ביטול שם לחם / שמעון גזונדהייט

המאמר יעסוק באפשרות להפיקע את ברכת 'המוציא' מלחם גמור. דוגמא מעשית לכך נמצאת בתוספות ד"ה "אמר רבא", דף ל"ז:

"רבינו דוד ממי"ץ היה רגיל ללבן פירורין (של לחם) במים בלילה, כדי לאכלן בשחר בלא ברכת 'המוציא' ובלא ברכת הזמון שלא לאחר, כדיש יתחזק ראשו ויוכל להגיד הלכה".

כדי לעמוד על מהות עקירת שם לחם, נקדים תחילה דיון קצר על הגדרת לחם לעניין ברכת 'המוציא'.

לחם וברכת המוציא

חז"ל קבעו ברכה מיוחדת על הלחם, למרות שהוא נעשה מאחד מחמישה מיני דגן, ודגן הוא מגידולי הארץ, והיה ראוי לברך עליו "בורא פרי האדמה", או במידה והוא מוגדר כמזון: "בורא מיני מזונות". שתי בחינות מיחדות את הלחם לזכות בברכת המוציא:

א. חפצא של לחם[1]: הלחם מוגדר כלחם על ידי תנאים אובייקטיביים והם[2]:

1. החומר: חמשת מיני דגן.

2. תהליך היצירה: לישת הקמח במים ואפייתו בתנור (מחלוקת ראשונים, אם צריך את שני התנאים, או שדי באחד מהם).

3. הצורה: תוארו של הלחם (תוריתא דנהמא).

ב. גברא של המברך[3]: האדם מיחס ללחם חשיבות, מפני שהלחם בועד את הלב (ברכות ל"ה:) לפי שיטת הרא"ה, גם על מזונות, שאדם מתכוון לשבוע מהם מברך 'המוציא' (דף ל"ח.)

ביטול הלחם

אחרי שהזכרנו את הקריטריונים החיוביים להגדרתה לחם, נברר מה הם הקריטריונים השליליים, כלומר איך אפשר להוציא דבר המוגדר כלחם מהגדרתו ולהפכו ל"מזונות".

האם יתכן ששנוי המחשבה של הגברא גרידא יבטל את הלחם, או שצריך להגיע לשינוי של החפצא?

לגבי תהליך יצירת הלחם מצאנו את שיטת הרמב"ן המצריך בשעת הלישה דעת לעשות מעשה לחם (אפייה), אבל לגבי ענייננו, שמדובר בלחם גמור, נראה פשוט שמחשבה אינה מוציאה מידי מעשה. ובאמת לא מצאנו דעה בראשונים, שמחשבה גרידא תבטל את הלחם.

לכן נדון בשנוי של החפצא שמבטל את הלחם, ונציג תחילה את הסוגיות בגמרא.

הסוגיות בגמרא

1. ברכות לז.

"הכוסס את החיטה - מברך עליה בורא פריה אדמה, טחנה אפאה ובשלה - בזמן שהפרוסות קיימות: בתחילה מברך על 'המוציא לחם מן הארץ' ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלוש"

2. ברכות לז:

"אמר רב יוסף: האי חביצא דאית היב פירורין כזית: בתחילה מברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ' ולבסוף מברך עליו שלוש ברכות.

דלית ביה פירורין כזית: מברך עליו 'בורא מיני מזונות', ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש".

בסוף הסוגיא:

אמר רב ששת: האי חביצא אף על גב שלית ביה פירורין כזית, מברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ'. אמר רבא והאי דאיכא עליה תוריתא דנהמא".

שתי הסוגיות בבבלי הן סוגיא אחת בירושלמי:

3. ירושלמי פרק ו' הלכה א':

"הכוסס את החיטין... אפיין ובשלן - בזמן שהפרוסות קיימות אומר עליהן 'המוציא לחם מן הארץ... אם אין הפרוסות קיימות אומר עליהם 'בורא מיני מזונות... עד כמה הן פרוסות? ר' יוסי ב"ר אבין כהנא בר מכליה בשם רב: עד כזיתים".

בסוגיות הגמרא דנות בנושא שלנו מצאנו גורמים שונים לביטול הלחם:

א. בישול הלחם.

