בעניין שיעורי ברכות / אורן שיינברג

שיעור כזית כשיעור מינימלי קיים ברוב המצוות הקשורות באכילה כגון אכילת מצה, קרבן פסח, אכילה בסוכה וכו'. באיסורים לעומת זאת קיימת מחלוקת בין רבנן לר' שמעון מה השיעור המחייב. דעתו של ר' שמעון (שבועות כא: מכות יז.) היא שהמחייב באיסורים הוא אכילת כלשהו, ורק במקרים שאדם יתחייב להביא קרבן חטאת, כלומר במקרים שאם יאכל במזיד יתחייב כרת, אז השיעור המינימלי הוא כזית. בכל שאר מאכלות אסורים שעובר בלאו מתחייב בכלשהו. רבנן סוברים שהשעור המחייב באיסורים האו כזית כמו במצוות.

גם השיעור המחייב בברכה אחרונה הוא כזית והמקור לכך הוא בברכות דף לח::

"אמר ר' ירמיה לר' זירא, ר' יוחנן היכי מברכך על זית מליח? כיון דשקלא לגרעינא בצר ליה שעוראץ ומי סברת כזית גדול בעינן, כזית בינוני בעינן וההוא דאייתו לקמיה דר' יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקלוהו לגרעינתא פש ליה שיעורא".

מה משמעות שיעור כזית כמחייב בכל המצוות באופן כללי? ומה היחס בין שיעורי האכילה בכל המצוות לעומת השיעורים המחייבים ברכה אחרונה?

כדי לענות על השאלה השנייה, ניתן ללכת בשני מסלולים עיקריים:

1. אין הבדל במשמעות השיעור בין ברכות לשאר המצוות.

2. משמעות השיעור כמחייב בברכה אחרונה שונה משאר המצוות והדיון בשאלת משמעות השיעור בברכות מנותק ממצוות אחרות הקשורות באכילה.

לשיעור של כזית ניתן למצוא שתי משמעויות:

1. כזית הינו שיעור מגדיר מעשה אכילה. כדי שאדם יחשב, שעשה מעשה מסויים המעשה צריך לקבל משמעות. לדוגמא: כדי להתחייב על מלאכה בשבת, כותב הרמב"ם (שבת פ"א הלכה י"ד):

"...אם נתכוין לארוג בגד שלם משיארוג שני חוטין חייב ואע"פ שכוונתו להשלים הבגד הואיל ועשה כשיעור בכונה חייב. וכן כל כיוצא בזה".

כלומר, אין צורך לגמור פעולה ולעשות פעולה מושלמת. מעשה מוגדר כמעשה כאשר יש לו משמעות גם אם היא מינימלית.. וכן הדבר במעשה אכילה כדי שאדם יוגדר כעושה מעשה אכילה הוא חייב לאכול לפחוץ כזית ואם יאכל פחות מכך הפעולה לא תחשב כפעולת אכילה.

2. כזית הוא שיעור מינימלי לכסף, כגון במציאה שבפחות משוה פרוטה אין היא מוגדרת כממציאה (ב"מ כז.)

במסלול השני בו ננתק את הברכות ממצות אכילה אחרות ניתן להעלות שני כיוונתים:

1. בברכות קיים הצד הראשון של החקירה הנ"ל שמשמעות כזית שיעור מינימלי במעשה אכילה בעוד שבמצוות אכילה אחרות קיים הצד השני שכזית האו שיעור המקבל שם של אוכל וכן להפך.

2. בברכות יש דין יחודי של שביעה, ושיעור כזית הוא שיעור משביע, ולכן בפחות מכך אדם לא מתחייב. היסוד לגישה זו נובע מהפסוק ממנו נלמד החיוב של ברכות: "ואכלת ושבעת וברכת". גורם השביעה, המתוסף לגורם האכילה בפסוק, הוא גורם שאינו קיים במצוות אחרות הקשורות באכילה.

בסוגיות שונות "שיעור" המזון מהוה נושא מרכזי או גורם משפיע על מהלך הסוגיא. מתוך שיטות הראשונים בסוגיות אלה ניתן להסיק על דעתם בחקירות דלעיל.

