגי בבריית צומח אף לרבנן דרבי שמעון.

הראבי"ה (סימן ק"ז) כותב "ואפילו לרבנן דרבי שמעון, דפליגי בחיטה לענין מלקות, לענין ברכה מודו דחשוב". משמע דלענין מלקות נדרשת רמה גבוהה יותר של חשיבות מאשר לגבי ברכה.

דבריו טעונים הסבר. אפשר לומר שיש לחשיבות מדד שונה בתחומים שונים, למרות שבתחום איסורי אכילה רק בריית נשמה חשובה, אין זה קובע הגדרת ברייה לגבי ברכות. ברכה אחרונה היא ברכת הארץ [6].

לפיכך ייתכן שחשיבות בתחום זה היא דווקא באותם דברים הצומחים מן הארץ. סברא דומה היא הבסיס לשיטת ה"פני יהושע" (ברכות דף לח:) "משבעת המינים הוא דחשבינן להו בריה". מדבריו ברור שהגדרת חשיבות משתנה לפי תחום הדיון.

עוד יש לומר, דלבריה יש שני סוגים של חשיבות.

א. חשיבות עצמאותה כיחידה טבעית שלמה.

ב. חשיבותה הערכית.

הראשונה היא חשיבות אובייקטיבית השייכת לכל יחידה עצמאית, ולעניין זה אין לבריית נשמה יותר שלמות מאשר לבריית צומח. השניה היא סובייקטיבית, לפיה יתכן, שיש לבריית נשמה ערך גדול יותר מצד היותה דבר חי.

על רקע זה ניתן להסביר דין ברייה בשני אופנים [7]:

א. מצד המעשה. בדרך כלל מעשה אכילה מתבצע רק באכילת כזית. אכילת ברייה, שהיא יחידה טבעית - עצמאית היא מעשה בעל משמעות דהא אהני ליה מעשיו. מילא אכילת ברייה, בין חי בין צומח, מוגדרת כמעשה אכילה, על אף שלא אכל כזית.

ב. שיעור כזית נדרש להעניק חשיבות לחפצא של אוכל. ברייה שיש לה חשיבות ערכית כשלעצמה אינה טעונה כזית. ואם כן, אפשר לחלק בין בריית נשמה שיש לה יותר חשיבות ערכית, לבין בריית צומח. השתא דאתית להכי, יש להסביר את חילוק הראבי"ה. לגבי ברכה יש צורך במעשה אכילה [8], ולפיכך מדובר על חשיבותה העצמאית של הברייה. ממילא גם בריית צומח נחשבת. במאכלות אסורות לעומת זה, יש להגדיר את האוכל כחפצא דאיסורא [9] כדי להתחייב. חשיבותה הערכית של הברייה נדרשת כדי להעניק לחפצא סטטוס זה. לדעת רבנן דרבי שמעון רק בריית נשמה ממלאת דרישה זו.

יש אם כן אפשרות להשוות דין ברייה במאכלות אסורות לברכות, הן לפי תוספות, והן לפי רש"י. מכל מקום יש קושי בהסבר הירושלמי המחשיב צומח, ואפילו פרידה אחת של רימון כברייה לעניין ברכות. כל הדיון הנ"ל מסתמך על הנחה ששביעה אינה דרושה לברכה אחרונה. אם השיעור לברכה אחרונה מבוסס על שביעה [10], אין שום מקום לדין ברייה לגבי ברכות לפי גישת רש"י, שהרי חשיבות או שלמות אינן משביעות אדם.

הבבלי והירושלמי

נחזור למעשה דרבי יוחנן ור' חייא בר אבא בו פתחנו. לפי הירושלמי, זית הוא ברייה ואינו צריך שיעור גם אם הפליט הגרעין. הבבלי מאידך סובר שזית בלי הגרעין צריך שיעור. יש שלש גישות ביישוב סתירה זו:

א. קיימת מחלוקת עקרונית בין הבבלי לירושלמי.

ב. אין שום מחלוקת.