ב. גודל פרוסות הלחם: כזית או פחות מכזית.

ג. הפירורים נדבקים בדבש בחלב במרק וכדומה (זאת היא "חביצא" לפי אחד הפירושים).

ד. העדר תוריתא דנהמא.

השאלות המתעוררות הן:

1. האם יש עקרון אחד או עקרונות שונים לכל הגורמים הללו?

2. מה יחסם של הגורמים בינם לבין עצמם?

3. האם קיים יחס בין הגורמים לביטול הלחם לבין הגורמים ליצירתו?

דיוק בלשון הרמב"ם

הרמב"ם כותב בהלכות ברכות פ"ג ה"ח:

"הפת שפתת אותה פתים ובישלה בקדרה או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או[4] שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא".

הנסוח של תחילת ההלכה הוא מקורי ואינו לקוח מהגמרא.

הרמב"ם מדבר על שתי פעולות (בישול ולישה) המכוונות נגד מגדירי הפת, דהיינו כזית ותוריתא דנהמא. כלומר הפעולות המהוות גורם לביטול הפת צריכות לפגוע בגורמי יצירתו.

ביטול הלחם יצירת הלחם

בישול בקדירה עוקר את האפייה בתנור

לישה במרק עוקרת את לישת הקמח במים

לשיטת הרמב"ם מספיק לפגוע באחד הגורמים החיוביים של יצירת לחם. דבר זה מחייב לומר שהרמב"ם מצריך את שני הגורמים גם יחד בתהליך יצירת הלחם, ובאמת כותב הרמב"ם בהלכה א' שם:

"כשטוחנין אותן (חמשת מיני דגן) ולשין את הקמח ואופין אותן, נקראין פת".

לאור האמור לעיל נעיין בשיטות הראשונים תוך התייחסות לשאלות: האם תוריתא דנהמא וכזית הינם תנאים הכרחיים לפעולת הבישול והלישה? האם פעולות הביטול מקבילות לפעולות יצירת הלחם? וכן, האם קיימת אפשרות לבטל לחם שלא על ידי ביטול שמו (כפי שראינו בשיטת הרמב"ם) אלא ע"י ביטול חשיבותו?

שיטת רש"י

בסוגיא הראשונה (ל"ז.) מודבר במפורש על בישול כאמצעי לביטול הלחם, והקריטריון "פרוסות קיימות" מופיע כתנאי ליכולת של פעולת הבישול לחול על הלחם ולבטלו. אחר שטחן טת החיטה ואפאה הרי זה לחם גמור, ואיך אפשר להחזיר את הגלגל אחרונית ולבטל את שם הלחם, דהיינו לבטל את הלישה ואת האפייה שנעשתה?

נראה שבישול הלחם הגמור במים עוקר את האפייה, ומאחר שהאפייה המקורית שוב אינה ניכרת, מתייחסים ללחם זה כאילו לא נאפה כלל ואין מברכים עליו המוציא.

לפי רש"י, הבישול אינו מעין גילוי דעת, שהמבשל אינו מתייחס ללחם כלחם, וחשיבותו היא שנתבטלה, אלא לדעתו בישול עוקר את שם הלחם בפועל, ולכן כל זמן שהפרוסות קיימות, שם הלחם בתוקפו עומד. רק אחרי שהפרוסות "נמוחו בבישולם" (לשון רש"י) יצא הלחם מגדר " ל חם". בסוגיא השניה (ל"ז:) סבור רש"י, בניגוד לרוב הראשונים, שגם בחחביצא מדובר בבישלו לחם גמור, וזה לשונו בד"ה "חביצא": "כעין שלנייקו"ק שמפררין בתוך האילפס לחם".

המתרגם מציין: "נראה לי ברור שאין זה בלעז וטעויות נפלו כאן". תוספות במנחות ע"ה: (ד"ה "חביצא") מסבירים את כוונת רש"י: "תבשיל שקורין שלנקו"ק שמפררין בו פת", וכן משמע מתוספות בסוגייתנו, וכך הבינו רוב הראשונים את רש"י.