הדיונים שיובאו בהמשך יהיו:

1. השיעור הדרוש במצוות של אכילה.

2. שיעור המחייב ברכת המזון.

3. שיעור הנדרש לברכה על משקה.

4. אכילת ברייה, כמחייב ברכה.

5. שיעור אכילה "בכדי אכילת פרס".

1. השיעור הדרוש במצוות של אכילה

יתכן שמחלוקת בין ר' שמעון לרבנן (שבועות כא:) אם בשיעור כלשהו אדם מתחייב, כאשר הוא אוכל איסור (חוץ מאיסורים חמורים, שהאוכלם במזיד חייב כרת) או שבכל מקרה השיעור המינימלי להתחייב יהיה כזית, תלויה באפשרויות השונות בהבנת השיעור. לפי ר' שמעון שמספיק כלשהו נראה להסביר, שמעשה האכילה קיים בשיעור כלשהו והפעולה תחשב כפעולת אכילה. לשיטתו החיוב של מזון בחפצא של כלשהו. לעומת זאת, ניתן לומר, שהכנסה לפה ובליעה הם תמיד מעשה אכילה גם אם הכמות היא "כלשהו".

באיסורים חמורים בהם דורש ר' שמעון שיעור כזית כדי להתחייב, ניתן לאמר, שכדי להתחייב באכילת האיסור החמור צריך בנוסף למעשה האכילה שתהיה חשיבות כם לכמות האיסור שנאכלה.

לעומת ר' שמעון, דורשים רבנן שיעור כזית בכל מקרה, ויתכן לאמר, שהם מסכימים עם ר' שמעון שמעשה האכילה מחייב, אלא, שלדעתם כדי שאדם יוגדר כעושה פעולת אכילה עליו לאכול שיעור מינימלי בגודל כזית.

אפשרות נוספת היא לאמר שרבנן חולקים עקרונית ורואים בשיעור כזית חפצא של אוכל, וכדי שאדם יוגדר כאוכל, עליו לאכול חפצא של אוכל ולא די במעשה אכילה.

2. שיעור המחייב בברכת המזון

במשנה בדף מה. ובגמרא בדף מט: מובאת מחלוקת תנאים לגבי שיעור המחייב בברכת המזון. לר' מאיר שיעור האכילה לברכת המזון הוא כזית וגורם השביעה הנזכר בפסוק מתייחס לשתיה. ר' יהודה סובר שהשיעור הוא כביצה, שכן בנוסף לגורם האכילה, קיים גם גורם השביעה: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח', י) המגדיל את השיעור לכדי ביצה.

בראשונים ישנה מחלוקת לגבי המקור לשיעורים אלה:

א. שיטת תוספות (בדף מט:) ורש"י (בדף כ:) ששיעורי כזית וביצה מדרבנן, ומדאורייתא אדם שלא שבע משיעורים אלה אינו מברך, והדרשות של ר' מאיר ור' יהודה מהמלים "ואכלת ושבעת" אינן אלא אסמכתא בעלמא. וכן דרש ר' עוירא בדף כ: "וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת" והם מקפידים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

ב. לשיטת הרשב"א (מט:), ראב"ד בהשגותיו על בעל המאור, המלחמות כ: ועוד ראשונים, המקור לשיעורי כזית וביצה - מדאורייתא. המחלוקת בין ר' מאיר לר' יהודה היא בהגדרת שביעה. האם השביעה היא תוצאה של אכילה ולכן צריך שיעור משביע של ביצה, או שהשביעה נובעת מפעולה משותפת של אכילה ושתייה. ולשיטתם דרשת ר' עוירא שממנה משמע שהשיעורים הנ"ל הם מדרבנן אינה להלכה (רשב"א), או הסבר אחר לכך "שהם מדקדקים על עצמם", שהם מדקדקים מן התורה כך, שהשיעור הוא כזית וכביצה. וזהו עיקר הדין ולא שמחמירים מעבר למה שהתורה דורשת (יראים השלם רנ"ג).