ג. עקרונית מודה הבבלי שדין ברייה שייך לברכה אחרונה, אך חולק על המקרה הספציפי של ר' יוחנן.

א. הרי"ף והרמב"ם [11] כלל לא הזכירו דין ברייה לגבי ברכות. נראה שהם סוברים שהבבלי חולק על הירושלמי, וקיימא לן כתלמודא דידן.

ב. האפשרות לומר שאין מחלוקת, מחייבת שהמקרה בבבלי שונה ממקרה הירושלמי. תומכי גישה זו סמכו על כך שבבבלי מודגש זית מליח ובירושלמי נאמר זית סתם. יש שהסבירו, שמנהגם היה להסיר את הגרעין לפני המליחה. ולכן בבלי הזית המליח לא היה שלם, וממילא לא נחשב כברייה. בירושלמי הזית היה שלם ונחשב כברייה. המפרשים חלקו ביישום חילוק זה:

לפי הרא"ש (סימן ט"ז) "האי ירושלמי הוי זית שלם כשהובא לפניו, אף על גב שהשליך הגרעינים, כיון שהובא לפניו שלם, ונהנה מברייה שלמה מה שדרך לאכול ממנה, יש כאן שיעור". הרשב"א סובר שאם בפועל לא אכל את הגרעין, לא אכל את כל הברייה. "דבירושלמי סברי דר' יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעיניתיה, ומשום הכי חשיב ליה ברייה. אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעיניתיה אלא הסירו וזרקו. והלכך לא חשיב בריה". (ותימא: דהא מפורש בירושלמי שהוסר הגרעין! עיין בשו"ת אמרי נועם" סימן מ"ד, המיישב את דברי הרשב"א בטוב טעם ודעת).

לפי הראבי"ה, במקרה של הבבלי הזית התרסק מחמת מליחתו. ולכן לא שייך בו דין ברייה. (שו"ע יו"ד סימן ק' סעיף א' ש"ך סק"ו).

ר' יעקב עמדין (מור וקציעה דף צ"א.) מחדש שזית מליח אינו נחשב כברייה דעלידי מליחתו אזל הדר הזית. יש להבין דבריו על רקע שיטת ה"פני יהושע", שחשיבות ברייה לגבי ברכה אחרונה מבוססת על שבח שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראך, לפיכך הדר הזית הוא חלק מהגדרת הברייה במקרה דנן. ברור שבתחום מאכלות אסורות אין מקום לתנאי זה.

ג. לפי הגישה השלישית, הבבלי מודה שאכילת ברייה לחוד מחייבת ברכה אחרונה. אם כן יש לציין את הנקודה, בה חולק על הירושלמי. וזה לשון תלמידי רבינו יונה:

"אבל לענין הדין אפשר להעמיד התלמוד שלנו עם התלמוד הירושלמי, ונאמר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין, כגון זית וכיוצא בו, שצריך שיהיה בו שיעור מלבד מגרעין. שכיון שאין דרך לאכלו עם הגרעין, נמצא, שלעולם לא הוי ברייה. שכשתוציא הגרעין כמו שדרך להוציא, לא ישאר שלם. ומפני זה הוצרך לומר בתלמוד שלנו דבזית גדול עסקינן. אבל אם הוא שדרך לאכלו עם הגרעין שלו... אם אכל אחת מהן, אף על פי שאין בה בין הכל כזית, דיינינן ליה בריה".

לפי דבריו חולק הבבלי רק על דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין. ממילא סובר הבבלי שאין לזית דין ברייה. [12]

הרא"ה מעלה אפשרות שמחלוקת הבבלי והירושלמי היא אם חסרון הגרעין הוי חסרון. אי הכי רק בדבר שהוסר הגרעין בפועל, חולק הבבלי.

לפי ה"משכנות יעקב" (שו"ת סימן צ"ח) שני התלמודים חולקים במחלוקת ר' שמעון וחכמים במכות דף י"ג. הבבלי סובר כרבנן דר' שמעון שרק בריית נשמה הוי ברייה. הירושלמי מאידך סובר כר' שמעון שאפילו חטה הוי ברייה.