הקושי בשיטת רש"י והצעת הבנה אחרת ברש"י

כל הראושנים מתקשים בהבנת היחס בין שתי הסוגיות לפי רש"י: אם שתי הסוגיות דנות בבישול הלחם, כפי שסובר רש"י, למה בסוגיא הראשונה הקריטריון הוא פרוסות קיימות ובסוגיא השניה כזית ותוריתא דנהמא? תוספות מתרצים ומזהים את המושגים פרוסות קיימות עם תוריתא דנהמא ועם הקריטריון של כזית, ומסתמכים על הירושלמי. אלא שקשה לומר שזו כוונת רש"י שהרי כתב בפורש בד"ה פרוסות קיימות: "שלא נימוחו בבישולם"?!

ועוד קשה: למה רב יוסף ורב ששת אינם חולקים גם בסוגיא הראשונה?

נראה שר"י הרגיש שהטכניקה של ביטול הלחם בסוגיא הראשונה שונה מהטכניקה בסוגיא השניה. בסוגיית "הכוסס את החיטה" השאלה מתייחסת לתוצאה: האם הפרוסות עדיין קיימות או שכיכר הלחם התפורר? לעומת זאת בסוגית "חביצא" השאלה אינה מתייחסת לתוצאה אלא מודבר באדם המכניס פרורים לתוך חביצא ומבשלה. מחלוקת רב ששת ורבא ביחס לכזית ותוריתא דנהמא מוסבת על הפרורים לפני תהליך הבישול. בסוגית "הכוסס" מדובר על טכניקה הרסנית: הבישול אינו בא אלא להבטל ולעקור את האפייה המקורית של הפת. לעומת זאת בסוגיית "חביצא" אין מדובר על טכניקה הרסנית בלבד, אלא גם על טכניקה בונה: הבישול לא מבטל ועוקר את האפייה בלבד לא יש בו גם נימה יצירתית: התוצאה אינה לחם מקולקל אלא תבשיל חדש.

לפיכך מובן שבסוגיית "הכוסס" אין מקום למחלוקת רב ששת ורב יוסף. שם לכולי עלמא הדרישה היא הריסה פיזית של תואר הלחם, כי זה עצם העיקרון עליו הטכניקה מבוססת. לעומת זאת בסוגיית חביצה אפשרית שיטת רב יוסף החולק על רב ששת ורבא ואינו דורש הריסה מעשית של החפצא - סילוק תוריתא דנהמא, כשלפיו די בכך שהלחם יגיע למצב בו ההגברא יוכל להפוך אותו בתהליך יצירתי למהות חדשה, ולשם כך אין צורך בהריסה, ודי ביצירת חתיכות שגודלן פחות מכזית[5].

ומעתה אף על פי שלחם פחות מכזית עדיין ניכר כלחם, מכל מקום הפסיד חשיבותו של הלחם[6], ומעתה הגדרת מאכל זה משועבדת לדעת הגמרא: אם הגברא מתייחס אליו כלחם ואוכלו כמות שהוא בלי שום תוספת, מברך עליו המוציא, אבל אם בדעתו ליצור מלחם זה יצירה חדשה, פרורי הלחם "נכנעים" ומקבלים את הגדרתם החדשה על פי מחשבת האוכל דהיינו: חביצא. (ונראה לקשר בין דין זה עם דינו של ר' יוחנן בדף נ"ב: במסכתין: "פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד" ואין איסור "בל תשחית", ההסבר הוא שלפרורים אלו אין חשיבות עצמאית, והגדרתם תלויה בדעתו של הגברא, אם הוא לא מתייחס אליהם כלחם, אין להם דין לחם. לעומת זאת, אם בדעתו לאכלם, מותבן שמברך עליהם ברכת 'המוציא'.

הירושלמי אינו מבחין בין שתי הטכניקות של הביטול ולכן גם מחלוקת רב יוסף ורב ששת - חסרה[7].

שיטת בעלי התוספות

תוספות מביעים את דעתם גם לגבי המקרים המופיעים בהמשך הסוגיא בדף ל"ז: כתוצאה מכך אנו יודעים על יותר פרטים בשיטת תוספות מאשר בשיטת רש"י.