הראבי"ה סימן קכ"ט מסים עם השיטות הסוברות, שכזית וכביצה שיעורים מדאורייתא וטוען, כי מדרבנן מברכים אף על פחות מכזית. את גישתו ניתן להסביר בדומה להסבר של ר' שמעון במחלוקתו עם חכמים. הראבי"ה סובר, שלמעשה האכילה יש משמעות גם בשיעור פחות מכזית, ומדרבנן כדי להתחייב בברהמ"ז מספיק שאדם יעשה רק מעשה אכילה, בעוד שמדאורייתא השיעור הוא כזית כיון שדרוש רובד של חשיבות הכזית כחפצא המקבל חשיבות של מזון. את המחלוקת בין שתי הגישות אם החיוב של שיעור כזית הוא מדרבנן או מדאורייתא ניתן לתלות בסברות שהעלינו. השיטה האומרת שהשיעורים כזית וכביצה הם מדרבנן ומדאורייתא בעניים שביעה, ודאי גורסת שאין קשר בין השיעור המחייב ברכת המזון ובין השיעורים בשאר המצוות. בברכת המזון יש דין יחודי של שביעה הנלמד מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", ורבנן החמירו וקבעו שיעורים קטנים משיעור שביעה. ר' יהודה מיישם את גורם השביעה ודורש שיעור ביצה, אך הוא מודה שאם לא יהיה שבע בכל זאת יברך. ר' מאיר לעומתו טוען, שרבנן קבעו שיעור כזית. אךש ניהם מודים שמדאורייתא חייב רק אם שבע.

את שיטת הרשב"א והיראים הסוברים שהשיעורים של כזית וכביצה הם מבאורייתא, ניתן להסביר על פי כל האפשרויות הקיימות בהבנת משמעות השיעור במזון. ר' יהודה הדורש שיערו כביצה סובר כמו שאומרת הגמרא בדף מ"ט: "ואכלת ושבעת" אכילה שיש בה שביעה וזו הסברא הרואה בברכת המזון משהו יחודי השונה משאר מצוות אכילה, שצריך שיעור שביעה. בעוד לר' מאיר הסבור "ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה", לא סובר שיש דין יחודי בברכות וגם בברכת המזון צריך כזית כמו בשאר מצוות.

את שיטת ר' מאיר ניתן להבין באחת משתי האפשרויות:

א. כזית ככמות מינימלית של אוכל שמקבלת חשיבות של מזון ומחייבת ברכת המזון

ב. כזית - ככמות האוכל המינימלית שאכילתה תוגדר כפעולת אכילה.

3. השיעור שאדם צריך לשתות כדי להתחייב בברכה אחרונה נתון במחלוקת.

הרא"ש בפרק שביעי סימן כ"ד ותוספות יומא ע"ט ד"ה "ולא" אומרים שהשיעור המחייב ברכה אחרונה הוא שיעור כזית.

שיטת הרמב"ם ברכות פ"ג הל' י"ב: מברך על רביעית ברכה אחרונה. שיטת תוספות בדף ל"ט. ד"ה "בצר" שמברך על מלא לוגמיו. לכאורה, סברת הרא"ש והתוספות ביומא תמוהה, שהרי בשאר מצוות השיעור המחייב בשתיה הוא רביעית ולא כזית, ומדוע גבי ברכות שיעור השתיה שונה? יתכם שניתן להסביר את המקור לאפשרות שהשיעור בשתיה יהיה כזית על פי מחלוקת בנזיר דף ל"ח: "ת"ק לא מדמי להון לכל איסורי נזיר לשתיה, ור' עקיבא כיון דכתיב "וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו'), מה אכילה כזית אף כל איסורין כזית" כלומר ר' עקיבא תופס את האיסור, שנאמר בלשון אכילה בפרשת נזיר ולומד, שגם איסורי השתיה שיעורו בכזית.

יתכן שאותה גישה קיימת גם כאן, ומכיון שכל חיוב ברכות נלמד מאכילה שהרי בפסוק נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", לכן גם שיעורי שתיה יהיו כשיעורי אכילה. לפי גישה זו אין כל יחוד בשיעור כזית בשתיה. לו היתה שתיה מנותקת מאכילה, לא היינו מחייבים ברכה אחרונה על כזית. אך כאן, בגלל ההשואה לאכילה אזי גם השיעור המחייב שוה.