הלכה

הסתפקותם של הראשונים, אם קיימת מחלוקת בבלי-ירושלמי המשיכה עד לפוסקים. הטור בסימן ר"י פוסק:

"ושיעורא בשבעת המינין כזית. ובירושלמי משמע שעל דבר שהוא כברייתו...שמברכין עליו, אף על פי שאין בו כזית. והתוספות מסתפקין בזה. לכך טוב ליזהר שלא לאכול [13] בריה פחותה מכזית כדי להסתלק מן הספק".

וכך ההלכה. אם בדיעבד אכל ברייה שאין בה שיעור, נראה מן הבית יוסף שאין לברך.

"והרי"ף כתב סתם דכל היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לבסוף, ולא חילק בין דבר שהוא ברייה לדבר שאינו ברייה, וכן הרמב"ם סתם... נראה שפשוט להם דירושלמי פליג אתלמודא דידן, ולא קי"ל כוותיה, ומכל מקום כיוון שכל הנך רבוותא מסתפקים בדבר יש להזהר שלא לאכול בריה לבדה..."

(עיין בשו"ת הר צבי סימן ק"י. משמע מדבריו דהעיקר כדין הירושלמי. ממילא לדבריו אם אכל ברייה שאין בה שיעור יתחייב בברכה האחרונה).

לכן יש ליזהר לא לאכול גרגיר אחד של "שלווה", וכן כל כיוצא בזה. אפילו מפרידה אחת של רימון יש להמנע על פי הירושלמי הנ"ל.

בדג קטן הגענו למחלוקת המשכנות יעקב (סימן צ"ח) וחוות יאיר (סימן ק"ס). לדעת ה"משכנות יעקב", גם לפי הבבלי חייב בברכה אחרונה, הואיל ודג הוי בריית נשמה. גם אם נחלוק על סברא זו, יש מקום לברך ברכה אחרונה הואיל ומדובר על ברכת בורא נפשות שלפי כמה ראשונים לא טעונה שיעור כזית. (עיין רא"ש פ"ו סימן ט"ז). אבל ה"חוות יאיר" חולק, וכבר כתבתי שסברתו דחוקה. מכל מקום יש סברא להמנע מלברך לפי שיטות הרמב"ם והרי"ף הסוברים שהבבלי חולק לגמרי על הירושלמי.

יש לברר אם גרעין [14] נחשב לבריה אף על פי שמפליט הקליפה.

לכאורה זה תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש, אם ר' יוחנן בירושלמי אכל גם את גרעין הזית. לפי הרא"ש (פ"ו סימן ט"ז), אם נהנה "ממה שדרך לאכול", זה נחשב לאכילת ברייה. הרשב"א חולק [15]. מפשטות הרמ"א (דימן ר"י סעיף ב') משמע שאם מפליט טת הקליפה לא מקרי ברייה. אבל ה"מגן אברהם" שם (סק"ד) פוסק:

"ואם אכל מה שבתוך הגרעין מקרי בריה, דהרי אכל מה שראוי לאכול ממנו". אפילו האוכל כזית של גרעינים לא יצא מכלל ספק, עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. אף על פי שאין דרך לאכול כזית בזה השיעור, יש מחלוקת גדולה בין הפוסרים אם אפשר לברך אח"כ ברכה אחרונה.

(עיין משנה ברורה ר"י סק"א לגבי שתיית תה וקפה חם, המצדד שלא לברך).

לפנינו מסורה של ספק הנובע ממחלוקת הבבלי והירושלמי בהבנת המעשה של ר' יוחנן ור' חייא בר אבא. ספק זה שנוי בראשונים ומשולש בפוסקים. עמדנו על העקרונות של דין ברייה כדי להבין את צדדי הספק, אבל בסופו של דבר מידי ספק לא יצאנו. וכשם שקיבלנו שכר על הדרישה כך קיבלנו שכר על הפרישה.

---