נסכם את המקרים שתוספות מביעים עליהם את דעתם בדפים ל"ז. - ל"ז: מבלי להביא את הסוגיא בשלמותה:

היחס בין פרוסות קיימות, כזית, ותוריתא דנהמא

תוספות ד"ה אמר רבא:

"והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית, היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית, אבל פעמים דאפילו פחות מכזית איכא תוריתא דנהמא".

לפי זה בדרך כלל: אין פרוסות קיימות = פחות מכזית = אין תוריתא דנהמא.

כאשר המצב לא ברור: הגורם הקובע שניתן לסמוך עליו תמיד = אין תוריתא דנהמא.

סיכום שיטת בעלי התוספות

כאשר חל שינוי חיצוני בלחם ואיננו ניכר עוד כלחם, אין מברכים עליו המוציא. אין חשיבות לאמצעי שעל ידו הלחם השתנה. ואפילו על פרורים לבדם כשאינם באים מלחם גדול ואינם ניכרים כפרורי לחם, מברכים עליהם בורא מיני מזונות. ההריסה היא חיצונית ואין צורך בפדיעה במגדירים החיוביים של הלחם על ידי בישול או לישה במרק. מתחשבים רק בתוצאה ולא בפעולה. אין הבדל בין הקריטריונים השונים (אין פרוסות קיימות, פחות מכזית, אין תוריתא דנהמא), הם כולם מתארים תוצאה זו בניסוח שונה.

שיטת תלמידי רבינו יונה

בתלמידי רבינו יונה מובאת שיטץ רבינו יונה מתומצתת בשלושה דינים בסיסיים:

1. לחם מבושל: בניגוד לשיטת התוספות, רבינו יונה מבחין בין מבושל לבין מחובר על ידי דבש או על ידי מרק. כלומר, רבינו יונה אינו מסתפק בקריטריון הכללי של תוספות דהיינו: מידת ההיכר של הלחם, ובמבושל הגודל של כזית קובע אם שם הלחם בטל או לא. דין זה לומד רבינו יונה מהסוגיא של "הכוסס את החיטה", כאשר הוא מסביר "פרוסות קיימות" כחופף ל"כזית" (כמו הירושלמי).

הבישול עוקר את שם הלחם, מפני שהוא פוגע בגורם החיובי של האפייה ביצירת הלחם. אמנם הבישול מתבטא בשינוי עקרוני בלחם, רק כאשר הוא מפקיע את חשיבותו העצמאית של הלחם. דבר הנעשה על ידי ביטול גודל הפת המקורית והפיכתה לפחות מכזית.

2. מחובר על ידי דבש או על ידי מרק: רבינו יונה אינו מגדיר את ה"חביצא" כדבר מבושל כרש"י, אלא כפי שפרשו רב האי גאון ובעל הערוך: "לוקחים הפרורין ומחברין אותן יחד עם הדבש או עם המרק בלי שום בישול כלל". מצד זה שיטת רבינו יונה דומה לשיטת התוספות. מאידך רבנו יונה, בניגוד לתוספות, מקפיד על דרך הביטול כרש"י, דהיינו אינו מתחשב רק בתוצאה של סילוק תואר הלחם, אלא מצקיך בישול כעקירה של האפייה המקורית.

נראה שאת ה"חיבור על ידי דבש או על ידי מרק" רבינו יונה מבין כלישה עם מרק או עם דבש העוקרת את הלישה המקורית במים שהגדירה את הלחם כלחם בתהליך יצירתו. כלומר רבינו יונה סובר כמו הרמב"ם שניתן לבטל את שם הלחם על ידי עקירת אחד מהמגדירים החיוביים של יצירת הלחם: הן על ידי עקירת האפיה המקורית, הן על ידי עקירת הלישה המקורית.

אלא שלגבי הלישה במרק, כעקירה של הלישה במים רבינו יונה דורש יותר מאשר בדרך הביטול המקבילה העוקרת אפייה. הקריטריון אינו רק פחות מכזית, אלא דרוש גם סילוק תוריתא דנהמא. הסברא לכ: אין מדובר כאן רק על מגמה הרסנית אלא גם על מגמה בונה, לשון אחר: התוצאה המבוקשת אינה לחם מקולקל, אלא יצירה חדשה (כדלעיל בשיטת רש"י) ולא יתכן שלחם שצורתו ניכרת ישתלב בתוך התהליך היצירתי החדש מבלי להשתעבד לתהליך זה דהיינו להפסיד את צורתו.