אך יתכן שהמחייב אינו נובע מתוך השוואה טכנית לאכילה, אלא מסיבה מהותית, והיא תלויה בשאלה מהו המחייב בכזית. החשיבות של מזון, שיש בחפצא של כזית, או מעשה האכילה הקיים, כאשר אוכלים שיעור כזית. לעומת אכילה אשר בה שני המחייבים קיימים בשיעור כזית, הרי בשתיה יתכן שיש מקום לחלק ולומר, שבשיעור כזית של שתיה קיים גורם החשיבות, שיש בכזית מזון, שכן הערך התזונתי המקנה חשיבות של מזון לחפצא של כזית שוה לערך התזונתי של כזית משקה. אך לגבי מעשה האכילה ניתן לחלק ולומר שמעשה השתיה בכזית משקה אינו שקול למעשה האכילה בכזית מוצק. ואם כך יתכן, שלדעת הרא"ש חיוב ברכה אחרונה בשיעור כזית נובע מחשיבות המזון ולכן מספיק כזית, בעוד שהשאר מצוות הקשורות לשתיה נדרש גם מעשה שתייה, ומעשה שתייה קיים רק כאשר שותים שיעור גדול של רביעית.

לשיטת התוספות בברכות, חיוב ברכה הוא שיעור "מלא לוגמיו". שעור זה דומה לשיעור המחייב כרת ביום הכיפורים ודבר זה מעלה את הסברא שאופי המחייב ביום הכיפורים ואופי המחייב ברכה אחרונה בשתיה דומה.

אדם מתחייב ביום הכיפורים בשתיית מלא לוגמיו כיוון שבשיעור זה מתיישבת דעתו. פירושו של דבר שתחושת העינוי הנובעת מתחושת הצמאון תפסק בשתיית מלמא לוגמיו במידה כזו, שלא יוכל להחשב כמתענה וממילא יתחייב. הדבר נכון במידה רבה גם בשתיה רגילה לאו דווקא ביום הכיפורים. רוב האנשים שותים כאשר הם צמאים ולא בזמנים קבועים ובצורה מסודרת (בניגוד לאכילה, שהיא בדרך כלל בזמן קבוע ובכמות קבועה ללא קשר ישיר לתחושת רעב בזמן האכילה).

ואכן מלשון המשנה בדף מד: ניתן לדייק עובדה זו. המשנה מדברת על ברכה אחרונה "אכל ענבים תאנים ורימונים מברך אחריהם... השותה מים לצמאו מברך..."

מלשון המשנה משמע שיש חילוק ברור בין אכילה לשתיה. בעוד שאכילה היא פעולה שלא קשורה דווקא ברעב, הרי שתייה נחשבת לפעולה שתחייב ברכה רק אם שותה לצמאו.

הגמרא במ"ד: עומדת על הביטוי "לצמאו...לאופקי מאי א"ר אדי בר אבין לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא"[1]. ולכאורה משמע שחוץ מהמקרה הספציפי של חנקתיה אומצא, כל שאר המצבים שאדם שותה יוגדרו כשתיה מחייבת. הראשונים לא הבינו כך את הגמרא. הרמב"ם בפ"ח הל' א השמיט את המיעוט של חנקתי האומצא וכותב "השותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה". ברא"ה הדבר מודגש יותר "והאי דנקט "לצמאו" משום דמאי לא זייני כלל... לפיכך אין לברך עליהן אלא כששותה לצמאו" ובאדרת אליהו "...ומה דאמרו דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא כל שלא לצמאו אינו מברך כלל"[2].

אם אמנם שתית מים לשבירת הצמאון היא המחייבת ברכה, הרי זה דומה למחייב ביום הכיפורים שאדם מתחייב על הפסקת העינוי הנגרם מהצמאון. לפי זה ניתן להבין את סברת התוספות שהשיעור המחייב ביום הכיפורים דומה לשיעור המחייב ברכה אחרונה.

שיטת הרמב"ם, לפיה אדן מברך רק משיעור של רביעית ומעלה, נובעת מהשוואה לשאר שיעור שתיה. וכך כותב ה"כסף משנה": "...ומ"ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לעניית אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלים בכזית". את שיטת הרמב"ם ניתן להסביר בכל הסברות הקיימות במשמעות השיעור בדומה לכל מצוות שתיה אחרות.

4. מחלוקת הראשונים בברייה

יתכן שעל פי הסברות שנאמרו בשיעור ברכה, נוכל להסביר גם את מחלוקת הראשונים ב"ברייה"[3]. הראשונים חולקים בשאלה אם הבבלי חולק על הירושלמי ואינו מתחשב בברייה, או שאין מחלוקת. יתכן לתלות את המחלוקת כמחלוקת בהבנת משמעות השיעור:

1. מעשה אכילה.

2. חשיבות של מזון.

3. דין יחודי בגלל שביעה.

השיטה לפיה אין לברך על ברייה סוברת שאכילה היא הגדרה של פעולה, פעולה זו צריכה שיעור מסויים ואין זה משנה איך נראית כמות זו, אם היא בצורתה הטבעית (ברייה) או בצורה אחרת[4].

אם מחייב הברכה הוא חשיבות, ניתן לדבר על סוגים שונים של חשיבות, כאשר יש סוג אחד של חשיבות וחסר סוג אחר כגון בברייה, שיש חשיבות של שלמות וחסרה חשיבות של כמות, די בחשיבות הנובעת משלמות כדי לחייב ברכה. החולקים סבורים שמחייב הברכה אינו קשור בחשיבות כלל, או שחשיבות הנובעת משלמות אינה מספקת כדי לחייב ברכה.

כמו כן אפשר לתלות את המחלוקת בשאלה אם חיוב ברכות נובע מדין יחודי של שביעה (ובברייה כיון שאין שיעור שביעה אין חיוב ברכה), או קשור לדינים שיעורים הכללי הנובע מחשיבות.

5. זמן האכילה.

גורם אחר הקשור לענייננו הוא זמן האכילה. כדי לקיים מעשה אכילה, יש צורך לאכול את השיעור בזמן מינימלי. ואם לא אוכל את השיעור בפרק זמן זה, הרי זה כאילו אכל בשני ימים שונים ואין הכמות מצטבברת כדי לחייבו בלאו או לזכותו בעשה.

הזמן המינימלי, נתון במחלוקת תנאים בכריתות דף י"ב:

"כמה שוהה באוכלן? כאילו אוכל קליות, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים, עד שישהא מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס - חייב".

רש"י מסביר בדבריו של ר' מאיר

"'כאילו אוכל קליות' - משערין אותן (שני חצאי זיתים) כאילו נתפוררו לפירורין דקין כקליות ואוכלן אחת אחת וכשיעור אותה שהיה מצטרפים".

נראה, שהמקור לדרישה של אכיל הבזמן מוקצב נובעת מהטעם שאדם צריך לאכול בדרך רגילה. כלומר, המדד הוא מעשה האכילה. החשיבות נראית כלא שייכת לזמן האכילה, ולא צריך להיות הבדל אם אוכל מעט מעט לאורך זמן רב, או כמות גדולה בזמן קצר.