זו היא נקודת המחלוקת בין רב יוסף מצד אחד, ורב ששת ורבא מצד שני:

רב יוסף אינו מבחים בין שתי הסוגיות (סוגית "הכוסס את החיטה" וסוגית "חביצא") ביחס למגמתן העקרונית: לדעתו בשתיהן מדובר על עקירה של אחד המגדירים החיוביים בתהליך יצירת הלחם. בסוגיית "הכוסס" מדובר על הבישול כעוקר את האפייה, ובסוגיית "חביצא" מדובר על הלישה במרק כעוקרת את הלישה במים. בשתי הטכניקות הקריטריון הקובע הוא - פחות מכזית: הבישול או הלישה במרק פועלים באופן עקרוני בכך שהלחם הפסיד את חשיבותו העצמאית כלחם[8] כשזו באה לידי ביטוי בגודלו.

רב ששת ורבא חולקים על רב יוסף: הם מבחינים בין המגמה ההרסנית של סוגית "הכוסס", לבין המגמה הבונה של סוגית "חביצא". כדי לבנות משהו חדש לא מספיק להרוס את הנמצא, אלא צריך גם חומר בנייה חדש. לחם עם תואר לחם לא יכול לשמש כחומר לבניית דבר חדש. רק לחם בלי חשיבות של לחם (פחות מכזית) ובלי תואר לחם, הופך כביכול קמח (לשון הגמרא: "פורכן עד שמחזירן לסולתן"), ויכול לשמש כנקודת מוצא ליצירה חדשה.

דעה זו היא המתקבלת למסקנת הגמרא, ולפיה רבינו יונה פסק להלכה. אם אנו צודקים בהבנתנו שקיים יחס בין הקריטריונים החיוביים להגדרת הלחם לבין הקריטריונים השליליים לביטול שם הלחם, נצטרך לבדוק את שיטת רבינו יונה גם לגבי הקריטריונים החיוביים. רק אם נמצא שרבינו יונה דורש את שני התנאים ביצירת הלחם: גם את הלישה במים וגם את האפייה בתנור, נוכל להניח שהפגיעה באחד מהם מספיקה כדי לבטל את שם הלחם.

ואכן רבנו יונה מצריך גם את הלישה וגם את האפיה כמגדירים של שם הלחם. ועיין בדברי תלמידי רבנו יונה בשם מורי הרב (דף כ"ז. באלפס)[9] - עכשיו מובן שלפיו לא צריך דווקא בישול כעקירה של האפיה בתנור כדי לבטל את שם הלחם, אלא אפשר לפגוע גם במגדיר השני של השם הלחם דהיינו: הלישה במים, ולעקור אותו על ידי כך שמחזירים את הגלגל, ומבצעים לישה נוספת עם דבש או עם מרק שתבטל את הלישה המקורית: מפוררים את הלחם לפרורים של פחות מכזית והורסים את התוריתא דנהמא, כלומר: כאילו מחזירים את הלחם למצב של קמח ונותנים לו ייעוד חדש על ידי הלישה החדשה.

3. פרורים לבדם

לפי רבינו יונה אין כל אפשרות לבטל שם לחם מחוץ למסגרת הנסכרת על פיה עוקרים את הקריקטריונים החיוביים של הלחם, דהיינו: עקירת האפיה בתנור או עקירת הלישה במים. הוה אומר: הקריטריונים של פחות מכזית ותוריתא דנהמא אינם קריטריונים עצמאיים, אלא מגדירים את תוקפה של פעולת הבישול או הלישה במרק.

לפי זה מובנת שיטת רבנו יונה שפרורים לבד שאינם מבושלים ואין להם כל תוספת ישארו לעולם לחם.

סיכום ביניים והשוואת השיטות בביטול שם הלחם

האופי של תוריתא דנהמא וכזית: לפי תוספות אין הבדל עקרוני בין שני הקריטריונים, שניהם מתארים מצב שהלחם אינו ניכר כלחם, בדרך כלל הם חופפים. לעומת זאת לפי רש"י, רבנו יונה והרמב"ם המחלוקת בגמרא: האם צריך סילוק על תוריתא דנהמא או שמא די בפחות מכזית, היא מחלוקת עקרונית: האם בחביצא, כאשר מחזירים את הגלגל ויוצרי לחם חדש על ידי עקירת האפיה (רש"י) או על ידי עקירת הלישה במים (רבנו יונה והרמב"ם), חייבים להביא את הלחם למצב בו הוא מאבד את החשיבות בעצמאית שלו (כזית) או שמא חייבים לשנות את תוריתא דנהמא.

הסוגיא של פת צנומה

איתא בדף ל"ט.: "פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא". רש"י ד"ה "צנומה": "יבשה שנותנין בקערה לשרות". מדובר בלחם גמור ששורים אותו במים. הגמרא אינה אומרת, איך הלחם נראה, ושאלה זו שנויה במחלוקת ראשונים.

ניתן לומר שמחלוקת זו תלוייה במחלוקת הבסיסית, האם ניתן לבטל שם לחם ע"י שינוי חיצוני (תוספות) או שחייבים לעקור את המגדירים החיוביים של הלחם (רש"י, רבנו יונה, רמב"ם).

רבינו חננאל

(מובא ברבינו יונה) דורש שלפת צנומה תהיה תוריתא דנהמא. בזה הוא משתייך לדעת תוספות ששנוי חיצוני גרידא מבטל את שם הלחם נגד תפיסת רש"י. רבינו יונה במפורש חולק על רבינו חננאל (בסוף ד"ה "על כן נראה" בדף כ"ו: באלפס, ובד"ה פת צנומה בדף כ"ז. בדפי האלפס).

הבה"ג (הלכות ברכות פירות, עמוד 103 בהוצאת הילדסהיימר) הריב"ב (בדף כ"ז: בדפי האלפס) ובעל המאור (שם) מעירים, שיש הבדל בין פת ששרויה במים רותחים בכלי ראשון לבין פת ששרויה במים בכלי שני. זה מובן לפי שיטת רש"י וסיעתו שדוקא בישול יכול לעקור את האפייה המקורית של הלחם. הבישול חייב להיות בישול במובן ההלכתי דהיינו בכלי ראשון, ואף על פי שנראה שיש עדיין תוריתא דנהמא (רבינו יונה בד"ה "על כן נראה"), ומאיגך, מים של כלי שני אינם יכלים לעקור את האפייה, כי אין כאן בישול, למרות שמשנים את הלחם מבחינה חיצונית ואין תוריתא דנהמא[10].

שיטת הראב"ד

מובא ברשב"א דף ל"ז. ד"ה "אמר רב יוסף":

"כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכים המוציא אלא באוכל כזית, הא בפחות מכזית בתחילה מברך 'בורא מיני מזונות', ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש ברכות, ואף על גב שבפחות מכזית ליכא מזון, מכל מקום מיני מזונות הוא, ומיהו 'המוציא' לא מברך אפחות מכזית".

שיטה זו שונה מכל השיטות שראינו. שיטת הראב"ד מתייחסת לביטול חשיבות הלחם. מושג ה"חשיבות" בשיטת הראב"ד אינו קשור בדעת הגברא כפי שהסברנו במחלוקת רב יוסף ורב ששת לפי שיטת רש"י ורבינו יונה, אלא כאן מדובר על חשיבות במובן המוחלט: לחם גמור בפחות מכזית - יצא מתורת לחם[11]!

ההלכה

המחבר בשולחן ערוך סימן קס"ח סעיף י' פוסק כשיטת רבינו יונה ומביא את שלושת הדינים המפורטים למעלה בדברי רבינו יונה (במבושל, מחובר, פירורים לבדם). את דעתם של תוספות שעצם הסילוק של תוריתא דנהמא בלי בישול, מבטל את שם הלחם, הוא מביא בסעיף י"א כ"יש מי שאומר".

---