ניתן להסביר על רקע זה את המחלוקת. לפי ר' מאיר, רק אכילה איטית באופן מוגזם מפקיעה שם "אכילה" מהמעשה, ור' מאיר אינו מקבל את "מעשה האכילה" כמחייב מרכזי, ויש סיבות אחרות לחיוב, בעוד שלפי חכמים מעשה האכילה עקרוני יותר וצריך לאכול בצורה שתבטא את מעשה האכילה. די באכילה באופן לא מקובל כדי למנוע התחייבות בברכות ואיסורים. השיעור המתאים לכך הוא כזית בכדי אכילת פרס ואכן בכל המצוות הקשורות לאכילה, אנו דורשים שיהיה מעשה אכילה וממילא מצריכים אכילת כזית בכדי אכילת פרס. אוללם לגבי ברכת המזון, הדבר נתון למחלוקת אם צריך לאכול שיעור כזית בכדי אכילת פרס כדי להתחייב בברכה, או שגם בקצב איטי מתחייבים בברכת המזון. בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן כ"ז מובא, וכן במדן אברהם סימן ר"י בשם הכנסת הגדולה, שלגבי ברכת המזון, כיון שבמקור מדאורייתא אנו דורשים שיעור שביעה ומתחייב בברכת המזון - גם אם אכל בשיעור גדול מכדי אכילת פרס, כך היום מדרבנן, למרות שלא אוכל שיעור שביעה לא נחייבו לאכול בכדי שיעור אכילת פרס, "כיון שתיקנו כעין של תורה תיקנו". והדרישה היחידה היא שלא יהיה הסח הדעת באמצע הסעודה. הפרי מגדים, סימן ר"י ובאשל אברהם ס"ק א', חולק על גישה זו ונוקט דרך פחות קיצונית. לדעתו רק אדם האוכל שיעור שביעה אינו נדרש לאכול שיעור בכדי אכילת פרס, כיון שזה החיוב המקורי מדאורייתא והתורה לא דרשה בכדי אכילת פרס כדי להתחייב.

הגישה השלישית שמביא המ"א סימן ר"י ס"ק א' ועל פיה אנו מחמירים, אין הבדל בין שאר האכילות לברכת המזון וצריך לאכול תמיד כזית בכדי אכילת פרס.

ניתן לתלות מחלוקת זאת במחלוקת הראשונית בהבנת הצורך בשיעור. הגישה שלא מצריכה בכדי אכילת פרס, נתלית בדרישה היחודית של שביעה. להבנה זו, למרות שחכמים תקנו ברכה על כזית בלא שביעה מושלמת, לא שינו דינים אחרים כמו זמן אכילה.

הפרי מגדים לא מוכן להגדרה קיצונית כל כך וטוען, שרק כאשר אדם יתחייב מדאורייתא (כאשר הוא שבע), לא נדרוש תנאים נוספים. אך אם החיוב הוא מדרבנן, המקור הוא "ואכלת" ויש דרישות נוספות בדומה למצוות אחרות.

שיטת המ"א אינה מבדילה בין ברכת המזון לשאר המצוות.

"...כתב לחלק בין יום הכיפורים לברכת המזון, וס"ל דבבה"מ, שהיא יותר מכדי אכילת פרס מצטרף. ולא נראה דהא כל איסורין שבתורה שוין ליום הכיפורים בזה".

ונראה משיטתו שהוא סובר שהדרישה של אכילה בכדי אכילת פרס כדי להתחייב ברכה אינה חומרא של חכמים, אלא, כמו שבכל המצוות התנאי הזה קיים כך גם בברכת המזון.

לסיכום:

החקירה של משמעות שיעור האכילה, מהוה גורם גם בנושא ברכות ויתכן שמחלוקות שונות בשיעורין המחייבים ברכה, תלויות בהבנות שונות של משמעות השיעור. אולם במקרה הספציפי של ברכות יש מקום במקרים מסויימים לנתק מהמערכת הכללית של שיעורים בתורה, בגלל גורם חדש של שביעה הנלמד מהפסוק: "ואכלת ושבעת וברכת".

השיעור המחייב בברכות הנהנין

להלכה יש הבדל בין ברכות הנהנין לברכה אחרונה, לענין השיעור הדרוש לברכה.

ההבדל נובע בעיקר מההבדל באופי הברכה. ברכה ראשונה היא ברכת הנהנין, והנאה יש גם אם אוכל פחות מכזית. בעוד, שברכה אחרונה היא שבח על עצם האכילה והתועלת שיש לנו ממנה, וזו תלויה בעיקר בכמות. אך יש שיטות שאינן מסכימות עם הניתוק בין ברכה ראשונה לאחרונה וטוענות שגם בברכה ראשונה צריך שיעור[5].

יש לנו אם כן שלוש שיטות:

1. שיטת תוספות, רא"ש, רמב"ם וזו השיטה להלכה (שו"ע סימן ר"י) שמברכים על כלשהו שלאדם נגרמת הנאה ועליה חייב לברך.

2. שיטת הר"י ספרק ו' ד"ה "בזית פחות מכשיעור..." אדם מברך ברכת "שהכל" על פחות משיעור כזית ואם אוכל יותר יברך ברכה ראויה.

3. שיטת ר' אחא גאון המובאת בכלבו שעל פחות משיעור אין צריך לברך כלל ברכה ראשונה.

השיטה הראשונה הגורסת שכל הנאה מחייבת, סוברת שהנאה קיימת בכלשהו, ולכן מברך גם על הנאה כזו. ה"כסף משנה" בהלכות ברכות פ"ג הי"ב חולק על הסברא לברך על כלשהו, וטוען שאדם מברך על כלשהו לא מסיבה מהותית אלא טכנית:

"ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה לפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ"ל שלכך אמרו שבתחלה יברך אפילו על כלשהו, שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו".

יוצא לפי ה"כסף משנה", שאנו חוששים שאדם יגרר לאכול יותר ולכן תיקנו ברכה. משמע שה"כסף משנה" לא מוכן לקבל ניתוק בין שיעור האכילה להנאתה וסובר שקשר קיים ואין משמעות להנאה מצד עצמה, אלא אם כן יש גורמים נוספי בכזית, כגון מעשה אכילה וחשיבות. על בסיס החילוק אם יש משמעות מהותית לאכילת כלשהו או לא, אפשר להבין את שתי השיטות האחרות: שיטת ר' יונה ושיטת ר' אחא. שיטת ר' יונה, לפיה מברכים "שהכל" על פחות מכזית מעלה את השאלה מהי אופיה של ברכת "שהכל". קיימות שתי אפשרויות:

1. ברכת הנהנין רגילה רק שחשיבותה פחותה. ר' יונה סובר שחשיבות אוכל בכמות הפחותה מהשיעור, די לה בברכה פחות חשובה. זוהי דרך ביניים בין חוסר ההתחשבות בכמות פחותה מכזית ובין הענקת משמעות מלאה לכלשהו.

2. ברכת שהכל" היא ברכה כללית שאדם מברך על כל הנאה שיש לו. ולכן עד כזית שיש רק מחייב של הנאה, מברך על כלשהו ברכת "שהכל", בעוד שיביותר מכזית יש מחייבים נוספים שהם החשיבות של האכילה ומעשה האכילה ואז מתחייה בברכה הכוללת מחייבים אלה[6].

הראב"ד מביא דין המזכיר את שיטת ר' יונה, אם כי בצורה מצומצת, הדברים אמורים לגבי אכילת לחם פחות מכזית. הראב"ד מצריך לברך בורא מיני מזונות ורק מכזית ומעלה לברך ברכת המוציא. יתכן שסברתו נובעת מהסברו של ר' יונה, שיש הדרגה בחשיבות הברכות. לראב"ד הדבר נכון דווקא בלחם שהוא בעל הברכה החשובה ביותר. ברכה זו נצריך דוקא באכילה בעלת חשיבות מלאה (יותר מכזית) בפחות מכך נצריך ברכה רגילה של תבשילי דגן.

ניתן להסביר את הראב"ד בכיוון שונה לגמרי ולראות את הדבר כדין יחודי ב"המוציא". יתכן שהראב"ד רואה את ברכת המוציא כברכת הסעודה[7], וזו גם הסיבה שהיא פוטרת מאכלים אחרים בתוך הסעודה ומצריכה לאחריה ברכת המזון. ברכה זו הוצמדה דוקא ללחם, כי הוא עיקר מזונו של אדם. במקום שיש שיעור אכילת כזית לחם, הדבר יוגדר כ"סעודה" ויצריך ברכת המוציא. באכילת פחות מכזית, נצריך ברכת נהנין רגילה ולענין זה הברכה המתאימה ללחם היא בורא מיני מזונות, כמו שאר מאכלים מחמשת המינים.

את שיטת ר' אחאי הפוטר לגמרי מברכה ניתן להסביר:

1. אין חילוק בין ברכות הנהנין לשאר הברכות, והנאה לבד אינה מחייבת ברכה.

2. אין באכילת כלשהו הנאה המספיקה לברכה וצריך להנות משיעור גדול יותר.